31 בדצמ׳ 2008

פרשת ויגש

כי עת צרה ליעקב וממנה יוושע!
דברי התורה מוקדשים לשמירת והצלחת חיילנו ותושבי הדרום
"יתן ה' את אויבך הקמים עליך נגפים לפניך."


"ידבר נא עבדך דבר באזני אדני"
על דרך הצחות, אמר יהודה ליוסף : יקום אותו העבד שרדף אחרינו וילחש לך באזניך, שהרי מי כמוהו יודע שכל דבריך עלילות המה שאין להם שחר. (מעשה ה')


"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי"
כשהיה מגיע הצדיק ר' מאיר מפרימשלאן לדברי הסיום של יהודה אל יוסף, היה נאנח ואומר: "כי איך אעלה אל אבי" איך יכול אדם מישראל לעלות אל אביו שבשמים לאחר שנות חיים בעולם הזה.
כאשר "והנער איננו איתי" אם הדור הצעיר לא הלך איתי בקבלת עול תורה ומצוות.
כי בזאת נבחן כל דור מישראל, בהצלחתו למסור כראוי את מורשת האבות לדור הבנים.

"והיה כראותו כי אין הנער ומת"
ייתכן, כי באם נספר לו את האמת לאמיתה, שבנימין עשה מעשה-גניבה, יתגבר אבא על עצמו ויסכים לכך, שראוי הוא לעונשו.
לפי שאבא הוא צדיק גדול ואיש אמת. אולם, לא תהינה לנו בכלל האפשרות, לספר לו את הדבר הזה, כי לכשיראה אותנו חוזרים בלי בנימין "והיה כ ר א ו ת ו כי אין הנער" מיד יגווע מחמת גודל הצער, בטרם יהיה סיפק בידינו לספר לו את סיבת הדבר... (אהל יעקב)

"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי"
דבר זה צריך כל יהודי לומר לעצמו: איך אעלה אחרי מאה ועשרים שנה אל אבי שבשמים, וימי הנעורים אינם איתי ? יש איפוא, להשגיח היטב על ימי הנעורים, לבל יכלו בהבלים ובבטלה...

"ובנימין בכה על צואריו"
על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להיחרב… (רש"י)
בגמרא (תענית כ) מובא שר' זירא התפאר "ולא ששתי בתקלתו של חברי" לא אמר שהשתתף בצערם של חבריו אלא שלא שש בתקלתם, מה שבח הוא זה להתפאר בו ? אלא הפירוש הוא : לא שמחתי בשמחתי אם ידעתי שהיא מבוססת וקשורה בכשלון חברי.
כך ויתר בנימין על אושרו שבית המקדש יבנה בחלקו, אם לפני כן צריך להחרב משכן שילה שנבנה בחלקו של יוסף.
(אדמו"ר ר' יצחק מווארקה)

"אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה"
האם דברים אלה מתאימים ליוסף הצדיק, כלום דרך צדקות היא זאת בהתוודעות הראשונה עם אחיו, כשעדיין הדמעות נוזלות מהתרגשות, להזכיר את העוול שעשו לו ואת החטא הכבד? אלא הפירוש הוא: אני אותו היוסף כמו שהייתי כשנפרדתם ממני בעת מכירתי מצרימה. לא השתנתי במקום הטמא והמושחת הזה ואין לכם לדאוג אולי גרמתם לי להשחתת המידות. אני יוסף אחיכם - מתאים להיות אחיכם, בן יעקב, כמו אז בעת "אשר מכרתם אותי למצרימה"
(הרב י. י. טרונק , בשם הרבי מקוצק)

"ואחיו מת"
כל זמן שהשבטים אמרו עליו "האחד איננו", התאפק יוסף ולא התוודע אל אחיו, אך עתה כשאמר יהודה "ואחיו מת", לא יכל יוסף להתאפק יותר, שכן דיבורו של צדיק עושה רושם וחשש שלא יפגע על ידי זה, ולכן התוודע מיד אל אחיו.
(מי מרום)

"ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף"
מסופר במדרש: כיוון שראה יהודה ליוסף שאינו מתפייס (נענה לבקשתו לשחרר את בנימין) התחיל לומר לאחיו: מה אנו עומדים? מזה (יוסף) נתחיל (להרוג) ובפרעה נסיים. והם לא היו יודעים, שיוסף מבין את לשונם.
כיון שראה יוסף כך (שמוכנים האחים למסור את נפשם בעד אחיהם הקטן) התחיל אומר להם בתחנונים ולשון רכה: איני רוצה אלא לידע מי נתן לבנימין זה העצה לגנוב את הגביע ?
כיוון ששמע בנימין כך, אמר : לא הם נתנו לי עצה, ולא אני נגעתי בגביע.
אמר לו יוסף: הישבע לי!
התחיל להישבע לו, ובמה נשבע לו? ביוסף אחיו נשבע, שלא נתנו לו עצה ושלא נגע בגביע.
אמר יוסף : מי יודיע לי, שאתה נשבע על אחיך באמת ?
אמר לו בנימין: משמותם של בני אתם יכולים לידע כמה אני מחבבו, שהוצאתי שמותם על מה שאירע לו (קראתי לעשרת ילדי שמות המביעים אהבתי וגעגועי אל אחי יוסף)
כיוון ששמע יוסף כך, לא יכל לכבוש רחמיו (להתאפק מלבכות ומיד)
"ויאמר יוסף אל אחיו : אני יוסף"

"ויאמר יוסף ... אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה"
כל כך אהבתי אתכם, שאפילו בעת שעת המכירה לא סרו האחוה והאהבה ממני. (אור החיים)

"והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים"
ענוותן גדול היה יוסף, וחשב שרק זכותו של אביו גרמה לגדולתו וכבודו, וכך אמר "והגדתם" תגידו: "לאבי - את כל כבודי במצרים" כל כבודי במצרים הוא רק בזכות אבי. (ריץ מרודזל)

25 בדצמ׳ 2008

פרשת מקץ

"ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חלם...."
נאמר בתהלים (קכו, א): "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". היינו: עם ביאת המשיח כשתימלא הארץ דעה, נדע כי כל תענוגות העולם הזה, שעסקנו בהם כל חיינו, לא היו אלא חלום ודברי הבל. וזה הפירוש כאן: "ויהי מקץ שנתים ימים", כלומר כשהאדם מקיץ משנתו, שתקפה עליו ימים רבים בתרדמת הזמן, הריהו יודע באמת, כי "פרעה חולם" היינו היצר הרע העושה פרעות באדם אינו אלא חלום, והתענוג האמיתי הוא בדביקות בהשי"ת. (אדמו"ר ר' צבי יהודה מסטרטין).

"וייקץ פרעה ויישן ויחלום שנית....."
אצל יעקב נאמר "וייקץ יעקב משנתו ויאמר" – זו דרך חסידים ואנשי מעשה כשמתעוררים משנתם מיד "ויאמר" : אומרים את ברכות התורה, ברכות השחר, קריאת שמע, תפילה ותלמוד תורה. אבל אצל פרעה נאמר "וייקץ ויישן שנית" – התהפך על צדו והמשיך בשנתו. (ר' אהרון מקרלין)

"וחמש את ארץ מצרים....."
חמש נוטריקון: חודש, מילה, שבת. על שלוש מצוות אלו גזרו היוונים לבטלן. (בני יששכר).


"ויהי מקץ שנתיים" (מא, ב)
חלם פרעה ועל ידי חלומו נתגדל יוסף, וכן כל הצלחה בעניני העולם הזה על ידי מלאכה או
על ידי מסחר כלשהוא לא הם הגורמים להצלחה, אלא משנגזר על האדם להצליח הם
השליחים לדבר.
שנתיים ימים, ואמרו במדרש, אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו, זה יוסף, ולא פנה אל
רחבים, על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והיזכרתני ניתוסף לו שתי שנים. (וכיצד קורא
הוא ליוסף גם אשר שם ד' מבטחו וגם פנה אל רהבים) כי הותרה לאדם ההישתדלות בעניני
העולם הזה לפי מה שהוא, מפני שקשה לו לאדם להגיע למדרגה של בעל בטחון גמור ללא
כל הישתדלות. אך יוסף שהי' בעל בטחון גמור, ואף על פי שדבריו לשר המשקים לא היו אפילו
בגדר בקשה כי אם בגדר הגדת עתידות (ובאמת שר המשקים הוא שהזכירו אל פרעה)
בכל זאת הי' זה פגם במידת הבטחון שלו ונענש על כך. (בית הלוי)

"וארא בחלומי והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד מלאות וטובות"
והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד – הצלחת שבע שני השובע תהיינה על ידי קנה
אחד, על ידי כח אחדות שהוא כח ד' אשר עם יוסף. (אלשיך)

"וייקץ פרעה ויחלום שנית"
טבע האדם להתעורר משנתו כשהוא חולם חלום מסעיר.
צדיק, כאשר הוא מקיץ מתוך חלום, הוא נוהג כיעקב אבינו שאמר בעת שהתעורר
מחלום: "אכן יש אלהים במקום הזה", וישר קם מיד לעבודת הבורא.
לעומת זאת, כאשר רשע מקיץ מחלום, הוא נוהג כפרעה "ויישן ויחלום שנית", החלום אינו מפריע לו ואינו מעוררו לכלום ומיד מתהפך הוא לצד השני. (עפ"י פירוש רבי מאיר מפרמישלאן).

"וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצוהו מן הבור"
פירוש אופטימי לפסוק זה נתן ה"חפץ חיים": כאשר מגיע קץ הזמן המיועד, אין הקב"ה מתמהמה אפילו לרגע מיותר אחד. כיוון שהסתיים הזמן שנגזר על יוסף לשבת בבית האסורים, הריצוהו במהירות מן הבור היישר אל בית המלך. כך, אומר ה"חפץ חיים", יהיה גם כאשר תגיע עת הגאולה, היא לא תתמהמה אפילו רגע אחד מיותר. המשיח יופיע בפתאומיות ויריץ את ישראל מבור הגלות אל ארץ ישראל.

"הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו"
פרעה חשב כי ירא שמים ואיש אלוקים מוכרח להיות אדם בטלן שאינו בקי בהויות העולם הזה ובודאי שגם לבושו החיצוני רחוק מהידור. והנה רואה פרעה כי לפניו איש כיוסף שהיה מסלסל בשערו וכו'.
ועם זאת היה יוסף איש חכם חרוץ ובקי גם בהלכות המדינה! לכן התפלא פרעה ואמר "הנמצא כזה" ? יהודי פקח ומנומס היודע להופיע בכבוד לפני מלכים וכו' ובכל זאת "אשר רוח אלוקים בו" ?
(רש"ב מפסישחא)

"ויאמר אליהם מרגלים אתם"
מה ראה להאשים אותם דוקא בחטא זה של "מרגלים אתם"? אלא, חושש היה שמא ילכו האחים לתור אחריו ולחפשו בידעם שהוא נמכר למצרים, עד אשר יגלו את זהותו - לפיכך אמר להם "מרגלים אתם" ובכך חסם בפניהם את כל הדרכים ונטל מהם כל אפשרות לחקור ולדרוש אחריו. כי אדם החשוד בריגול לא יעיז להרבות בשאלות על אודות מושל הארץ.
(הה"ק ר' אברהם משה ז"ל מפשיסחא)

"קחו מזמרת הארץ"
אומר רבי נחמן מברסלב: אמר יעקב לבניו: קחו עמכם למצרים "מזמרת הארץ" – קחו עמכם את הניגון מארץ ישראל, וכאשר תהיו בגלות, נגנו את הניגון הזה, שימתיק לכם את יסורכם ויזכיר לכם מאין באתם, ולאן אתם צפויים לחזור.

"וירדו אחי יוסף לשבור בר"
בארץ כנען לא יכלו בני יעקב "לשבור בר" כלומר לשבור את תאוות האכילה, שהרי לא היה מה לאכול, לכן ירדו למצרים, שם היה אוכל, כדי לשבור את תאוות האכילה (ר"מ מגור)

סיפור חסידי
אנשים רבים הבחינו פעם אחת בצדיק רבי ישראל סלנטר עומד ברחוב אחד בוילנא ומשוחח עם אדם פשוט מאוד. תוך הדברים שמעו אותו מבדח דעתו במילתא דבדיחותא ובסיפורים מהנים, בעוד שניהם נותנים פיהם בשחוק. התנהגות זו של הצדיק, הפליאה מאוד. כי ידֹע ידעו שרבי ישראל שומר פיו מכל משמר מדברים בטלים. אחד מתלמידיו החליט לשאלו על פשר הדבר, הלא ללימוד הוא צריך!
הסביר לו רבי ישראל: "יהודי זה, מר נפש הוא, לא עלינו, אדם שבור ומדוכא. ואין לך חסד גדול מלשמח נפשו העגומה....."

17 בדצמ׳ 2008

פרשת וישב וחג חנוכה

"וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלם"
"לא יכלו דברו לשלום" – מעיר רבי יהונתן אייבשיץ, שעיקר הצרה הייתה שלא יכלו לדבר אחד עם השני, ואילו נדברו ביניהם – לא מן הנמנע שהיו מוצאים דרך לשיכוך השנאה שאפיינה את היחסים שבין אחי יוסף. הוסיף, כי זו אבן-הנגף של כל מחלוקת, שאין איש נדבר עם רעהו ואין צד אחד מוכן לשמוע את הצד השני ולהבינו. ואם התמונה הייתה שונה – ניתן היה לפתור מחלוקות רבות הנובעות מקנאה ומשנאה – בטוב.

"לך נא ראה את שלום אחיך"
שתשתדל לראות את שלמותם של האחים, את מעלותיהם ולא את חסרונותיהם, וע"י כך תמנע
המחלוקת (הר' בונם מפשיסחא)

"והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה"
בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שאע"פ שהיא התכוונה לשם שמים כדי להקים מלכות בית דוד ואורו של
משיח, ולמרות מה שכבר זכתה ונתקבלה תפילתה – שלא יצאה ריקנית ואורו של משיח התחיל לנצנץ (הייתה הרה) , בכל
זאת ויתרה על כל זה והסכימה להישרף ובלבד שלא תלבין פני יהודה ברבים. שכן תכלית הופעת אורו של משיח אבל שלא
יגיע הדבר לידי הקלת ערך וזלזול בכבוד הבריות. (מי מרום)

"ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח"
מדרך העולם, מי שמצליח רגיל לומר כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה. אבל על יוסף מעיד הכתוב שגם בשעת הצלחתו
ידע כי יד ה' עשתה זאת. "ויהי ה' את יוסף" גם בשעת "ויהי איש מצליח" (שערי שמחה)

"וימאן ויאמר"
כשהיצר הרע משיאך לדבר עבירה ראשית כל תמאן, תדחה אותו בלי כל טעם ונימוק. אל תענהו בוויכוחים והסברים. אסור ! אחר
כך "ויאמר" אתה יכול לגלגל אותו בדברים, לנמק ולהסביר "הן אדוני" ... (הסבא משפולה)

"מה בצע כי נהרוג את אחינו לכו ונמכרנו לישמעאלים"
שואל רבי חיים מוולוז'ין, מדוע משבחים את ראובן שקרא "השליכו אותו אל הבור", בו שכידוע יש בו נחשים ועקרבים, ולעומת זאת מגנים את יהודה שהציע "לכו ונמכרנו לישמעאלים", שלכאורה מסוכן הרבה פחות מהשלכה לבור מלא בנחשים ועקרבים? ומפרש רבי חיים מוולוז'ין, שמכך אפשר ללמוד, שעדיף לחיות בתוך בור בארץ ישראל, אפילו אם יש בו נחשים ועקרבים (קשיים וכו) מלהיות עבד בבית אדונים בחוץ לארץ...

חנוכה

"ונר חנוכה מצוותה משתשקע החמה" (שבת כא,ב). ההתחברות עם הקב"ה, שנוצרת על-ידי מצוות הדלקת נר חנוכה, מביאה לידי כך "שתשקע החמה" – השקעת וביטול החמימות בענייני העולם.
(הצמח צדק)

נרות חנוכה מלמדים אותנו שלושה דברים: "מצוותן משתשקע החמה" – אין להתרשם מהחושך הרוחני השורר בעולם, כי גם מעט אור של תורה ומצוותיה דוחה הרבה מהחושך, ומה גם אור הרבה; "מצווה להניחן על פתח ביתו מבחוץ" – יש להאיר גם את הרחוב באור היהדות; מספר הנרות מתרבה מיום ליום – הפצת היהדות צריכה להיעשות מתוך הוספה תמידית.
(לקוטי שיחות)

הרבי ר' השיל, בהיותו ילד רך, הראה סימני חריפות וחכמה נפלאיה. פעם אחת בחנוכה אמר המלמד שלו לתלמידיו הקטנים, אם
תעשו לי במהירות חשבון כמה נרות עם שמש אנו מדליקים בחנוכה, אשחרר אתכם מן החדר. תוך כדי דיבור אמר הילד הישל, אני
יודע: ארבעים וארבעה. ויש לי סימוכין על זה מהפס' "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו". פח- בגימטריא שמונים ושמונה, נשבר היינו
המחצית – ארבעים וארבעה, ואנחנו נמלטנו – אנו חופשים לצאת מן החדר.

סביבון
הרה"ק בעל דמשק אליעזר זצ"ל, פעל כידוע, ללא ליאות לחיזוק הדת ולהצלת נפשות ברוחניות ובגשמיות. פעם אמר: מנהג ישראל
לשחק בסביבון זעיר שעליו חקוקות האותיות ג'ש'נ'ה, שהן ראשי תיבות נ"ס ג"דול ה"יה ש"ם, לפרסומי ניסא. והדבר תמוה, כלום לא
היה עדיף לרשום המילים אלו על שלטים גדולים מאירי עיניים ולתלותם בראשי חוצות, כדי לפרסם את הנס ביתר שאת? אלא מכאן, שמוטב
שסביבון זעיר ואותיותיו בראשי תיבות, ובלבד שיסתובב ויפעל, על פני שלט ענק התלוי בקפאון. כשמסובבים ופועלים ואין שוקטים על
השמרים, מחולל השי"ת ניסים (בעל דמשק אליעזר)

10 בדצמ׳ 2008

פרשת וישלח

"עם לבן גרתי"
עם לבן גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי (רש"י)
תמה ר' יצחק זליג מורגנשטן, האדמו"ר מסוקולוב:
יעקב, בחיר האבות, כלום נאה לו להתפאר בזאת ששמר תורה בבית לבן ? מי ישמור אם הוא לא ישמור ?
אלא "עם לבן", פירוש: ביחד עם מעשה לבן, בתוך העובדין (מעשה) של חול "גרתי" שמרתי תרי"ג מצוות, התורה כולה.
זכיתי והכנסתי את הקדושה גם בעבודתי הפשוטה והרגילה.

"עם לבן גרתי"
ותריג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים (רש"י)
יעקב אבינו נאנח ואמר: אמנם תרי"ג מצוות שמרתי, אולם מצטער אני כי לא למדתי מלבן
לקיים את המצוות בשלמות כזו של התלהבות ומסירות, כפי שהוא היה עושה את מעשיו הרעים..
(בשם מהר"ם שפירא מלובלין זצ"ל)

"וירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם"
על מה היה יעקב ירא מאד ? מדוע "ויצר לו" ?
אלא פרשו גדולי החסידות : על כי "ויחץ את העם", משום שהשתררה חציצה והתפלגות בקרב עמו, ולא מאונס. ידע יעקב כי כל עוד מלוכדים כולם יחדו, אין יד עשו יכולה לשלוט בהם, ואילו משנחלקו למחנות, יש מקום לחשוש מפניו.

"קטונתי"
ר' יוסף מדלאטיטש קרא בסדר "התרת נדרים" בערב ראש השנה "ואין אני תוהה חס ושלום על קיום המעשים הטובים שעשיתי". הפסיק לרגע, ואמר : בטח "טעות דפוס" נשתרבבה לכאן, כי מה מעשים טובים עשיתי ? הסתכל ועיין בסידור נוסף ושוב אותו הנוסח.
מיד געה בבכי מר ואמר וכי אלו מעשים טובים עשיתי ??

"מן הבא בידו מנחה לעשו"
אמר השרף הקדוש ר' מנדל מקוצק : אדם שעושה מצווה כפי שמזדמן לידו, בלי ישוב הדעת ובלא כוונה, בחפזון ובפזיזות – הרי זו "מנחה לעשו" חיזוק לסטרא אחרא.

"ויוותר יעקב לבדו"
שכח פכים קטנים וחזר עליהם (רשי)
שחזר יעקב על הפכים הקטנים מפני שכל דבר שנתנו לאדם מן השמים יש בו בחביון נפשו איזו שייכות אליהם, ולכן יש להיזהר לא לקלקל ולא לאבד את הדבר.
ומכאן מוסיף הרי"מ, מקל וחומר, למעלות ותכונות טובות שאדם מחונן בהם מן השמים, שיהא זהיר לא לקלקל ולא לאבד מהם...
(החידושי הרי"ם בשם ההאר"י זצ"ל)

"וירא יעקב מאוד ויצר לו"
יעקב נתקף בפחד מפני אחיו, אך מיד התחרט על כך וצר היה לו, הכיצד נתיירא הוא מפני משהו חוץ מה' יתברך ...

"קטנתי מכל החסדים"
ע"י החסדים שעשיתי זכיתי למידת הענוה. קטנתי – מכל החסדים, ע"י שאדם עושה חסדים לזולתו הוא נעשה קטן בעיני עצמו וזוכה למידת הענווה. (שער החסידות)

"כי ירא אנכי אותו"
מתיירא אני – אמר יעקב – על שום "אנכי אותו", ששמתי את עצמי "אותו" ואמרתי לאבי "אנכי עשו בכורך" וחוששני שמא יחשב לי הדבר לחטא. (בוצינא דנהורא)

"וישלח יעקב"
וישלח – וי שלח, כלומר יעקב שלח ממנו את ה"וי", גירש ממנו את העצבות. (אדמו"ר ר' נפתלי מרופשיץ)

"וישלח יעקב מלאכים לפניו"
מלאכים ממש (רש"י). בשעה שהיהודי נרדף ע"י עשו וצריך עזרה, הוא רשאי אפילו להטריח מלאכי מרום. (ר' בונם מפשיסחא)

בדרך הצחות: יעקב הבין, שאם ישלח את הדורון והמתנה ע"י שליחים רגילים, ע"י בני אדם, רק חלק קטן יגיע לידי עשו.

שלחם מלפניו, שילכו ממנו, כי אין לו צורך בעזרתם. הקב"ה יעזור לו בלי מלאכים. (ר' מ"מ מקוצק)

"וירא יעקב מאוד ויצר לו"
יעקב נתקף בפחד מפני אחיו, אך מיד התחרט על כך וצר היה לו, הכיצד נתיירא הוא מפני משהו חוץ מה' יתברך ...

"קטנתי מכל החסדים"
ע"י החסדים שעשיתי זכיתי למידת הענוה. קטנתי – מכל החסדים, ע"י שאדם עושה חסדים לזולתו הוא נעשה קטן בעיני עצמו וזוכה למידת הענווה. (שער החסידות)

"כי ירא אנכי אותו"
מתיירא אני – אמר יעקב – על שום "אנכי אותו", ששמתי את עצמי "אותו" ואמרתי לאבי "אנכי עשו בכורך" וחוששני שמא יחשב לי הדבר לחטא. (בוצינא דנהורא)

"ויותר יעקב לבדו"
יעקב הותיר לבניו את התקווה והחזון של "לבדו". שבכל צרות הגלות, במאבק עם עשו, ישאפו לחזון אחרית הימים שאז יהיה ה' נשגב לבדו. (ר' ברוך ממז'יבוז' )

3 בדצמ׳ 2008

פרשת ויצא

"ויפגע במקום"
ללמדך שקפצה לו הארץ (רש"י)
יעקב אבינו זכה לקפיצת הדרך בלכתו לישא אשה, ואף אליעזר זכה בקפיצת הדרך בלכתו לקחת אשה ליצחק.
ודבר זה יש בו רמז לדורות, כי יהודים בגלות, אף אם לא תהא מזומנת להם בדרך הטבע נדוניה וגם פרנסה לאחר החתונה, אל יעכבו חלילה את נישואי בניהם ובנותיהם. כי אם יעשו מעשה ויבטחו בה' יתברך, ואפילו בדרך נס, תקפוץ להם הארץ. (בכורי אביב)

"והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה"
אם אדם שפל בעיני עצמו, שהוא "מוצב ארצה", אזי "וראשו מגיע השמימה" הריהו באמת אדם גדול בשמים. כפי שאומר הזהר הקדוש "מאן דהוא זעיר איהו רב". והוא זוכה לידי כך שיהיה "והנה ה' ניצב עליו" שתהא שכינה שרויה עליו, כמאמר הכתוב "אשכון את דכא" (ארוח לחיים).

וכך פירש הבעש"ט ז"ל "ה' צלך" ה' יתברך הוא לגביך כמו צלך, כשם שהצל מופיע אחריך ועושה ככל אשר אתה עושה, כך נוהגים גם בשמים כלפיך, בהתאם למעשיך עלי אדמות. אמנם זה "מוצב ארצה" אך בכל זאת "וראשן מגיע השמימה".

"והשיבותיך אל האדמה הזאת"
יעקב אבינו תיכף בלילה הראשון לעזבו את ארץ ישראל כבר הוא רואה בחלומו כי ה' ניצב עליו ומבטיח לו "והשיבותיך אל האדמה הזאת" אי אפשר לו לאף רגע לחדול מלהתגעגע לא"י.


"ויחבק לו וינשק לו"
אבל לבסוף כאשר יעקב הלך לדרכו ולבן שב למקומו, כתוב "וינשק לבניו ולבנותיו" - ולא ליעקב, לפי שכאשר בא יעקב אל לבן חשב לבן בלבו שיש לו אבנים טובות ומרגליות מוסתרות בפיו, כמו שמביא רש"י בשם המדרש, ולכן נשק לו, אבל כאשר הלך יעקב ממנו, ידע כבר שאין לו, ועל כן לא ראה כל תועלת לנשקו ...
(חפץ חיים)

"ויאהב גם את רחל מלאה"
ניתן לפרש שיעקב אהב את רחל גם מסיבת לאה, כלומר: שע"י שלאה רימתה את יעקב ורחל לא סיפרה לו מזה - מדה טובה זו של רחל השפיעה על יעקב שיאהב אותה יותר ויותר
(ר' שלמה קלוגר)

"וישבע יעקב בפחד אביו יצחק"
תמיד היה יצחק מורה ליעקב, להזהר מאוד משבועה, לבל ישבע שלא בשעת הצורך, לכן כאשר בא יעקב לידי הכרח להישבע, עשה זאת מתוף פחד ואימה מפני יצחק אביו.
"וישבע יעקב" אולם השבועה הייתה "בפחד יצחק אביו" מלאת פחד מפני תורת אביו. (בינה לעתים)

"וישב לבן למקומו ויעקב הלך לדרכו"
למרות שראה לבן את מעשי יעקב עדיין לא הושפע ממנו להיטיב מעשיו, אלא "וישב לבן למקומו" נשאר "לשבת" במקומו, במדרגתו הראשונה בדעות ובמדות, ולעומת זאת יעקב החזיק מעמד ולא הושפע מלבן לרעה אלא "ויעקב הלך לדרכו" התקדם והלך בדרכו- דרך ה'.
(מבוסס על ר' מאיר שמחה מדווינסק)

"ויצא יעקב מבאר שבע"
מגיד שיציאת צדיק עושה רושם (רש"י)
הכוונה, אף כשהצדיק עזב את המקום ופנה הודו, זיוו והדרו של אותו מקום, בכל זאת רישומו של הצדיק ניכר ומכירים שהיה צדיק במקום הזה (אדמו"ר ר' מ"מ מקוסוב)

בשבת פרשת ויצא ישב ר' מרדכי ,הסבא קדישא מלכוביץ, ליד שולחנו ולא אמר תורה כמנהגו מדי שבת בשבתו. ישב ושתק.
שאלו תלמידו: לשתיקה מה זו עושה?
השיב לו: מפרשת השבוע נמצאנו למדים כי אף מעיסוקיו הגשמיים של יהודי כגון אכילתו, שתייתו, משאו ומתנו, ואף מהערמומיות שלו – במידה והם נעשים לשם שמים – נוצרה תורה שלמה. כי העיסוק תורה הוא, ואמירת "תורה" לשם מה ... (ממעינות הנצח)

"ויפגע במקום"
יעקב תקן תפלת ערבית (ברכות כו)
יש בזה רמז, שאפילו נמצא האדם בתכלית השפלות והחשכות, בבירתא עמיקתא ואחרי היותו ברום המעלות, אל יתייאש, אלא יחגור שארית כוחו ויתאמץ בתפילה. שהרי יעקב היה במצוקה גדולה וחשך העולם בעדו, והיה מתיירא שלא יפול ח"ו בג' עבירות חמורות (מדרש רבה) בכל זאת לא נבהל והייתה דעתו מיושבת עליו לתפילה (שם משמואל)

"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו"
התחילו מרביות זו עם זו זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו וזאת אומרת עלי יניח מיד עשאן הקב"ה אבן אחת (רש"י)
וכי מה היתרון באיחוד כולם לאבן אחת? הרי ראשו של יעקב מונח רק על קצתה של האבן, ושוב יש מקום לריב ? אלא ללמדנו כשיש אחדות, אין קנאה ואין קטטה
(אדמו"ר ר' אברהם מרדכי אלטר מגור)

"ויחלום והנה סלם מצב ארצה"
ע"י החלום אפשר להכיר את האדם, שאין אדם חולם אלא מהרהורי ליבו. יעקב רואה בחלומו סולם "וראשו מגיע השמימה" "והנה ה' נצב עליו". ואילו פרעה רואה בחלומו "שבע פרות..." (ר' מאיר מפרמישלן)

"והשיבותיך אל האדמה הזאת"
יעקב אבינו תיכף בלילה הראשון לעזבו את ארץ ישראל כבר הוא רואה בחלומו כי ה' ניצב עליו ומבטיח לו "והשיבותיך אל האדמה הזאת" אי אפשר לו לאף רגע לחדול מלהתגעגע לא"י.

"ויקץ יעקב משנתו"
שאלו פעם רב אחד כיצד הוא מצליח כל חייו בעקביות לקום לתפילת ותיקין מדי יום ביומו?
ענה לו הרב, בשולחן ערוך, ההלכה הראשונה היא ש"יתגבר כארי לעבודת בוראו" וכיצד אוכל לענות על שאר השאלות אם לא הקפדתי על ההלכה ראשונה ...


"וַיּאמֶר יַעֲקב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים"
פירש רש"י: "הם בניו, שהיו לו אחים נגשים אליו לצרה ולמלחמה".
רבינו יהודה החסיד כותב בספר 'חסידים' (שמג) על הפסוק (תהילים קלג): "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד", "אַחִים גַּם" עולה בגימטריא - בנים.
העיר על כך החיד"א בהגהות 'ברית עולם': שאפשר לומר שרמז בזה מוסר לאב שבניו גדולים, שלא יכביד עולו עליהם אלא יחשיבם כאחים ובזה יהיו נוחים וישבו הוא ובניו בשלוה. והביא לכך סיוע מדברי הכתוב שלפנינו, שיעקב אבינו ע"ה קרא לבניו "אַחִים" לפי שהיה מחשיב את בניו כאחיו. וכן ראוי לאב שיחשוב בניו גדולים כאלו הם אחיו ובזה יהיו שקטים ושאננים וזהו הרמז כי "אַחִים גַּם" גימטריא - בנים.

27 בנוב׳ 2008

פרשת תולדות


"ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"
יצחק סבור היה תמיד שהוא אינו כלום, אלא "בן אברהם", תלה הכל רק בזכות אביו. ואברהם שוב היה חושב שלא עשה ולא פעל כלל בעבודת הבורא, ואין לו זכות מצד עצמו אלא זאת שהעמיד בן הגון "אברהם הוליד את יצחק". זה היה דרכם בקודש, שהם לא ראו עצמם כדאים בעיניהם, אלא או זכות אבותם בידם, או זכות בניהם. (אדמו"ר ר' יחיאל מאלכסנדר)

"ויעתר יצחק לנכח אשתו"
אומר רבי לוי יצחק, בעל "קדושת הלוי": יצחק חשב שזכותה של רבקה גדולה מזכותו שלו. שכן, הינתקותה ממשפחתה וממולדתה ודבקותה בבית אברהם ובו, הוא ניסיון מתמשך. ואילו הניסיון שלו – העקדה – היה חד פעמי. על כן התפלל "לנוכח אשתו" – שתעמוד להם זכותה.

"ותאמר אם כן למה זה אנכי"
אומר רבי שלמה קלוגר: כשחשה רבקה שפרי בטנה מפרכס לצאת בשעה שהיא חולפת על פתחי עבודה זרה, באה בטרוניה כלפי מעלה ושאלה: "אם כן", בשביל ללדת ליצחק בן לעבודה זרה: "למה זה אנכי"? לשם מה טרח אברהם ושלח להביא אותי ממרחקים? בשביל בן כזה, יכול היה אברהם לקחת ליצחק בנו גם אשה כנענית.

"ויתרוצצו הבנים בקרבה"
כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי ע"ז, עשו מפרכס לצאת (רש"י).
ומדוע רצה יעקב לצאת כשעברה על פתחי תורה, הרי ילד במעי אמו "מלמדין אותו כל התורה כולה" (נדה ל) ומדוע העדיף בית מדרשו של שם ועבר?
אלא שקשה לצדיק להיות בכפיפה אחת עם עשו, אפילו כשהוא לומד מפי מלאך. (ר' בונם מפשיסחא)

"ויתרוצצו הבנים בקרבה"
ידועים דברי המדרש שמספר שרבקה עברה ליד בתי מדרשיות רצה העובר לצאת וכן כשעברה ליד בתי ע"ז ועל זה אמרה למה זה אנוכי לכאורה קשה מדוע יעקב רצה לצאת ליד פתחי בתי מדרשיות הא מבואר בגמ' במסכנידה דף ל. שהתינוק נמצא במעי אמו בא מלאך ומלמדו כל התורה כולה וא"כ למה רצה לצאת?
מתרץ הגר"ש שקאפ זצ"ל שיעקב אבינו רצה לצאת וללמוד לבד ולעמול על התורה ולא לקבל הכל כמתנת חינם ולעמל התורה רץ ...

"ותקח רבקה את בגדי עשו...ותלבש את יעקב"
אומר רבי יצחק מאיר מגור: יעקב אבינו נתברך על ידי יצחק, בהיותו לבוש בבגדי עשו. להורות לדורות הבאים, שגם כאשר יהודים מחליפים את לבושם היהודי בבגדי עשו ונראים כגויים, גם אז הם ראויים לברכה.

"ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען"
אומר ה"חפץ חיים": כאשר אדם מבקש להשפיע על ילדיו ללכת בדרך טובים, ולמנוע אותם מללכת בדרך חטאים, ינהג כמו שנהג יצחק, בנועם ובברכות ולא יעשה זאת ברוגזה ובכעס. תחילה: "ויברך אותו", אחר כך פנה אליו בבקשה: "לא תקח אשה מבנות כנען". אחר כך חזר והרעיף עליו אהבה וברכות: "ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך".

"ותלך לדרוש את ה' "
מה תהא בסופה (רש"י)
הנה כל ימי חיי האדם, היצר נלחם בתוכו. ורבקה סבורה היתה כי בריה אחת היא בבטנה אלא שהיא נלחמת ביצר, לכן פעם היא כך ופעם כך. הלכה לדרוש "מה תהא בסופה", מי יגבור על מי בסוף המאבק, מי יהיה אחרון המנצח ככתוב: "והיה עקב תשמעון" הכל הולך אחרי העקב, הסוף. אולם נאמר לה: שני גוים בבטנך. אחד צדיק מתחילתו ועד סופו והשני רשע מעיקרו. (ר' בונם מפשיסחא)

"ורב יעבוד צעיר"
הדברים הלוו לא נאמרו לה כנבואה בלבד אלא גם כתרופה להקל על מכאוביה. כי לפי חז"ל (מדרש הגדול) "היו עולין ויורדין במעיה כגלי הים, זה אומר אני יוצא תחילה וזה אומר אני יוצא תחילה". כיוון ששמעו "ורב עבוד צעיר", לא רצה אף אחד לצאת תחילה, ונחו. וע"י כך הוקל לה לרבקה. (ר' י"ח זוננפלד)

"ויאהב יצחק את עשו"
עשו לא היה היה איכר מגושם, הלובש חולצה מצורית, הולך יחף ורועה חזירים. עשו היה מגדל זקן ופיאות, מנהיג עדה ומשמיע תורה בסעודה שלישית, אלא שחלק יעקב, צדיק הדור וסירב להכנע לו. (ר' מ"מ מקוצק)

"הקל קול יעקב והידים ידי עשו"
בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידים ידי עשו שולטות (ב"ר, ס"ה)
מקשים איך דבר זה משתמע מן הכתוב, הרי הפשט הפשוט הוא שהידים ידי עשו אף שהקל קול יעקב?
ואפשר לומר בכוונת המדרש, שיצחק אמר את הדברים האלה בתמייה, בסימן שאלה, הקול קול יעקב והידים ידי עשו - יעקב יתפלל, ילמד תורה ועשו יכה? זה לא יתכן. (אבני האזל)


"וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו"
אחרי פטירתו של האדמו"ר ר' מנחם מנדל מווארקה, הכתירו חסידיו את בנו, ר' בונם האדמו"ר מאוטבוצק – ווארקה. קודם להכתרה, נסע ר' בונם לאדמו"ר ר' יעקב מרדזימין, שיסמוך ידיו עליו. ברדזמין לא הסבירו לו פנים, והוא עמד בתור כמו כל החסידים ומבקשי הברכות.כאשר נכנס לחדרו של האדמו"ר מרדזמין והעלה בקשתו לברכה, שאלו המארח: את הסבא הכרנו, מהאבא שמענו, ואתה מה?ענה לו ר' בונם מאוטבוצק בחריפות: אצל אברהם אבינו מצינו חפירות באר, אצל יצחק גם כן, אולם אצל יעקב לא מצינו חפירת בארות, מהטעם שאברהם ויצחק חפרו בארות מים חיים, ואז כבר יכול הנכד-הבן לשאוב בקלות ישר מן המעיין.מיד הושיט לו הרבי מרדזמין את ידו ואמר: "שלום עליכם הרבי מווארקה".אחר כך נענה ואמר: ואנו דורשים כך. אברהם חפר בארות חדשות, יצחק חפר בארות חדשות, יעקב אמר: בארות חדשות אין בכוחי לחפור – אשמור לפחות על הבארות שחפרו אבותי, שלא ייסתמו מעצמן ושלא יסתמו אותם פלישתים בעפר....("שארית מנחם")

מעלת התפילה !
מספרים על הגאון ר' יעקב ישראל קנייבסקי, הסטייפלער זצ"ל, כי פעם אחת, שח לו אחד מנכדיו על כי עומד הוא לנסוע לכותל המערבי.
"בעמדך שם, תזכיר גם אותי בתפילתך". ביקש הסטייפלער.
הנכד היה המום, "האם אני צריך להזכיר את הסבא לפני הקב"ה? הלא הקשר שלך עם ריבונו של עולם הרבה יותר חזק, וכי בשמים לא יודעים מיהו בעל "קהילות יעקב" עד שאני אזכירנו בתפילתי ? " תמה הנכד.
כששמע מרן את הדברים, הזדקף והרעים את קולו: "דע לך, אין שום תפילה החוזרת ריקם, כך טבע הקב"ה בבריאתו. כל מילה של תפילה ותחנונים היוצאת מפיו של יהודי פועלת את פעולתה, אם לא היום אז מחר, אם לא מחר אז מחרתיים, ואפילו בעוד מאה שנה. גם התפילה שתתפלל עלי, תעזור !אמר מרן הסטייפלער לנכדו.

19 בנוב׳ 2008

פרשת חיי שרה

"שני חיי שרה"
הנה כרגיל, מייחסים את האנשים לשנים, בשנה זו נולד וכו… . אבל אצל הגדולים אשר בארץ מייחסים את השנים לאנשים, שאותן השנים נתעלו על ידי זה שחיו ופעלו בהן אותם הגדולים ונעשו לציוני דרך בהסטוריה. וזה שני חיי שרה. (דברי שאול)

"ויבא אברהם לספד לשרה"
מהיכן בא מהר המוריה (מדרש רבה)
כשהספיד אברהם את שרה, הביא לדוגמא את מעשה העקידה שהייתה בהר המוריה. ועל ידי זה בא לשבחה של שרה, שגדלה וחינכה בן שהיה מוכן למסור את נפשו להשי"ת. ממעשה העקידה של יצחק אפשר ללמוד על מידת גדולתה של האם.
מהיכן בא? מאיזו נקודת חייה בא להספידה - מהר המוריה בא, ממעשה העקידה (הדרש והעיון)

"ולבכתה…"
כ' קטנה, שלא בכה אלא מעט (בעל הטורים)
ובשם בעל ברכת הזבח שמעתי לפי חז"ל, שהעקידה היתה ביום הכיפורים. וכן איתא בפיוט ליום הכיפורים. ומהר המוריה לשם היה מהלך ג' ימים כדכתיב בפרשת העקידה "ויהי ביום השלישי… וירא את המקום מרחוק", ואם כן מיתת שרה חלה בערב סוכות ונקברה באותו יום ולכן לא היה הבכי והאבלות רק יום אחד, כי יום טוב מבטל אבלות. ולכן "ולבכתה" בכף זעירא.
(דבש והחלב)

"גר ותושב אנכי עמכם"
הצדיק הוא כמו גר בעולם הזה. עיקר ותכלית חייו הוא לעולם הבא. "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין". אבל הרשע חושב את עצמו לתושב בעולם הזה ואינו מעלה על דעתו שיצטרך פעם להפרד מן החיים עלי אדמות.
הוא שאמר אברהם לבני חת "גר ותושב אנכי עמכם", שנינו, אני ואתה, גר ותושב אנחנו, שתי השקפות עולם נפרדים זה מזה באמונות ובדעות. ולכן תנו לי אחוזת קבר, בפני עצמי, נבדל ונפרד מכם. (המגיד מדובנא)

"נשיא א-להים …איש ממנו את קברו לא יכלה ממך"
על פי רוב זה יחס הציבור, של המעריצים והמתנגדים כאחד, לנשיא א-להים אחרי מותו: הלווי'ה, הספדים וקבורה ברוב פאר והדרת כבוד וביד רחבה. ואילו בחייו עזוב הוא לנפשו ואין דורש לו.

"ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת"
אע"פ שהיה אברהם שרוי באבל כבד על פטירת שרה אשתו, שהיה טפל אליה בנביאות, בכל זאת, בה בשעה שהיה מתו מוטל לפניו לא החסיר מכל הנמוסים של דרך ארץ והחזקת טובה. ומכאן מוסר השכל, עד כמה צריכים להזהר בהלכות נמוסים ודרך ארץ. (ר' יעקב משה חרל"פ)

"בכסף מלא יתננה לי"
מעשה בחסיד אחד שנכנס לחנות לקנות איזה חפץ. כאשר שאל על המחיר , אמר לו הסוחר מחיר נמוך מאוד. הבין החסיד שמפני כבודו הוריד הסוחר את מחיר החפץ, אמר לו החסיד : במחיר כסף באתי אליך לקנות ולא במחיר יראת שמים. (ייטיב לב, לפי ספר החסידים)

"ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחזת קבר מאת בני חת"
למה צריכה הייתה תורה להאריך כל כך וספר בפרטות את כל דברי המשא ומתן שבין אברהם עפרון ובני חת, עד שקנה אברהם את מערת המכפלה בארבע מאות שקל כסף?
אלא התורה באה ללמדנו, כי בשעה שנצטרך אנחנו לגאול את אדמת ארצנו הקדושה מידי זרים, נדע גם אנו לא לעמוד על המקח ונצטרך גם כן לשלם בכסף מלא בעבור כל שעל אדמה (ר' שמואל מהוליבר)

"במבחר קברינו"
אמרו לו לרבי אברהם יצחק הכהן קוק: מי צריך את הבאים לארץ ישראל לעת זקנתם, כדי להיקבר באדמתה? השיב: מאחוזת קבר שקנה אברהם, צמח היישוב בארץ ישראל.

"ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר"
התורה מספרת לנו פרטים ופרטי פרטים על המשא-ומתן הארוך בין אברהם לעפרון, ועל סכום הכסף האגדי ששולם עבור השדה והמערה. ללמדנו, שכאשר מדובר על רכישת מקרקעין בארץ ישראל, אין להימנע ממאמצים וממשא-ומתן מייגע ואין גם לחסוך בכסף כדי להביא את הרכישה לגמר מוצלח (רבי שמואל מוהליבר).

"ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל"
ככל שהזקין יותר, הרגיש יותר ויותר שלא חסר לו דבר בעולמו של הקב"ה ויש לו הכל. וה"שפת אמת" אומר: אברהם בא לזקנתו עם הימים, שלא איבד יום אחד מחייו לריק.

"ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה בת תשעים שנה תלד"
צריך אדם לחדש ולהתחדש בכל יום. זה שאמרו חז"ל בסוף מסכת קנים: "זקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מטרפת עליהם" – מפני שאין להם כוח החידוש. אבל "זקני תורה כן, כל זמן שמזקינים – דעתם מתיישבת עליהם" – מפני שיש להם כוח החידוש, יש להם גם גוח ההתחדשות. אברהם ושרה היו בבחינת זקני תורה, לכן זכו לחידוש נעוריהם (יד רמה).

"ואברהם זקן בא בימים"
רבי נחמן מברסלב היה אומר: אין חסיד זקן. אם הזקנה משתלטת עליו, החסידות פורשת ממנו. יש חסיד צעיר ויש חסיד קשיש הכולל בתוכו שני חסידים צעירים או שלושה. לעולם אל יהא אדם זקן, לא צדיק זקן ולא חסיד זקן. הזיקנה היא מידה מגונה. חייב אדם להתחדש תמיד: מתחיל וחוזר ומתחיל.

"הלבן מאה שנים יולד"
רבי שלמה הכהן אהרנסון היה אומר: נוהגים לאחל לאדם אריכות ימים ושנים. יש גם אריכות ימים? אלא, יש אנשים החיים הרבה שנים אבל יש להם ימים קצרים. כשהם עושים את מאזן חייהם מתברר שלא השיגו הרבה בשנות חייהם הארוכות. לעומת זאת, יש אנשים שלא זכו לזקנה, אך במעט השנים שחיו, הגיעו להישגים גדולים. אנו מאחלים לאדם: שיזכה גם לאריכות ימים וגם לאריכות שנים. זה שאמרו חכמים: יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים, בימים ואינו בזקנה (בראשית רבה נט).

"לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני"
שתי דאגות הטרידו את אברהם אבינו שעה שעמד לעזוב את ארץ החיים: הבטחת מקום קבורה לאשתו האהובה, והחשש שבנו יינשא בנשואי תערובת. לאחר מכן, אין אנו שומעים עוד דבר על אברהם בסיפור המקראי...אבל במשך ארבעת אלפים השנים הבאות, עמדו שתי הדאגות הללו בראש מעייניהם של היהודים, בכל ארצות פזוריהם. הדאגה שהבן לא יתבולל, והדאגה שהוא עצמו יובא לקבר ישראל. מימי אברהם ועד ימנו אנו, נשארו שתי הדאגות האלה מחסום אחרון בפני זרם ההתבוללות והטמיעה המאיים דרך קבע על צאצאיו של אברהם (תורה היום).

13 בנוב׳ 2008

פרשת וירא

מוקדש לעילוי נשמת סבתי מרת פנינה פרל בת רוניה
שהשבוע חל שלושים לפטירתה, יהי זכרה ברוך !


"באלני ממרא "
הוא שנתן לו עצה על המילה (רש"י)
אברהם היה מסופק על הברכה של מצוות המילה, אם לברך "על המילה" או "למול "
כמו שכתוב ביורה דעה סי' רס"ה. וממרא נתן לו עצה כי יש לברך "על המילה" כפי שפוסקים .
וזאת הכוונה שנתן לו עצה על המילה, היינו לברך על המילה (טעמי מנהגים (

"והוא יושב פתח האהל "
לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו (רש"י)
לעניים הנודדים הקבועים, הרגילים ללחם חסד ואינם מתביישים בכך, אין צורך לחכות
להם בפתח הבית . הם בין כך ייכנסו. אולם יש עני שמתבייש ובלבטים נפשיים הוא ניגש לדלת
וחוזר בו . לעני כזה יש צורך להמתין בחוץ ולהכניסו הביתה. (אמרי מהרא"ך)

"ויאמרו כן תעשה כאשר דברת"
יודעים היו המלאכים דרכו של אברהם אבינו לאמור מעט ולעשות הרבה,
ולפיכך אמרו: כן תעשה כאשר דברת, אבל לא יותר! ולא כמנהגך להוסיף על האמירה .

"וישא עיניו וירא... וירא לקראתם"
סימן יש בידו של צדיק להבחין בין טוב לרע. בהסתכלו בפני אדם, אם רואה הוא אור
עליון השורה עליו, מוכח שאותו אדם גם נושא חן בעיני ה'. וזהו שאמר הכתוב "וישא עיניו
וירא" ראה בהם משהו אלוקי, מיד "וירץ לקראתם". (קדושת לוי)

"זעקת סדום ועמורה כי רבה "
הרי צריך היה לומר זעקת העשוקים בסדום ועמורה ? אלא התירוץ הוא שע"פ רוב , דווקא החמסן
הוא זה שזועק, הוא כביכול הנגזל והמקופח... (ר' י' טרונק מקוטנא)

"אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר"
אילו היה זה בעיר אחרת היה זה בלתי אפשרי שימצאו שם חמשים צדיקים ואברהם לא ידע מהם,
אבל בסדום ייתכן שישנם צדיקים אלא שהם נאלצים להסתתר מעין כל ! ולכן שאל: אולי יש ... (שושנת אברהם)

"ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים"
מה טעם ניתנה המצווה לשחוט את יצחק מפי ה' יתברך עצמו ואילו המצווה שלא לשחטו נתנה מפי מלאך?
אלא רמז גדול יש בדבר, ללמדך כי כדי לעשות רעה לאדם, אין לשמוע בקול איש ואפילו מלאך, כי אם רק לקול ה' יתברך עצמו. ואילו לגבי שלא לעשות רעה לאדם, אפשר לשמוע גם בקול מלאך ! (דבש השדה)

סיפורי חסידיים

ר' שמחה בונם מפשיסחא, העריץ את ר' עקיבא איגר בגלל צדקתו יותר משהתפעל מגאונתו.
פעם סיפר מעשה בר' עקיבא איגר שהיה אורח סמוך על שולחנו. והנה נתקלה ידו של האורח
ושפך כוס יין על המפה הלבנה. מיד נטל ר' עקיבא איגר אף הוא כוס מלאה יין, וכאילו שלא
במתכוון שפך גם הוא על המפה, ומיד נענה ואמר:דומה שהשולחן מתנדנד. (חסידים מספרים)

-----
האחים ר' אלימלך ור' זוסיה בצעירותם "ערכו גלות", נדדו מעיר לעיר.
בימי נדודיהם ביקרו גם בעיר לודמיר, לאחר תפילת מעריב בבית המדרש לא הזמינם איש ללינת
לילה. ריחם עליהם עני אחד מכניס אורחים והזמינם לביתו. לימים משיצא טבעם (שמם) בעולם, שוב עברו בעיר.
עתה יצאו כל אנשי העיר לקראתם עם מרכבה רתומה לשני סוסים, וראשי הקהל הודיעו להם שהכינו עבורם אכסניה יפה אצל אחד מעשירי העיר. סירבו האחים, ואמרו:
בלודמיר יש לנו אכסניה עוד מימי" גלותנו" בנו לא חל שום שינוי מאז, וראוי לנו שנתאכסן באכסניה הישנה.
השינוי חל רק בסוסים ובמרכבה שלנו, יתכבדו נא הסוסים ברווחה שבביתו של העשיר.

-----
ר' ליב חסמן מחכמי המוסר סעד פעם בליל שבת על שולחנו של "החפץ חיים" ולא אמר "שלום עליכם"
כנהוג, אלא מיד קידש על היין ואכלו את הדגים. רק לאחר אכילת הדגים התחיל לפזם את "שלום עליכם".
לא יכול ר' ליב להתאפק ושאלו, מה ראית לשנות מן המקובל ?
השיב לו "החפץ חיים" בחיוך: הרי כבודו בודאי היה רעב ורציתי להסעידו תחילה ואילו המלאכים אינם רעבים ויכולים להמתין קמעה.
(תנועת מוסר)

5 בנוב׳ 2008

פרשת לך לך

לעילוי נשמת סבתי פנינה פרל בת רוניה ז"ל

"לך לך מארצך"
להנאתך ולטובתך (רש"י)
אם היה זה נסיון, למה נאמר לו "להנאתך ולטובתך" דבר העשוי להקטין בהרבה את הנסיון ? ברם, בדבר זה גופו התבטא הנסיון, אם יעשה זאת אברהם בגלל "הנאתו וטובתו", או בגלל מצוות האלוקים. ואולם באמת אברהם עמד בנסיון "וילך אברם כאשר דבר אליו ה' " שהלך רק משום מצוות ה' ולא משום שיפיק מזה הנאה וטובה ..

"ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך"
אומר רבי שמשון רפאל הירש: "לך לך" – לך לעצמך, בדרכך שלך. לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה. "לך לך" – בבדידות. אם שיטת הרוב איננה אמת – עבוד את ה' לבדך! איך יכולנו להתקיים ואיך נוכל להתקיים, אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט.

"אל הארץ אשר אראך"
מה שמונע היום לבוא לארץ ישראל, הם רק מוציאי דיבת הארץ רעה, ולא סכנות ומרחקי הים. מי שרוצה באמת לבוא לשם, צריך לילך אפילו ברגל, כמו אברהם אבינו (רבי נחמן מברסלב).

"ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך"
מדרך העולם שכשאדם עולה לגדולה ומתעשר הרי הוא מתרחק מבני משפחתו וממכריו
העניים ואין זה לפי כבודו לתת דעתו עליהם ולעזור להם, וממילא קונה לו אדם זה שונאים
ומקנאים רבים. לפיכך בירך הקב"ה את אברהם כי אפילו לאחר "ואגדלה שמך" לא תהיה
מאלה שגדולתם מביאה להם שונאים. כי אם "והיה ברכה" שתוסיף לעשות צדקה וחסד
ותהיה לברכה בפי כל. (הדרש והעיון)

"הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את"
אמר הבעל שם-טוב: כשם שאדם המסתכל בראי, יודע מה שעליו לתקן בלבושו או בפניו, כך כאשר אדם רואה חסרונות אצל זולתו, עליו להסיק מכך שגם בו עצמו אותם חסרונות. זה שאמרו חכמינו: "איזהו חכם הלומד מכל אדם" (אבות ד, א).

"הבט נא השמימה וספר הכוכבים...כה יהיה זרעך"
אומר רבי מאיר שפירא מלובלין: כך אמר הקב"ה לאברהם: יודע אתה שלא תוכל לספור את הכוכבים, ואף על פי כן מביט אתה לשמים ומנסה לספור אותם. אף צאצאיך יהיו כך, תהיה בהם ההעזה והרצון להתמודד עם דברים הנראים למעלה מן הטבע ומיכולת אנוש.

"ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים... כה יהיה זרעך"כשם שהכוכבים נראים לעינינו מרחוק כנקודות זעירות בלבד, בה בשעה שהם עולמות עצומים... כך ייראו גם היהודים. בעולם הזה יהיה מראיהם עלוב ושפל, אולם בשמים יהיו עצומים ורמים ויהוו את היסוד של כל הבריאה ... (בשם הבעש"ט)

"ויהי ריב בין רעי מקנה אברהם ובין רעי מקנה לוט ... ויאמר אברם אל נא תהי מריבה ביני וביניך"
הדבר התחיל אמנם בין הרועים, אולם יסתיים "ביני וביניך". כך היא דרכה של כל מחלוקת, שהיא מתחילה קודם אצל הנלווים, אצל הסביבה, ונתפסים אחר כך גם המנהיגים עצמם.

"ואברכה מברכיך ומקללך אאר"
מדוע נאמר בברכה קודם "ואברכה" ואחר כך "מברכיך", ואילו אצל קללה נאמר להיפך, קודם "מקללך" ואחר כך "אאר" ?
משום שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה". ולפיכך המברכים יתברכו עוד לפני שיגיעו לכלל מעשה, רק בשביל המחשבה. ואילו המקללים יתקללו רק לאחרי מעשה ולא אחר המחשבה. (כלי יקר)

ברית מילה
רבי שלום מבלז הוזמן לסעודת ברית-מילה ובתוך הדברים אמר לאבי הבן: "היום הושלמה ברית-המילה שלך".
תמה האיש: "ברית-המילה שלי?".
הסביר הצדיק: "כל מצווה צריך לקיים בשלמות במחשבה, בדיבור ובמעשה. את ברית-המילה אנו מקיימים בתינוק במעשה, אבל במחשבה אין הוא מקיים את המצווה, שכן עדיין אינו בר-דעת. רק כשהוא מכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, הוא מתקן את המחשבה שהייתה חסרה בברית שלו-עצמו".
והוסיף: "זהו שנאמר לאברהם 'ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך'. לשם-מה נאמר שוב 'אתה'? אלא כאשר תקיים את הברית ל'זרעך', תגיע 'אתה' לשלמות במצוות המילה".

29 באוק׳ 2008

פרשת נח

לעילוי נשמת סבתי פנינה-פרל בת רוניה ז"ל

"איש צדיק תמים"
צדיק משמעותו הוא בין אדם לשמים, ורשע הוא להיפך. אבל "צדיק תמים", משמעו שהוא צדיק גם בין אדם לחברו. (העמק דבר).
ורבי משה פינשטיין, ב"דרש משה" אומר: הקדימה התורה את התואר "איש" לפני "צדיק תמים", כי לפני שאדם הולך להיות צדיק תמים, עליו להיות קודם לכל איש. מי שאינו איש – אי אפשר לו להיות צדיק תמים.

"תמים היה בדורותיו"
נח נשאר שפל ועניו בעיני עצמו, אע"פ שהיה צדיק אחד בדור של רשעים, משום ש"את האלוהים התהלך נח", בזוכרו תמיד בגדלות הבורא וממילא מעשיו לא היו נחשבים בעיניו. אם כי לגבי בני האדם היה צדיק, מכל מקום היה מעמיד תדיר את צדקתו ביחס לאלוקים, ולפיכך נשאר תמים – עניו ושפל רוח בעיניו ... (נעם מגדים)

"שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך"
בחזון "אחרית הימים" מתנבא ישעיהו: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" (ישעיה יא, ו). הלא בתיבת נח כבר חיו בשלום תחת קורת גג אחת: אדם ובהמה, חיה ועוף, נחשים ועקרבים, מה איפוא הפלא והחידוש? אלא, החידוש יהיה שב"אחרית הימים יחיו יחד בשלום כתוצאה של רוח חדשה של אהבה ואחווה שישררו בעולם "ומלאה הארץ דעת את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט). לא כן בתיבת נח, שם הסכנה המשותפת, סכנת המוות שריחפה עליהם היא שאיחדה אותם. (על התורה )

"ותשחת הארץ לפני האלו-הים"
רק לפני האלוקים היה זה נחשב לחטא. ואילו בפני
הבריות ובעיני החברה היה הכל כשורה... הציבור לא ראה בכך עוון...

"כי מלאה הארץ חמס מפניהם"
למה מלאה הארץ חמס? מפניהם, בגלל פני הדור - המנהיגים, שהם בעצמם השחיתו את
דרכם, שדדו, חמסו ועשו כל תועבה, ובזה שימשו דוגמא להמונים.

"ואני הנני מביא את המבול"
תנו רבנן: מה השיב הקב"ה לנח?
כשיצא נח מן התיבה וראה את העולם חרב
מיד התחיל לבכות, ואמר לו: רבונו של עולם!
נקראת רחום, היה לך לרחם על בריותך! השיבו
הקב"ה: רועה שוטה! עכשיו אתה אומר זאת?
והלא בזמן שאמרתי "ואני הנני מביא מבול"
היה עליך לדאוג ... ואז לא עלתה בליבך רעת העולם מפני שאתה ניצל בתיבה ...

"בא אתה וכל ביתך אל התבה"
תיבה משמעה גם מלה. זה רמז הוא, שהאדם צריך להכנס
לכל תיבה מתיבות התורה והתפילות
בכל כוחותיו, ובכל רמ"ח אבריו בצורה של מסירות נפש .(הבעש"ט)

"ויבוא נח ... אל התבה מפני המבול"
אף נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול (רש"י(
חס וחלילה לומר כי נח שצדיק תמים היה מהסס ומתלבט באמונתו.
אלא כך הוא הפירוש :נח מקטני אמנה - היה מאמין,
נח אף באנשים הקטני אמונה היה מאמין בהם כי יתקנו מעשיהם וישובו בתשובה
ולכן לא היה מוכן להאמין כי יבוא מבול.
(שמעתי)

23 באוק׳ 2008

פרשת בראשית

לעילוי נשמת פנינה-פרל בת רוניה

"ויקרא ה' לאדם ויאמר לו איכה"
התורה היא נצחית והיא נאמרה לכל הדורות ולכל אדם. ה' אומר לאדם בכל מקום שהוא נמצא ולכל
הדורות "איכה" ?! התבונן וראה איכה ? היכן אתה נמצא? באיזו מדרגה אתה עומד ? (רש"ז מלאדי)

"המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת"
נאמר "מים גנובים ימתקו"
כלומר יש והאדם מתאווה דווקא לאיזה דבר לא בגלל היותו טוב, אלא
משום שהדבר אסור לו ולכן התאוה מושכתו דווקא לזה, וזוהי השאלה "המן העץ אשר צויתיך לבלתי
אכול ממנו – לכן אכלת ?" כלומר : שדווקא האיסור גירה אותך ? (כנפי נשרים)

"בזיעת אפך תאכל לחם"
אומר היה "היהודי" ז"ל מפשיסחא: מיום שנברא האדם הוא עמל למען בניו וכאשר יגדלו בניו גם
הם עמלים בשביל בניהם וכך הלאה ... וכך עובדים הם כבר אלפי שנים בשביל הבנים !
ועל כן קשה לי ! היכן הוא אותו הבן המאושר שלמענו אנו עמלים אלפי שנים ?!

"ויתהלך חנוך את האלוקים ואיננו"
חנוך תופר נעלים היה ועל כל תפירה ותפירה אומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שיש בו יחוד וקישור כל העולמות (מדרש תלפיות ערך חנוך)
ועל זה פירש הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל כי אפשר לפרש את המאמר הזה לפי פשוטו : חנוך היה בודק כל חוט שיהיה מעובד כראוי וכל תפירה שתהיה מתוקנת וקשורה כהלכתה בשביל לעשות נעל חזקה וטובה.
מנהגי נאמנות זו לגבי הממון של האחרים הם הם היחודים והקישורים הקדושים ביותר והמדרגות העליונות בעבודה ה' .

"בראשית ברא"
כשם שהבית מודיע על הבנאי, והבגד מודיע על האורג, והדלת העל הנגר, כך העולם מודיע על הקב"ה שהוא בראו". (מדרש תמורה).

"ויבדל בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע"
אמר רבי זאב וולף מסטריקוב לתלמידיו: שואלים אתם: איך אפשר לחיות ולהתקיים בעולם רע כל כך? התשובה היא: אתם אינכם טובים כל כך כפי שאתם חושבים, והעולם אינו רע כל כך כפי שאתם מאמינים. אם תלמדו להכיר את עצמכם, תלמדו להכיר גם את העולם.

"את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור הגדול לממשלת הלילה"
אומר רבי אברהם מסלונים: קל לו לאדם להנמיך עצמו בפני מי שגדול ממנו, הוא גם מסוגל להתכופף בפני קטן ממנו, מה שקשה לו, זה להכניע עצמו בפני חברו השווה לו.

"ונהר יצא מעדן"
אמר רבי יעקב יוסף בעל ה"תולדות", תלמידו של הבעש"ט: אין לרשעים גיהנום יותר מאשר אם מכניסים אותם לגן עדן, שאין שם אכילה ושתייה ותאוות העולם הזה, רק הצדיקים יושבים שם ועטרותיהם בראשיהם, ומתעדנים בתענוגי תורה ותפילה. ומה שהוא עונג לצדיקים הוא נגע לרשעים.

"ותרא האשה כי טוב העץ"
אומר ה"חפץ חיים": יש אדם להוט אחר מאכלים טובים, יש המסתפק בלחם צר ומים לחץ – ובלבד שיוכל להתהדר במלבושים יקרים, ויש מי שמוכן לוותר על שניהם והוא מבכר עליהם את ההשכלה ולימודי החכמה. הנחש-היצר הרע פיתה את חווה שאם תשמע לעצתו, היא לא תצטרך להסתפק במועט ולוותר על דבר אחד כדי להשיג דבר אחר. על ידי אכילה מעץ הדעת, היא תשיג את כל המותרות ותענוגות העולם בבת-אחת: "טוב העץ למאכל" – מאכלים טובים, "וכי תאווה הוא לעינים" – מלבושים, "ונחמד העץ להשכיל" – השכלה ולימודי חכמה.

ממה להצטער
חסיד אחד לא ציית להוראת רבו, וכשהגיע לשהות במחיצתו חש כי אין רבו מקרבו כבעבר. הדבר גרם לו עוגמת-נפש ופניו היו עצובות. הצדיק הבחין בכך ושאלו לפשר העצב הנסוך עליו. השיב החסיד: "משום שהרבי מקפיד עליי".
נענה הצדיק: "לאחר שחטא קין, שאלו הקב"ה 'למה חרה לך ולמה נפלו פניך'. שואל ה'חידושי הרי"ם': איזו שאלה זו, וכי לא ברור שקין הצטער על שגורש מלפני הקב"ה? אלא הוא משיב, שזו אינה שאלה אלא תוכחה – הקב"ה מוכיח את קין ואומר לו: התבונן מניין באה עצבותך. אינך מצטער על עצם החטא, אלא על הריחוק שהרחקתי אותך".
וסיים הצדיק: "אף אתה, אל תתעצב על קפדתי, התעצב על המעשה שעשית, ואז תגיע לתיקונך".

10 באוק׳ 2008

פרשת האזינו

הדברים מוקדשים לרפואת סבתי פנינה-פרל בת רוניה

"יערוף כמטר לקחי"
דברי התורה הקדושים כמוהם כגשם, מה הגשם בשעה שהוא יורד עדיין אין רואים את השפעתו על הצמחים, ורק לאחר זמן כאשר השמש מגיחה מאחורי העננים וזורחת על האדמה, אזי רואים את תוצאות הגשם – כך גם דברי התורה, אף כי בשעה ששומעים אותם אין מבחינים מיד בהשפעתם, בכל זאת סופם לעשות את פעולתם.
(ר' בונם ז"ל מפשיסחה)

"בינו שנות דר ודר"
בכל דור ובכל תקופה יורדת ובאה מן השמים הבנה חדשה בתורה, שהיא דרושה ומותאמת לטיב הדור והתקופה. צדיקים שבכל דור מבינים בתורה כפי מה שדרוש ללמד את בני הדור ההוא.
(חדושי הרי"ם)

"יעקב חבל נחלתו"
לכששוזרים חבל עבות מהרבה חוטים, אף אם יש ביניהם חוטים פגומים אין מבחינים בהם, ולא עוד אלא שהם מוסיפים חוזק לחבל. הוא הדין גם בבני ישראל, שבזמן שהם מלוכדים ושזורים יחד, אזי אפילו הגרועים שבהם מביאים תועלת לעצמם ולכלל.
(הה"ק מהר"ם מקוברין ז"ל)

"צור ילדך תשי ותשכח אל מהללך"
"צור ילדך"- השם יתברך בראך - "תשי" – ונתן בך טבע של שיכחה לטובתך, למען תשכח את הצרות והיסורים העוברים עליך, ולבסוף "ותשכח אל מחוללך" – מנצל אתה את הטבע השיכחה כדי לשכוח את בוראך.
למה הדבר דומה ? לאדם שהיה בעל חוב גדול ויעץ לו ידידו להעמיד פני משוגע. לבסוף ניצל בעל החוב את שגעונו המעושה גם כלפי ידידו זה, בבואו לתבוע ממנו חוב. צווח הלה: "הלא אני הוא אשר יעצתי לך להעמיד פני משוגע, ועתה הנך מנצל עצה זו גם נגדי אני ?" (המגיד מדובנה, וכן בשם הר' מקוצק זצ"ל)

"ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם"
אף כי אסתיר פני מהם ואפקירם בידי מקרי הטבע, לא יהא הדבר נוגע אלא להווה, אולם "אראה מה אחריתם" – בנוגע לעתידם לא אעלים עיני מהם. לא אסיר מהם את השגחתי כדי לשמור על נצחיותם ולמנוע מהם כליה חלילה.
(שם משמואל)

"האזינו השמים ואדברה"
רבי יצחק מאיר מגור היה אומר: הכתוב אומר (תהלים נ, ז): "שמעה עמי ואדברה". היה לו לומר קודם "ואדברה" ואחר כך "שמעה עמי"?! ללמדנו, כשיש רצון להאזין, נותן ה' בפיהו דברים הראויים להיאמר. אבל כאשר אין האוזניים כרויות לשמוע, נאטם הפה ונאלמת הלשון.

"יצרנהו כאישון עינו"
רבי יעקב יהודה מנדרזין היה אומר: אישון העין טעון זהירות יתירה אף מפני לכלוך קל, העלול לפגום בעין ולקלקל את הראיה, כך תורה ומצוות, "לכלוך קל" – נגיעה קלה ופניה של מה בכך, עלולות לפגום ולקלקל הכל.

3 באוק׳ 2008

פרשת וילך

הדברים מוקדשים לרפואה שלמה לסבתי פרל-פנינה בת רוניה

"וַה' הֹלֵךְ לפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד" (לא ח)
כתב האו"ח: 'ולא אמר "אֱלֹקֶיךָ", כדרך שאמר לישראל (ג), לפי שאין מיחד שמו יתברך על הצדיק בחיים חייתו (תנחומא תולדות ז), אבל לכללות ישראל יתיחד שמו כאומרו (שמות כ ב): "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיך", ואומרו הוא ההולך - ולא הספיק לומר "וַה' הֹלֵךְ לְפָנֶיךָ", להעיר' וכו', יעויי"ש.

"הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף" (לא י)
אומר הכתוב: "הַקְהֵל אֶת הָעָם... לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" ובפסוק הבא נאמר: שגם "בְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' ". צריך להקהיל קהילות ברבים בכדי ללמד דעת את העם, למען ישמעו למען ילמדו ולמען ישמרו מצוות ד', עד שאף הדור האחרון בניהם אשר לא ידעו, ישמעו וילמדו וייראו את ד'.
רבותינו הקדושים "אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה", ראשי הישיבות בדור שלפנינו, זעקו מרה על מצב הדור, ויצאו בקריאה מיוחדת לעורר את ציבור בני התורה, ואלו דבריהם: 'אנו עדים לתופעה מעודדת ומעוררת תקוה, למראה רבים מאחינו החוזרים בתשובה, ומשליכים מאחורי גוום משרות מכובדות, וקובעים עצמם לשקוד על דלתי התורה בישיבות. בפגישות המתקיימות עם אחים תועים, תינוקות שנשבו שחונכו על ברכי החינוך הכפרני, נשמעים הרהורי תשובה, ובפיהם משאלה ללמוד את יסודות היהדות ולהתקרב לחיי תורה.
יהודים אלו נמצאים בשכונותינו, בכל עיר ועיר, ובכל מקום, מכל עדה ומכל חוג, ובכוחנו להעיר את רוחם, במיוחד בימי הרחמים והרצון כשלב כל יהודי מתעורר להתקרב אל ה'. אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה!
אם בעת כזאת נעמוד מנגד, ולא נצא אל אחינו לעוררם לחזור בתשובה, וכשיבואו המקטרגים ויתבעו את החוטאים לדין על עוונותיהם, יעוררו את הדין על ראשי העדה ויראי ה' הנמצאים בכל עיר, ד'כל מי שאפשר למחות... באנשי עירו נתפס על אנשי עירו', כמבואר במסכת 'שבת' (נד:) גבי פרתו של רבי אלעזר בן עזריה, וע"ז רמז הנביא 'יחזקאל' (לד ד): "אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם... וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם:... וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי מִיָּדָם".
ולפעמים נתפס האדם גם בעודו בחיים בזה העולם על שנמנע ממצות תוכחה, כמובא במסכת 'שבת' (נה.): 'א"ר אחא ב"ר חנינא: "מעולם לא יצאה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה, חוץ מדבר זה... דבתחילה אמר הקב"ה לגבריאל לך רשום על מצחן של צדיקים תי"ו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה" (בעת חורבן ירושלים), ואחרי שקטרגה מדת הדין ואמרה: "רבש"ע היה להם למחות ולא מיחו" אף שהיה גלוי וידוע לפני הקב"ה שאם היו מוחים לא היו מקבלים מהם, נהפך גזר דינם לרעה, ונגזר עליהם ממקדשי תחלו, תני רב יוסף: אל תקרי מקדשי אלא מקודשי אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף עד תיו'.
ומובא ברמב"ן בשם הירושלמי בסוטה אקרא (דברים כז): "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם" 'אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא: למד ולימד שמר ועשה והיה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל "אָרוּר"', ידרשו בהקמה הזאת, בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו, והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה, הרי זה בכלל ארור.
אי לזאת, חוב גדול על כל הצבור שומרי תורה ומצוות, אשר כבוד שמים נוגע ללבם, לחזק בדקי היהדות, ובמיוחד ללמד תועים בינה, ולקרב רחוקים לחיק היהדות, יארגנו כל קהילות ישראל בראשות הרבנים להקדיש כל אחד לפחות ערב אחד בימים אלו, לצאת באזור הקרוב, ולבקר מספר משפחות שהתרחקו מחיי תורה, ולשוחח עמם בידידות מתוך אהבה ולהסביר להם יסודות האמונה ועיקר המצוות כל אחד כפי הבנתו, ולעוררם לחזור בתשובה.
וה' יהיה בעזרנו, להקים עולה של תורה, ויחתמנו לחיים טובים ולשנת גאולה וישועה.
אלעזר מנחם מן שך יעקב ישראל קנייבסקי חיים שמואלביץ

"וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה" (לא יג)
מה שלא כתוב כאן ג"כ "וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל" וכו' כמו שכתוב לעיל, מבאר ה'משך חכמה': דהנה בתורה יש עשה ול"ת לכן על הגדולים אמר: "יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' " וכו' זה סור מרע שמירת ל"ת שע"ז שייך מורא. "וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת", זה עשה טוב, קיום מצוות בעשה. אבל בקטנים מ"ע אינם חייבים מהת' דחינוך רק מדרבנן כדאיתא ב'נזיר', אבל קטן האוכל נבילות שב"ד מצווין להפרישו עיין בשו"ע (או"ח שמג) כתוב בקרא: "יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה" דהיינו: לפרוש מהאיסור. אבל קום ועשה אינן חייבים מה"ת.


"וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹקֵי נֵכַר הָאָרֶץ" (לא טז)
כתב האו"ח: "'וְקָם הָעָם הַזֶּה" וגו' קשה וכי קימה היא לו והלא ירידה והשפלה היא לו הזונה "אַחֲרֵי אֱלֹקֵי נֵכַר" ואולי שיכוון לומר על דרך אומרו (לב טו): "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט", והוא אומרו: "וְקָם הָעָם", פירוש: היתה לו קימה בעולם בירושת הארץ, ועושר וכבוד "וַיִּשְׁמַן", ומזה יצא לו שיבעט "וְזָנָה אַחֲרֵי" וגו' וכן אמר בסמוך (יט): "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת...:... כִּי אֲבִיאֶנּוּ... וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹקִים אֲחֵרִים", הרי שהקדים שבע ודשן לופנה, כמו כן במה שלפנינו הקדים לומר וקם ואחר כך "וְזָנָה".
עוד ירצה, כי לא הדור ההוא עצמו יזנה אחרי "אֱלֹקֵי נֵכַר", אלא הדור שיקום ממנו, וכן הוא אומר בספר 'שופטים' ע"ש.

המחזור לא השתנה
חזן אחד הגיע בחודש אלול אל הצדיק רבי מרדכי מנדבורנא, ועשה במחיצתו את חודש התשובה. כמה ימים לפני ראש-השנה בא להיפרד מרבו לפני שובו לביתו.
"למה אתה ממהר כל-כך לשוב?", שאלו הצדיק.
"שליח-ציבור אני, ועלי לעיין היטב במחזור ולהסדיר את תפילתי", השיב החזן.
חייך הצדיק ואמר: "האמן לי, המחזור עומד בעינו בדיוק כדאשתקד. מוטב שתנצל ימים אלה כדי לעיין בתוך נפשך ולהסדיר את מעשיך"...

סיבה לסליחה
רבי זושא מאניפולי נכנס פעם לבית-הכנסת לתפילת 'כל נדרי' וראה כי ציבור המתפללים כולו אחוז התלהבות וחמימות עצומה. הכול היו שקועים באמירת תהילים מעומק הלב, ודמעות חמות ניגרו על לחיי המתפללים.
המראה עשה רושם רב על הצדיק. הוא ניגש אל ארון-הקודש, נשא עיניו למרום וקרא: "ריבונו-של-עולם, אילו לא היו חוטאים בניך, אימתי היית שומע תפילות חמות ונלהבות כאלה? רואה אתה אפוא, שמהחטאים והעוונות שלהם יצא דבר טוב ונפלא כזה. ובשביל זה בלבד ראוי שתסלח לעמך"...

בזכות שיברון הלב
רבי אלימלך מליז'נסק היה מתאנח ואומר: באילו פנים אבוא לפני המקום ביום הדין, הלוא עבֵרות רבות עברתי. והיה מחשב ומונה אותן בפרוטרוט, כדרכו בקודש. בסוף אמר: אם-כן, שיברון ליבי הוא שיעמוד לי ביום הדין.

איך חוזרים בתשובה
שאלו את רבי חיים מצאנז איך עושים תשובה. אמר: אדם אחד תעה ביער ופגש שם אדם. שאל אותו: "איך יוצאים מכאן?". השיב השני: "איך יוצאים אינני יודע, אבל בדרך שבה הלכתי – אל תלך".

27 בספט׳ 2008

ראש השנה

ראש השנה
הראש של כל השנה, כל השאיפות וההישגים של ימות השנה גנוזים ביום ראשון זה, בו מרוכזים געגועי השנה ותקלות השנה. ולא עוד אלא גם קדושת ארץ ישראל עיקרה נעוץ בראש השנה, ככתוב "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה" (ר' נחמן מברסלב)

בראש חודש אלול אחד עמד ר' לוי יצחק מברדיצ'ב על יד החלון. עבר גוי אחד מתקן נעליים ושאל: וכי אין לך דבר הטעון תיקון? מיד ישב אותו צדיק על הקרקע ובכה בכיה גדולה. אמר: אוי לי ואבוי לנפשי. יום הדין ממשמש ובא ועדיין לא תיקנתי את עצמי... (זכרון לראשונים)

חסיד אחד מאנשי שלומו של ה"שפת אמת" בא אליו, בימים בין כסה לעשור, לשאול מפיו עצה בענייני מסחר. ואמר לרב שהעניין חשוב ודחוף! ענה לו ה"שפת אמת": בימים אלו אין שום דבר דחוף וחשוב מלבד התשובה. (שיח שרפי קודש)

כל פעם בפרוס ליל ראש השנה, כשנכנס השמש של ר' שמחה זיסל מקלם לקרוא אותו לתפילת ערבית, תקפה אותו חרדה גדולה מאד, וברוב רטט ופחד מלמל: הנה באה ההזמנה מבית המשפט להתייצב בדין.

עניין תקיעת שופר
כמו שני אהובים, או אב ובן שאינם רוצים שידעו מה שאחד כותב לחברו, ויש להם לשון סתרים שאינו ידוע לשום אדם רק להם. כן הדבר בראש השנה שהוא יום הדין, לא רצה הקב"ה שידעו המקטרגים מבוקשנו, ולכן עשה לשון סתרים עמנו, היינו על ידי השופר, שאינו מובן אלא רק לו יתברך
(תפארת עוזיאל)

המפתח לכל השערים
הבעש"ט הורה פעם לתלמידו רבי זאב קיציס ללמוד את הכוונות של תקיעת-שופר, כי ברצונו שהוא יהיה התוקע בבית-מדרשו. למד רבי זאב את הכוונות, ומאחר שמדובר בהרבה כוונות, שיש בהן פרטים רבים, רשם אותן על דף נייר שהניחו בכיס בגדו, כדי שיוכל להביט ברשימות הללו בעת התקיעות.
לא מצא הדבר חן בעיני הבעש"ט ומן השמים גרמו לכך שגליון הנייר יאבד.
כשהגיע רבי זאב לסידור התקיעות, החל לחפש את דף הנייר ונחרד לראות שהוא איננו עמו. הדבר גרם לו שברון-לב, שכן מתוך כך שסמך על הרשימות לא שינן כראוי את הכוונות, ועתה לא ידע מה לכוון. מתוך כאב-לב ומרירות עצומה פרץ בבכי מר ונאלץ לסדר את התקיעות בלי שום כוונות.
אחרי התפילה אמר לו הבעש"ט:
בהיכל המלך יש הרבה חדרים והיכלות ויש מפתחות שונים לכל דלת. אך באמצעות הגרזן ניתן לפתוח את כל השערים. הכוונות הינן המפתחות לשערים של מעלה, ולכל שער והיכל דרושה לכן כוונה אחרת. אולם הלב הנשבר הוא הגרזן החזק הפותח את כל השערים כולם !


"באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט"
באין מליץ יושר, במידה אין אף אחד שיגיד זכות, תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט – תגיד להם שדבר זה הינו חוק ודין שהרי "סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרים אותו מיד, כולו חייב – זכאי" (סנהדרין). אם כל הדיינים מחייבים ואין אף אחד מליץ יושר ביניהם, מזכים אותו. (רבי ר' בונם מפשיסחא)

ברגע אחרון
מעשה בחסיד אחד שנכנס בערב ראש השנה אל בעל החידושי הרי"ם (האדמו"ר מגור זצ"ל) ושפך לפניו את צקון לבו, שהשנה החולפת עברה עליו ללא תורה וללא עבודה. אמר לו הרי"ם: ראה בני, בהרהור תשובה אמיתי מעומק הלב, הרהור של הרף עין, עדיין יכול אתה לתקן את השנה כולה. והרי גמרא מפורשת היא (קידושין מט) "המקדש את האשה... על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובתו בדעתו".
הרי שאפילו בהרהור של רגע,אפשר לתקן את הכל !

וכן בערב ראש השנה בתפלת מנחה, שלכלות השנה לא נשארה אלא שעה קלה בלבד, עדיין אנו מתפללים "ברך עלינו.. את השנה הזאת" ומברכים בשם ומלכות "ברוך אתה ה' מברך השנים". והרי השנה כבר הלכה וחלפה לה. סימן, שברגע אחד עדיין אפשר לתקן למפרע את כל השנה החולפת כולה !
(אדמו"ר ר' אהרן מקרלין)

צעקת הבן האובד
הוא היה בנו יחידו של המלך. בן חכם וסקרן, שרצה ללמוד את כל החכמות ולהכיר את הגוונים השונים שבבני המדינה. המלך צייד אותו בכסף וזהב ושלחו לסייר ברחבי הממלכה.

אך הבן החל להתרועע עם איכרים נבערים, שקע בחיי הוללות וריקנות ובזבז את כל כספו, עד שנשאר בעירום ובחוסר-כול. בצר לו, החליט לחזור אל אביו ולבקש מחילה וסליחה על מעלליו.

ואכן, הצליח הבן להגיע עד שער המלך. אך במשך השנים נשתנה מאוד, ואיש לא הכיר בו עוד את הנסיך האובד. נוסף על כך, גם שכח את השפה המיוחדת שבה דיברו בארמון המלוכה, ולא היה יכול לדבר עם השומרים.

במר-נפשו החל הבן לבכות ולצעוק בקול גדול - צעקה מעומק הלב, בלי מילים. לפתע שמע המלך את קולו של בנו! הוא יצא אליו, נשקו וחיבקו והכניסו חזרה אל הארמון.

זה משל של הבעל-שם-טוב על מהותה של תקיעת השופר.

המלך - זה הקדוש-ברוך-הוא. הבן - אנחנו. הקדוש-ברוך-הוא שלח אותנו לעולם- הזה, כדי שנקיים תורה ומצוות ונתעלה. אך קורה שאנחנו מתרחקים מהאמת, עד שנשכחת מאיתנו אפילו ה'שפה', הדרך להתפלל נכון אל ה'. ואז, בצר לנו, אנו פשוט צועקים.

זו תקיעת שופר - צעקה עמוקה ופנימית, שמעוררת את רחמי ה', ושבזכותה הוא מראה מחדש את חיבתו לעמו ומוחל וסולח לנו על כל מה שהיה.


תפילת הקדוש
"תנה לי שלושה ימים לחשוב על הדבר, ואז אומר לך את החלטתי", אמר לבסוף רבי אמנון ממגנצה להגמון. הוא כבר היה עייף ותשוש, וביקש אמתלה כלשהי כדי שיניחו לו ויוכל לשוב לביתו.

רבי אמנון ממגנצה היה דמות מכובדת ונערצת בעירו. מוצאו היה ממשפחה מיוחסת. תלמיד- חכם בעל שיעור-קומה וגם נגיד בעמיו. איש נעים-הליכות היה, אוהב את הבריות ואהוב עליהן, יפה-תואר ויפה-מראה.

במסגרת עסקיו ופעילותו למען הקהילה היהודית, נפגש לעיתים תכופות עם שועי הארץ ועשיריה, עם אנשי הכמורה ובעלי השררה. אף-על-פי שהיה יהודי, זכה לכבוד ולהערצה מצד הגויים, ולא אחת אמרו לו: "מה אדם נבון כמוך עושה בכלל בין היהודים? ראוי לך להיות כמונו".

תחילה סבר שהדברים נאמרים בהלצה, אך עד מהרה נוכח שאכן מנסים לפתותו להמיר את דתו ולעבור אל חיק האמונה הנוצרית. בפגישותיו התדירות עם הגמון העיר, היה זה מדבר על ליבו: "איזה עתיד נכון לך בין היהודים? בוא תהיה אחד מאיתנו, ושערי התהילה ייפתחו לפניך".

רבי אמנון היה פוטר את ההצעות הללו בשנינות. לא רצה לתת להם את התחושה כי הוא מזלזל באמונתם ובז לה. "נולדתי יהודי", היה משיב, "ונוצרי טוב כבר לא ייצא ממני"...

אבל דווקא התחמקויותיו אלה נטעו תקווה בלב ההגמון. ככל שהוסיף להתחמק, כן התעקש ההגמון לדבר על לבו. שוב ושוב הפציר בו, לחץ עליו, הבטיח לו עולם ומלואו, ורבי אמנון, כדרכו, פוטר את דבריו בחיוך.

פעם אחת, לאחר ישיבה ארוכה במיוחד עם ההגמון ושריו, חזרו המארחים ללחוץ עליו להמיר את דתו. הפעם לא קיבלו את התחמקויותיו השנונות, ולחצו עליו לחץ ישיר וחזק ביותר. רבי אמנון ביקש להיפטר מהם וביקש ארכה של שלושה ימים.

כשחזר לביתו, תפס פתאום מה אמר. איך יכול היה להעמיד בספק את נאמנותו ליהדותו? פתאום ראה את התהום הפעורה לפניו והבין לאן נקלע. הייתי צריך לומר להם חד-משמעית, שלעולם לא יעלה על דעתי להמיר את דתי ולכפור באלוקי ישראל, ייסר את עצמו.

הדבר טרד את מנוחתו. שמחת החיים אבדה לו. לא רצה לאכול או לשתות. מרוב צער חלה, ושכב במיטתו אבל ומדוכא.

שלושת הימים עברו, וההגמון שלח לקרוא לו. "לא אלך", הודיע רבי אמנון לשליחים. ציווה ההגמון להביאו אליו בעל-כורחו.

כשהובא לפניו אמר לו: "הבטחת לחשוב על הצעתי שלושה ימים. אני מקווה שנמלכת בדעתך, ועכשיו תמלא את בקשתי".

האור חזר אל עיני רבי אמנון. שוב לא היה לו מבט מיוסר. עכשיו ידע שהגיעה לידיו הזדמנות לקדש את שם ה' ברבים.

"כיזבתי לך, מגיע לי עונש", אמר רבי אמנון להגמון. "אם תסכים, אחרוץ את דיני בעצמי: הלשון שכיזבה - תיקצץ".

זעם קר הציף את ההגמון. "לשונך דווקא דיברה לעניין", אמר לו בחימה כבושה, "אבל הרגליים שלך לא באו במועד שהבטחת - אותן נקצץ, ואת יתר איברי גופך שהעז להמרות את פי".

פקד ההגמון להביא את רבי אמנון אל חדר-העינויים ולקצץ את פרקי אצבעות ידיו ורגליו. ההגמון ושריו באו עמו, ועל כל פרק שקוצץ, שאלו את רבי אמנון: "ועכשיו תסכים לעבור לאמונתנו?".

רבי אמנון הביט בהם בשלווה, ראה את שנאתם, ובלבו ראה את אהבת השם. "לא ולא", ענה בקול הרגוע ביותר שהיה מסוגל להשמיע. והתליין קוצץ עוד פרק ועוד פרק.

כשסיימו הרשעים לקצץ את כל פרקי אצבעותיו, הניחו את הפרקים הקצוצים באגן מלא מי מלח, השכיבו את רבי אמנון באלונקה ושלחוהו עם הפרקים הקצוצים אל ביתו.

עברו הימים והגיע ראש-השנה. רבי אמנון ביקש ממקורביו לשאתו עם אגן פרקיו הקצוצים אל בית-הכנסת, ולהעמיד את מיטתו ליד בימת שליח-הציבור.

מראהו של רבי אמנון עורר פרץ של בכייה בקרב הקהל. זעקתם בתפילתם עלתה למרומים. ורבי אמנון שוכב על מיטתו, מתפתל בייסוריו.

ולפתע עלה קול בהיכל, בוקע משפתי רבי אמנון: "ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום. ובו תינשא מלכותך, וייכון בחסד כסאך, ותשב עליו באמת. אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד, וכותב וחותם וסופר ומונה. ותזכור כל הנשכחות, ותפתח את ספר הזכרונות. ומאליו ייקרא. וחותם כל אדם בו..."

והתפילה מוסיפה ומזעזעת את הלבבות. עיניו של רבי אמנון עצומות והמלים קולחות מקירות לבו: "ותפקוד נפש כל חי, ותחתוך קצבה לכל בריותיך, ותכתוב את גזר-דינם".

תמה תפילתו של רבי אמנון, ועם תום התפילה דמם גם לבו ונשמתו הטהורה עלתה לגנזי מרומים.

תפילתו זו של רבי אמנון נרשמה על-ידי רבי קלונימוס בן משולם, וזה הפיצה בכל תפוצות ישראל, כזיכרון לרבי אמנון שמסר את נפשו על קידוש שמו יתברך. זו התפילה "ונתנה תוקף", שאנו אומרים בראש-השנה וביום-הכיפורים.

(חלק מהסיפורים מאתר חבד)

25 בספט׳ 2008

דבר תורה קצר פרשת ניצבים, דבר תורה נצבים, פנינים וורטים

הפנינים לרפואה שלמה לסבתי פנינה בת רוניה

"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה"
פירש''י: 'שרש מגדל עשב מר כגידין שהן מרים, כלומר: מפרה ומרבה רשע בקרבכם'. שבועה הושבענו כאן בכתוב: ''פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה'' ומה אנו יכולים לעשות שלא יהא אחד בתוכנו שיהא ''שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה'', הלא ניתן כח הבחירה לכל אחד ואחד לבחור בטוב או חלילה ברע בחיים או חלילה במות. אלא שאמר שלמה המלך ע''ה (משלי ו): ''וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר'' כלומר: הדרך להגיע לבחירה בחיים היא דרך תוכחת המוסר שיוכיח את עצמו ואת הנמצאים בסביבתו וזו היא חובה קדושה על כל הירא את דבר ה'.
רבינו ישראל מסלנט זצ''ל כותב באגרת המוסר שלו דברים כדורבנות, זה לשונו: 'ישים האדם אל לבו לזכות את הרבים, לעוררם להתבוננות יראה ומוסר.... וזכות הרבים תהיה תלויה בו. והוא רפואה גשמית וגם רוחנית, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה: 'כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו' (יומא פז.).
ומה מאד תגדל מצוה זו בעיני האדם, לשום לבו ונפשו להדריך בני אדם ללמוד המוסר, להציל נפשם משאול תחתית וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנא:): 'כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים' ואין לך רחמנות גדולה מלהזכיר ולעורר לבב בני אדם ללמוד היראה, כי אז בעיניהם יראו ואזניהם ישמעו ולבבם יבינו גודל המכשלה אשר לפניהם וינהמו על אחריתם לשוב אל ה' יתברך, להיות
''סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב'' (תהילים לד). אם מעט ואם הרבה.
האדם המעורר לזה יהיה לו חלק נכון בכל אשר יוולד מזה, להתעדן בעדן נצחי אשר עין לא ראתהו, נלאה שכל אנושי להקיף ולהכיר היטב כמות ואכות מצות הרבים, אשר תלוה את האדם מדבר הקל הזה, העמל מעט והשכר הרבה באין ערך ושעור, לזאת ישים האדם עינו וכח שכלו לדבר הגדול הלזה, אם בעל נפש הוא'.

"גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ"
בתקופת המלחמה האיומה והנוראה, כשדם ישראל לרבבותיו נשפך כמים ואין פוצה פה ומצפצף, זרם פליטים הגיע לארצנו הקדושה אחד מעיר ושנים ממשפחה, דוויים וסחופים לבבות שבורים ורוחות נכאים, עד אשר נדמו כעצים יבשים ללא טל של חיים, במצב נורא כזה היה הרב מפוניבז' זצ''ל מרבה לעודדם ולחזקם באופנים שונים.
והיה רגיל על לשונו דברי ה'ילקוט שמעוני': שאחר מעשה המרגלים כשנגזר על העם היוצא ממצרים שלא יכנסו לארץ, אלא יסתובבו במדבר כארבעים שנה ללא תכלית ומטרה ושם ימותו, נתאר לעצמינו איך חשך עליהם עולמם חושך ואפילה, הלא כל ימי חייהם היו אמונים על ההבטחה שהובטחה לאברהם אביהם אבי האומה, שיעלו ביום מן הימים לארץ ישראל ''אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'' וינחלוה, מזמן יציאתם ממצרים מתכוננים הם לבא לארץ לזכות ליכנס ולחסות בתוכה, כמה השתוקקות היתה אצורה בקרבם ואז כשהיו כבר קרובים כל כך אל המטרה הנכספת, כבר נשלחו המרגלים לתור את הארץ, באה אליהם הגזירה הנוראה ''וְשָׁם יָמֻתוּ'' (במדבר יד) במדבר הגדול והנורא הזה.
באותו זמן, כשהדכדוך והיאוש תפס כל פנה, אמר הקב''ה למשה רבינו ע''ה בהאי לישנא (ילקוט שמעוני במדבר יג תשמה): 'אמר לו הקב''ה למשה: ''משה, משה, בוא ורצה אותם העניים שכבר יצא לבם מעליהם'' ' אין הגדרה אחרת המתאימה למצב הנורא שהיו נתונים בו, אלא ש'יצא לבם מעליהם', כמו אנשים שנטרפה עליהם דעתם, עד שמשה רבנו לא ידע איך להתמודד עם בקשה זו, איך ירצם בעת צערם הנורא, במה ינחמם?! במה ישיב את לבם?! אמר משה לפני הקב''ה: ' ''רבונו של עולם, במה ארצם''?! אמר לו הקב''ה: ''צא ורצם בדברי תורה'' '! והיה לומד עמהם פרשת מנחה ונסכים.
''אכן'', היה אומר הרב מפוניבז' בפניהם, ''רק זו היא נחמתנו בעווננו, כשיהודים נמצאים בצרה ובשביה, כשיהודים נידונים בחימה שפוכה וכבר יצא לבם מעליהם, חומל עליהם הקב''ה ואומר לרצותם, בפרק משניות! בדף הגמרא! אין צרי ומרפא לנפש ישראל פצועה אלא זו בלבד.
חיבים איפוא בשעה טרופה זו, לגשת מיד ולהקים בתי אולפנא עבור הצעירים, יש למשוך יהודים מכל ימות השנה אל בית המדרש, כל מי שאי פעם בחייו למד דף גמרא וגם את אלו שלדאבוננו לא זכו ללמוד מימיהם, הכל צריכים חזוק והתעלות, שהמאור שבתורה מחזירן למוטב והכל מתעלין ומתענגין על ידי דף הגמרא, על ידי למוד תורתנו הקדושה''.

"וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ"
כתב רבינו יעקב 'בעל הטורים': ''אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב'' - 'ר''ת - אלול. לכך נהגו להשכים ולהתפלל סליחות מר''ח אלול ואילך. וכן
''לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' '' (תהלים כז יג) ''לוּלֵא'' אותיות - אלול שמאלול ואילך חרדתי נגד ה'.

"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם ושוטריכם כל איש ישראל"
דרכו של עולם, בשעה שמתעורר צורך לפעול ולעשות למען היהדות, לנהל מלחמת מצוה למען כבוד שמים, אומר כל אחד: מה אני ומי אני? דבר זה ראוי שיטפלו בו הרבנים, האדמורים, עסקני ציבור המובהקים, ולא אני האדם הפשוט … ברם, טעות חמורה היא הגורמת להרבה נזקים. כשהדבר נוגע "לפני ה' א-להיך" - שהמדובר הוא בכבוד שמים, מן הצורך שיהיה "אתם נצבים כולכם" - הכל חייבים להתגייס לפעולה, גם "ראשיכם שבטיכם" וגם "מחוטב עציך ועד שואב מימך". איש אל ישתמט מחובתו ואל יטיל את המלאכה על שכם הגדולים. (בוצינא דנהורא)

חסידים ומתנגדים מחולקים ביניהם לגבי נוסח התפילה. החסידים מקדימים "הודו" לפני "ברוך שאמר", ואילו המתנגדים מקדימים "ברוך שאמר" לפני "הודו", אולם משתווים הם ביניהם בהגיעם ל"יהי כבוד"
כשמדובר בכבוד שמים יש לחדול מכל חילוקי הנוסחאות והדעות ולהתלכד לכוח אחד, כדי להגן על "יהי כבוד ה' לעולם"

"בפיך ובלבבך לעשתו"
אל תצא ידי חובך בדיבור ומחשבה גרידא, אלא מה שבלבך ובפיך – עשה, בפיך ובללבך – לעשותו.
(ר' מ"מ מקוצק)

"ושבת עד ה' א-לוהיך"
הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ב) אומר: "ומה היא התשובה, שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". וזה מרומז כאן "ושבת"- תקבל על עצמך לשוב בלב שלם וברצון עז ובהחלטיות שלא ישוב לזה החטא עוד, "עד" (עי"ן בצירה, מלשון עדות) "ה א-להיך". (מעינה של תורה)

"ושבת עד ה' א-להיך... בכל לבבך ובכל נפשך"
ולא נאמר "ובכל מאדך", כי כוונת הכתוב לאחרית הימים, ועל אותה שעה אמרו חז"ל (סנהדרין צז) "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס.
(שער בת רבים)

"אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך"
כלום נידחים לשמים, הלא "בקצה הארץ" היה צריך לומר ?
הבעש"ט היה מלמד זכות על ישראל, שאפילו בשעה שאדם מישראל עושה איזה מרמה בעסקיו, סוף סוף גם בזה יש איזו כוונה טובה, כי רוצה להרוויח כסף כדי שיוכל לתת צדקה, לשלם שכר לימוד עבור ילדיו, לצורכי שבת וכדומה.
וזה הפירוש בפסוק "אם יהיה נדחך בקצה השמים" אם בדחייתך, בעבירותיך, בקצה המחשבה ישנה איזו כוונה לשם שמים, "משם יקבצך ה' " – מהניצוץ הקטן הזה של לשם שמים הנמצא בתוך העבירה, משם יקחך ה'. המחשבה הנעלה הזאת מצילה אותו שלא יפול בנופלים ומביאה אותו לתשובה שלמה.
(נעם מגדים)

18 בספט׳ 2008

דבר תורה קצר כי תבוא, דבר תורה כי תבוא, פנינים, וורטים

"והיה כי תבוא אל הארץ"
עשה מצוה זו שבשכרה תכנס לארץ (ספרי)
באמת לא נתחייבו ישראל להביא בכורים אלא לאחר שכבר נתיישבו בארץ ישראל "לאחר ירושה וישיבה". ברם, עצם הדבר שקבלו עליהם כבר עתה לקיים את המצוה הזאת לכשיכנסו לארץ ישראל, שימש זכות בידם לסייע אותם כי יוכלו להכנס לארץ ישראל. (מלבי"ם)

"וענית ואמרת לפני ה' א-להיך"
לפני שאדם בא לדבר ולהתפלל לפני ה' יתברך, קודם כל עליו להכניע את עצמו ולהתבונן במיעוט ערכו ושפלותו. וזהו שאמר בפסוק "וענית" היינו שתכניע את עצמך (מלשון "לענות מפני") תחילה, לפני "ואמרת לפני ה' " (תפארת שלמה)

"וירעו אותנו המצרים"
לכאורה היה צריך לומר "וירעו לנו" ?
אלא, שפשוטם של הדברים הוא, שהמצרים במעשיהם הרעים כל כך השפיעו עלינו, עד שאנחנו עצמנו הפכנו להיות רעים... (ע"פ השמועה)

"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' "
אדם שמקבל מתנה מאת המלך, איננו שמח כל כך על עצם ערכו של החפץ, כפי שהוא שמח על העובדה שהמלך נתן לו מתנה. חשיבותו של הנותן היא עיקר השמחה. לפיכך אמר הכתוב "ושמחת בכל הטוב" לא רק משום שהוא טוב, אלא בעיקר "אשר נתן לך ה' אלקיך" משום שה' יתברך הוא הנותן..
(תפארת שלמה)

"לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי"
לשם מה כפילות לשון זו?
ברם, ייתכן שאדם יקיים מצווה ויסיח דעתו ממנה, כי ישכח את הקב"ה אשר הוא ציווה אותה, ויקיימה מתוך רגילות גרידא "מצוות אנשים מלומדה". לפיכך אמר הכתוב "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי" בשעה שקיימתי את המצוות לא שכחתי אותך, אשר ציוויתני אותן.. (שפת אמת)

"ושמחת בכל הטוב"
אפילו הבכיות לפני רבש"ע צריכות להיות מתוך שמחה ולא מתוך עצבות. ראשי תבות של בכיה: ב'שמך י'גילון כ'ל ה'יום.
(ר' נחמן מברסלב)

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה"
לא זו בלבד שלא עבדת את ה' אלקיך, אלא עוד שמחת בכך- "בשמחה", ואין לך חטא גדול וכבד מזה. (ספרי חסידים)

"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"
הרב בעל התניא כשהיה חבוש בבית האסורים, הצליחו להביא לו שליח מיוחד בכל יום שהביא טלית ותפילין, פעם אחת באמצע התפילה נכנס פתאום פקיד חשוב, שופט-חוקר, לתאו של הרב, אבל במקום להתרגז ולהתקצף על מה שעיניו ראו, נתמלא כולו חרדה והשתוממות מהתמונה הנפלאה שראה, וחיש עזב את התא. שאל אח"כ השליח את הרב כיצד קרה הדבר הנפלא. ענה לו הרב: הרי זו גמרא מפורשת "ויראו ממך – אלו תפילין שבראש". שוב שאל השליח ומדוע לא נבהלים אנשים כאשר רואים אותי עם התפילין על הראש? ענה לו הרב: כנראה שהתפילין אצלך הם רק על הראש, ובגמרא הרי כתוב "אלו תפילין ש ב ר א ש"

"והיה אם לא תשמע בקול ה' א-לוקיך… ובאו עליך כל הקללות האלה..."
מצינו בגמרא, שקוראים קללות שבתורה לפני ראש השנה בכדי שתכלה שנה וקללותיה (מגילה לא)
אמר על כך הרבי מרדומסק ז"ל, בעל תפארת שלמה, כי הכוונה היא, שאם חס ושלום נגזרו רעות על ישראל יהיו יוצאים בקריאת הקללות גרידא - כמו "ונשלמה פרים שפתינו" - ואילו למעשה תהיינה רק ברכות.

11 בספט׳ 2008

פרשת כי תצא

"כי תצא למלחמה על אויבך" (כ"א, י')
לא בכדי נכתב "כי תצא למלחמה על אויבך", מפרש רבי מנחם מנדל מקוצ'ק. ההצלחה במלחמה תלויה ביוזמה שתגלה בה וביכולתך לצאת אל האויב ולהכותו על אדמתו שלו. ככל שתנקוט יותר יוזמות, ולא תשב בחיבוק ידיים ממתין לאויב כי יבוא, כך גוברים הסיכויים שיקוים בך "ונתנם ה' אלוקיך בידך". כך במלחמה מול אויב חיצוני, כך, מוסיף רבי מנחם מנדל מקוצ'ק, גם במלחמה הפנימית, במלחמת היצר, שאדם מנהל מידי יום. כל עוד לא נתת ליצר הרע לחדור בגבולך- טובים סיכוייך לנצחו. אך ברגע שאפשרת לו להתיישב אצלך- קשה מאוד יהיה לך לגרשו מאיתך.

"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" (כ"א, י"ח)
הגמרא במסכת סנהדרין לומדת, "היה אביו רוצה (להביא את בנו לבית דין כדי שיכריז עליו כבן סורר ומורה), ואימו אינה רוצה......אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיהיו שניהם רוצים". מעיר על כך רבי שמשון רפאל הירש, שמפרשת בן סורר ומורה לומדים פרק חשוב בהלכות חינוך: רק בשעה שקולם של האב והאם הוא אחיד, ושניהם נוקטים באותה דרך חינוך, רק אז הם יכולים, במקרה של בן סורר ומורה, לנקות עצמם מאשמה, ולומר כי הם, כהורים, מילאו את חובתם בחינוך ילדם, גם אם זו לא עלתה יפה.

"שלח תשלח את האם והבנים תיקח לך" (כ"ב, ז')
התורה מצרפת נימוק למצוות שילוח הקן: "למען ייטב לך והארכת ימים". במצוות כיבוד אב ואם שבעשרת הדברות, מוזכר אותו הטעם: "כבד את אביך ואת אמך...למען יאריכן ימיך". מזה שאותו הנימוק מופיע הן במצווה קלה כמצוות שילוח הקן והן במצווה חמורה ככיבוד אב ואם, יש ללמוד, שיש לשמור על תרי"ג מצוות, קלה כבחמורה, ואין להבדיל בין אלה הנראות לנו כ"מצוותת קלות", לבין אלה הנראות לנו כ"מצוות חמורות".

"לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (כ"ב, י')
מה טעם איסור החרישה ביחד?
ספר החינוך כותב על כך: "מעמי המצווה עניין צער בעלי-חיים, שהוא אסור מן התורה. וידוע, שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינם, וכל שכן לעשות עימהם מלאכה. וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחתידינו, כי כל עוף למינו ישכון, וכל הבהמות ושאר המינים גם כן ידבקו לעולם במיניהם, וכל חכם-לב מזה יקח מוסר, שלא למנות שני אנשים כאחד, שיהיו רחוקים זה מזה בטבעם ומשונים בהנהגתם- כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי-חיים, שאינם בני-שכל, כל שכן בבני-אדם, אשר להם נפש משכלת...
האבן-עזרא פרש: "השם חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור". כלומר, כיוון שהחמור חלש מהשור, במקרה והם יחרשו יחד, ייגרם לו צער מכך שייאלץ להתאמץ יתר על המידה כדי לנסות להשתוות לכח הטבעי של השור.
רבי יוסף קארו מביא הסבר אחר מדוע שלא יחרשו שור וחמור יחדיו. עפ"י הסברו, השור מעלה גרה ולועס את מאכלו ללא הפסק. החמור המסכן שיחרוש יחד איתו, צמוד צמוד אליו, יחשוב ששוב קיפחו אותו, ונתנו לשור אוכל יותר מאשר לו. וזה צער בעלי-חיים, שיש למנעו.

"ועשית כאשר נדרת" (כ"ג, כ"ד)
בשעה שאדם נודר לעשות משהו טוב, הוא עושה כן בהתלהבות ובשמחה. אך לא אחת, כאשר הוא נדרש לקיים את נדרו, ההתלהבות כבר פגה, וקיום הנדר נעשה באיטיות תוך כדי הרגשת אילוץ. בא הכתוב ואומר לנו: "ועשית- כאשר נדרת"- קיים את הנדר באותו הלהט שהיה לך עת נדרת את הנדר.

"כי יקח איש אשה חדשה, לא ייצא בצבא..."(כ"ד, ה')
רבי שמשון רפאל הירש אמר בעניין זה: ראה עד כמה מקפידה התורה הקדושה על אושרה של אשה נשואה ועל אי פגיעה בחיי המשפחה, עד כדי שהתורה הקדישה מצווה מיוחדת בה פטרה את החתן מכל חובות היחיד כלפי הציבור והורתה לו: "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח". וכל כך למה? כי אושרו של עם ושלמותו, תלויים באושר המשפחה ושלמותה.

"זכור את אשר עשה לך עמלך" (כ"ה, י"ז)
מספר מפרשים מבארים את סמיכות עניין השקר בעסקים ("אבן שלמה וצדק יהיה לך" ) למצווה לזכור את אשר עשה עמלק בכך, שאם שיקרת במידות ובמשקלות (=רמייה בעסקים), יש לך סיבה טובה להיות מודאג מפני התגרות האויב בך. ב"העמק דבר" כותב הנצי"ב מוולוז'ין, שבמעשה הרמייה במשקולות, מראה האדם כי אינו מאמין בקב"ה, שקצב לכל ברייה וברייה את מזונה כפי שראוי לה. ומוסיף הנצי"ב, שגם בואו של עמלק להילחם נגד ישראל ברפידים, נגרם עקב הספקנות של יוצאי מצרים בהשגחת הקב"ה עליהם. לכן נסמכו שתי הפרשיות, כדי שנזכור מה ח"ו עלול לקרות לנו אם "נזייף" במידות ומשקלות. רבי שמחה בונים מפשיסחה אמר, שמצוות "זכור" ומצוות מחיית עמלק הסמוכה לה נאמרו בלשון יחיד. מוסר השכל שניתן ללמוד מכך הוא, שבכל דור ודור, עמלק היה יכול לנצח את היחיד מישראל שפרש מהכלל, אך כלל ישראל שהיו מאוחדים- הענן הגן עליהם ועמלק לא יכל להם. דרך זו, מוסיף רבי שמחה בונים מפשיסחה, צריכה לשמש נר לרגלינו: כל זמן שישראל מאוחדים- איש, כולל עמלק, לא יוכל להם.

4 בספט׳ 2008

פרשת שופטים

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך...
ושפטו את העם משפט צדק"

"תתן לך"- כותב ה"כלי יקר", רבי שלמה אפרים מלונצ'יץ, קשוט עצמך תחילה, כלומר, קודם דאג שתהיה אתה מושלם, ורק אחר כך תוכל להתפנות להשפיע על אחרים שייטיבו דרכיהם. ברוח דומה פירש האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחה: "שופטים ושוטרים תתן לך"- כשאדם שופט בקביעות את עצמו, רואה את הליקויים שבו וגם את המעלות של אחרים, הגיוני שאז "ושפטו את העם משפט צדק". אבל מי שרק רואה את חסרונות הזולת ולא רואה את הגיבנות שלו עצמו, אחד כזה טבעי שימנע משפט צדק.

"צדק צדק תרדוף"
האבן-עזרא נותן שני פירושים לכפל הלשון "צדק". האחד- קריאה אל בעלי הדין הבאים בפני השופט: לעולם רידפו אחר הצדק. בין אם תרוויחו מכך, בין אם תפסידו.
וההסבר השני- הרדיפה אחר הצדק צריכה להיות מתמדת, נמשכת, רצופה. פעם אחר פעם, כל ימי חייך. האדמו"ר מפשיסחה פרש: אחר צדק- יש לרדוף רק בצדק. רק באמצעים כשרים.

"כי יפלא ממך דבר למשפט בין-דם לדם בין דין...
וקמת ועלית אל-המקום אשר יבחר ד' אלקיך בו"

אם תתפלא "בין דם לדם" מדוע דמם של הגוים הוא יקר ודמנו הפקר ?
"בין דין לדין" מדוע החוק הוא אחר לגוי ואחר כלפי היהודי?
התשובה היא "וקמת ועלית"! עליך לעלות לארץ ישראל.
האחז במולדת ואז גם דמך לא יהיה הפקר ודינך יהיה דין! (לפי רשב"ז)

"משנה תורה.. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו"
בספר התורה יקרא המלך את כל קורות ימי חייו, הכל יקח מן התורה
וימצא בתורה את הפתרון והתשובה לכל שאלות החיים (חתם סופר)

"כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום"
ראה כמה גדול כוחו של השלום. שאפילו המלחמה, שאין אדם יורד לתוכה אלא בחרבות וברמחים, אמר הקדוש ברוך הוא: כשתהיו הולכים לעשות מלחמה, לא תהיו פותחין תחילה אלא בשלום, שנאמר: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום".

אמר רבי שמעון בן חלפתא: ראה מה חביב השלום! כשביקש הקדוש ברוך הוא לברך את ישראל, לא מצא כלי שהוא מחזיק כל הברכות לברכם בו אלא השלום, שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".

"ובערת הרע מישראל וכל העם ישמעו ויראו"
ניתן להסביר את הטעם שהחמירה התורה כל כך בזקן ממרא לפי מה שכתב בספר "עקדת יצחק" על אנשי סדום. שאילו לגבי אדם שחטא ויודע שחטא אלא שהוא עשה זאת משום שלא עמד בנסיון היצר, הרי אז יש תקווה שפעם ישוב מדרכו הרעה. אולם לגבי אנשי סדום הם עשו את פשעיהם לא סתם אלא לפי החוקים והמשפטים שלהם... וזה גרוע מכל.
ולכן גם בדין זקן ממרא, הוא איננו חוטא סתם, אלא כביכול "פוסק הלכות" ועל כן אין לו תקנה!
(רי"ש נתנזון)

"כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים"

בעת שישב בעל ''אוהב-ישראל'' זצ''ל, מאפטא, על כסא הרבנות בקולבסוב, באו פעם לפניו שני בעלי-דין לדין תורה. יתר הדיינים לקחו שוחד והיו נוטים לצד אחד, אולם הרב מאפטא גילה כלפיהם התנגדות נמרצת והוכיח להם כי אין ההלכה כמותם. יעצו הדיינים לבעל-הדין כי ישחד גם את הרב. אך כיצד עושים זאת, והלא בשום-פנים לא יסכים הרב לקבל שוחד? יעצו לו איפוא לשלשל בחשאי סכום-כסף ניכר לכיס בגדו של הרב. בעל-הדין עשה כעצתם ואיש לא ידע דבר על כך.

למחר, כאשר ישב הרב להמשיך בדין-תורה, הרגיש כי דעתו החלה להסס בדבר וכי קם בו רצון להסכים עם דעת הדיינים. מיד דחה את ישיבת בית-הדין וכל אותו היום בכה והתחנן לפני רבונו-של-עולם, כי יאיר את עיניו לראות את האמת. כך עברו ימים מספר עד אשר גילה הרב את הכסף בכיס בגדו ומיד הבין כי בעל-הדין הוא אשר שם את הכסף בכיסו כדי לשחדו. כל-כך גדול הוא כוחו של שוחד, שאפילו אם הדיין אינו יודע מאומה על כך, בכל-זאת זה משפיע על שכלו לסלף את דעתו.

זהו פירושו של הפסוק: ''ויסלף דברי צדיקים'' – אמר הרב מאפטא זצ''ל – אפילו אם הדיין מוסיף להיות צדיק גם לאחרי קבלת השוחד, שכן ראה ולא ידע מאומה על כך, בכל-זאת יש בכוחו של השוחד לסלף את בינתו ואת דבריו.

מכאן יש ללמוד קל-וחומר: אם נגיעה יש בה כדי לעוור את העינים, הרי מכל-שכן ''מידה טובה מרובה ממידת פורעניות'' – שאם אדם מסלק מעל עצמו את כל הנגיעות והפניות וטורח לרדוף אחרי הצדק, עיניו נפקחות ומוארות להשיג ולהבין את האמת (שפת אמת) .

"דין אמת"
אישה אחת, בוכייה ונסערת, באה לפני רבי צבי-הירש מרימנוב, והתאוננה שהדיינים שדנו בדין-תורה שהיה לה עשו לה עוול ועיוותו את הדין. ציווה הצדיק לקרוא לדיינים ואמר להם: "נראה לי שטעיתם בדין. הראו-נא לי את המקור שעליו סמכתם את פסק-דינכם".
פתחו הדיינים את שולחן-ערוך 'חושן משפט', בסעיף שעליו התבססו בפסק-דינם, וכשעיינו בו לעומקו התברר שאכן טעו.
שאל אחד הדיינים, איך ידע הצדיק שטעו קודם שראה את הדברים. אמר להם: "כתוב 'תורת ה' תמימה משיבת נפש'. אילו הייתם דנים דין אמת, לא הייתה האישה יכולה לבכות כל-כך".

27 באוג׳ 2008

פרשת ראה

"ראה אנכי נותן לפניכם היום את הברכה והקללה"
חכמינו אמרו : "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת הכריע את כל העולם לכף זכות, עשה עבירה אחת הכריע את כל העולם לכף חוב (קידושין מ)
לפיכך אמרה התורה לכל יחיד ויחיד "ראה!" השתדל לראות שבכל מעשה ומעשה שאתה הולך לעשות "אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" הרי אתה מביא לעולם כולו ברכה או ח"ו קללה. ועל כן הבחירה לגבי פעולתך עלולה להכריע את כל העולם לכף זכות או חובה (תורת משה)

"ראה אנכי נותן לפניכם היום את הברכה והקללה"
פתח הכתוב בלשון יחיד "ראה" ועבר מיד ללשון רבים "לפניכם"?
שכן ליתן נותנים להכל במידה שווה, אבל לראות רואה כל אחד באופן אחר. אדם כמות שהוא , כך רואה הוא...
(ר' מנחם מנדל מקוצק)

"והקללה אם לא תשמעו וסרתם מן הדרך"
אצל הברכה נאמר רק "אשר תשמעו". ואילו לגבי הקללה נאמר נוסף על "לא תשמעו" גם "וסרתם מן הדרך" לפי שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, הרי ממילא בשמיעה גרידא, עוד לפני העשיה, כבר באה הברכה. אבל לגבי מחשבה רעה הלא אינה מצטרפת למעשה, לכן אין הקללה באה מיד אחרי אי השמיעה, אלא מן ההכרח שיהיה גם מעשה "וסרתם מן הדרך" (באר מים חיים)

"לא תעשון כן לה' אלוקיכם"
לפני ה' יתברך אין עושים "כן", בבחינת "סתם ככה", מתוך רגילות, או כדי לצאת ידי חובה. (ר' מנחם מנדל מקוצק)

"ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש"
אם יכולה היתה עיר שלמה להיכשל בעבודה זרה, הרי סימן הוא כי אנשיה היו שטופים רק בענייני רווחי ממון ולא נתנו דעתם על ענין נעלה מזה. על כן ניטמטם לבם כ"כ עד כי נוח היה להדיחם. ממילא ראוי גם הונם ורכושם, אשר גרמו לידי כך, להישמד כולו באש. (אבני אזל)

"ונתן לך רחמים ורחמך"
מלמד שכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים (שבת קנא)
ועל זה אמר ר' דוד משה זצ"ל מצורטקוב: כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים. היינו שמעורר רחמי שמים על זה שהוא מרחם עליו, כי אומרים בשמים: ומה זה בשר ודם ריחם עליו.. הקב"ה בוודאי שצריך לרחם עליו!

"פָּתחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיך"
אלמנה אחת באה לפני הרה"ק רבי חיים מצאנז זצ"ל ובכתה לפניו שעולליה שואלים לחם וביתה ריק והיא חייבת כסף רב עבור עגלה מלאה תפוחים שקנתה כדי למכרם בדוכנה שבשוק, אבל אנשים הוציאו עליהם לעז שהם חמוצים ורקובים.
נרעש הרבי וקם ממקומו, עזב את קהל חסידיו והלך אל השוק, נעמד מאחורי דוכן האשה והתחיל לקרוא כתגר: "קנו, אנשים, קנו תפוחים – תפוחים טובים ומתוקים"!
האנשים נהרו מכל העברים ונאבקו זה בזה כדי לקנות תפוח מידיו של הרבי, לקחו ושלמו, לקחו ושלמו וכעבור כמה דקות לא נותר תפוח אחד – וביד הרבי היה צרור תפוח של מעות. הושיט הרבי את הצרור לאלמנה הנדהמת ואמר: "רואה את, חשש שוא חששת. התפוחים טובים היו, ראי – כולם נמכרו, עד אחד"

"פָּתחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ"
סח הגאון רבי אהרן הכהן זצ"ל, רבה של שוינצאן: בשעתו, בקשה מלכות הרשעה ברוסיה לגזור על למוד התורה בישיבות הקדושות. ניתן היה לשחד את שר ההשכלה בסכום עתק, שיאות לבטל את הגזירה.
נכנס הגאון רבי ישראל מסאלנט זצ"ל בעובי הקורה ונסע לגייס את הכספים בקהילות ישראל. הגיע לביאליסטוק ועלה לבית הרב הגאון רבי שמואל מוהליבר זצ"ל. בקש שיקרא לאחד מעשירי הקהילה ויבקשו שילך אתו לנכבדיה ויערכו יחדיו את ההתרמה. שלח הרב לקרוא לאחד משלשת עשירי העיר. בא הלה וכששמע למה הוא מתבקש, התנצל ואמר שלבו חלש וההליכה עלולה להתישו ולקצר ימיו, ספק פקוח נפש הוא. אמר לו רבי ישראל שישב עמם ובקש מהרב לקרוא לעשיר השני.
הגיע העשיר, כששמע את הדברים אמר: "חבל על הטורח, הכלכלה מצויה בשפל המדרגה והפרנסה דחוקה, רעיון נפל הוא ויש למשוך ידים ממנו". אמר לו רבי ישראל: "שב נא עמנו". ומהרב בקש לקרוא לעשיר השלישי.
כשבא ושמע במה דברים אמורים, אמר: "טוב הרעיון, אך איני האדם המתאים. לשם כך יש לבחור במי שמכיר את כל התושבים ויודע מצבו של כל אחד, מה יוכל לתת וכמה ניתן ללחוץ עליו. אבל אני תושב חדש בעיר ואיני מכירם. אם אאמין להתנצלות כל אחד, נצא בידים ריקות. אם אלחץ ואתחנן שלא בפני האדם הנכון, יחרפני ויגדפני וימיט על ראשי בושות וכלימות"…
נענה רבי ישראל ואמר: "שלש טענות שמענו ופסוק אחד מכחיש את כולן: "רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד" (משלי כ"א), אתה הבעת חשש שההליכה תקצר את חייך – והכתוב מעיד שתאריכם. אתה חושש שתשוב בידים ריקות – והכתוב מבטיח שתמצא צדקה. ואתה פוחד מבושות – והכתוב מבטיחך כבוד! על כן, קומו שלשתכם ובואו עמי ונפעל יחדיו לבטול הגזירה"

הבט בעצמך
התייצב יהודי ליד פתח חדרו של בעל 'חידושי הרי"ם' מגור והביט זמן ממושך בצדיק. פנה אליו הצדיק: "מה אתה מודד אותי בעיניך?!".
השיב החסיד: "ראיתי ב'אור החיים' פירוש לפסוק 'ראה אנכי', שאם יביטו על משה, אזיי 'אנכי נותן לפניכם ברכה' – ישפיע הצדיק רוב שפע על האדם".
נענה בעל 'חידושי הרי"ם': "הלוא נאמר 'ועמך כולם צדיקים', ואם-כן גם אתה צדיק – הבט אפוא לתוך עצמך"...

21 באוג׳ 2008

עקב

"והיה עקב תשמעון"
לפני כל צעד שאדם חושב לעשות, עליו לשמוע תחילה היטב ולהתבונן אם בצעד זה אשר הוא מתכוון לעשות, האם הוא יעשה את רצון ה' יתברך! ואם לאו – אל יעשהו. וזהו פירושו של הכתוב "והיה עקב" והיה בכל צעד שתחשבו לעשות "תשמעון" תשמעו תחילה היטב אם הוא יהיה לרצון ה' יתברך

"והיה עקב תשמעון"
אדמו"ר "בעל צמח צדק" בהיותו ילד קטן, ורק התחיל ללמוד חומש אצל המלמד שלו, בחן אותו סבו, הרב בעל "התניא". ושאל אותו: מה פירוש הפס' "עקב אשר שמע אברהם בקולי" ? ענה הילד: אברהם אבינו שמע את ציווי ה' אפילו בעקבו. נהנה הרב מתשובת הילד ואמר: זהו שאמר הכתוב: "והיה עקב תשמעון". שאפילו העקב צריך לשמוע את המצוה ולעשותה!

"והיה אם שכח תשכח את ה' א-לוהיך"
והיה לשון שמחה, "והיה אם תשכח" אם תשכח להיות לשמוח ותהיה חדור בעצבות אז "תשכח את ה' אלוקיך" העצבות תגרום לך שתשכח את ה'. (אדמו"ר ר' ישראל מרוזין)

"כי תאמר.. איכה אוכל להורישם לא תירא מהם"
הפחד כשלעצמו הוא זה אשר מביא את האסון, ולכן העיקר הוא שלא יפחד ואז ינצח, "כי תאמר רבים הגוים ההם איכה אוכל להורישם" ? העצה היא "לא תירא מהם", ואם כה תעשה אזי תוכל להורישם.
(ר' לוי יצחק מברדיצב)

"כי כאשר ייסר אב את בנו ה' א-להיך מיסרך"
מתי שהאב נאלץ להכות את בנו ולייסרו, לבו כואב בקרבו והוא מתעצב על כך. כך ה' יתברך, כביכול "בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי" (סנהדרין מו)
(ר' לוי מברדיצב)

"וכסף וזהב ירבה לך"
יהודי אחד התפאר בפני ה"חפץ חיים" שהקב"ה זיכהו בעושר רב וכי אין לו כל מחסור. אמר לו החפץ חיים: ראוי לך לקבוע בכל יום שעות אחדות לתלמוד תורה. ענה לו העשיר: אין לי פנאי. אם כן אמר לו ה"חפץ חיים", הרי אתה אביון שבאביונים, אם זמן אין לך, מה יש לך? ואין לך עני יותר מעני בזמן ...

"כי לא בצדקתך ה' א-לוהיך נתן לך את הארץ"
משה רבינו התכוון להדגיש ולקבוע בפסוקים אלו, כי מתנת ארץ ישראל לא ניתנה לבני ישראל בזכות מעשים טובים של דור מסוים, אלא היא מתנה לכללות עם ישראל, כלומר לכלל הדורות. ובזה רצה משה רבינו לחזק את הדורות העניים במעשים טובים, שידעו, שאעפ"כ יש בכוחם לזכות בארץ ישראל! (חידושי הרי"ם)

"ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה"
מצינו במדרש, שלפיכך היתה רבקה עקרה, כדי שלא יאמרו אומות-העולם כי ברכתם אשר ברכוה: "אחותנו את היי לאלפי רבבה", היא אשר השפיעה עליה ללדת בנים.
אומר איפוא כאן הכתוב: "ברוך תהיה מכל העמים" – אף כי כל העמים יברכוך, בכל זאת לא יהא בכך משום מניעה לפריונך ורבייתך, ו"לא יהיה בך עקר ועקרה" – שלא יושם לב לזה שיאמרו כי הדבר הוא בזכות ברכתם.

"וכל מדוי מצרים הרעים לא ישימם בך ונתנם בכל שנאיך"
כלל שנינו בגמרא, שלשון "נתינה" היינו בשיעור – "נתינה ככזית" – ואילו לשון "שימה" היינו בלי שיעור, אפילו בכלשהו (כריתות ו). לפיכך אומר הכתוב: "לא ישימם בך" – אפילו כלשהו מכל מדוי מצרים לא ישים בך, אולם "ונתנם בכל שונאיך" – הללו יקבלו זאת בכמות ראויה, בשיעור.

"וכל מדוי מצרים הרעים לא ישימם בך ונתנם בכל שנאיך"
בהגדה של פסח טורחים התנאים רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא, להגדיל את מספר מכותיהם של המצרים – זה אומר חמישים מכות וזה אומר מאתיים מכות ואילו השלישי מגדיל את המספר עד למאתיים וחמישים. מה, בעצם, הנפקא-מינה בזה? אמר על כך הגאון מווילנה ז"ל: לפי שבקשו להגדיל ככל היותר את מספר החליים והמדווים הרעים, אשר לא תהיה להם שליטה על ישראל, כפי שמבטיח כאן הכתוב: "כל מדוי מצרים הרעים לא ישימם בך" – הרי ממילא ככל שיגדל מספר מכותיהם של המצרים, כך יגדל מספר המכות והיסורים שלא יושמו על ישראל.

15 באוג׳ 2008

ואתחנן

"ואתחנן אל ה' "
ר' ישראל, המגיד מקוז'ניץ היה אומר : אין יותר הנאה בעולם כמו מתפילה טובה !

"רב לך אל תוסף דבר אלי"
מובא בזוהר שכל אדם הוקצב לו כמה עליו לדבר במשך כך ימי חייו וכשהוא מרבה לדבר, אזי מקרב את מתתו. לכן אמר קהלת "אל תהי סכל, למה תמות בלא עיתך?" כי הסכל מרבה דברים ויצטרך למות קודם זמנו. ולכן נאמר "אל תוסף" כי על ידי זה תקרב את מיתתך (רי"ש נתנזון)

"רב לך אל תוסף דבר אלי עוד"
בעל החתם סופר היה רגיל להאריך בתפלתו. שאל אותו אחד מגדולי זמנו, הרי ע"י כך הוא מבטל לימוד תורה, ונאמר "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה" (משלי) ענה לו החת"ס: הרי נאמר "המאריך בתפלתו מאריכין לו חייו ושנותיו, נמצא שאם אאריך בתפלתי אזכה לאריכות ימים, ואשלים ע"י זה בלימוד התורה מה שחסרים לי ע"י אריכות התפילה. (מגנזנו העתיק)

"אעברה נא ואראה את הארץ הטובה"
לכאורה הרי ברור מאליו שאם יעבור בארץ יראה אותה? ברם, צריך אדם לבקש תמיד כי יראה לו ה' יתברך את הטוב שבכל דבר ודבר, לפיכך בקש משה רבינו "ואראה את הראץ הטובה" שאראה רק בצד הטוב של ארץ ישראל. (אהל תורה)

"רק השמר לך ושמור נפשך מאוד"
"רק השמר לך"- לעניינים של הגוף די אם תקדיש את הזמן המינימלי הדרוש לשמור עליו, וזה שנאמר "רק" בלשון מיעוט. לעומת זאת, "ושמור נפשך מאוד" – בדברים של שמירת הנפש עליך להשקיע מאוד. ( ה"חוזה" מלובלין).

"ובקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך"
הקדוש ברוך הוא נתן שטר חוב לישראל "ובקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת", כלומר אם תבקשהו תמצאהו, אך התנאי לקיום פרעון השטר הוא "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (היהודי הקדוש)

"שמור את יום השבת לקדשו"
"שמור" מלשון "ואביו שמר את הדבר", כלומר, חכה והתגעגע לקדושת השבת בשמך כל ימות החול. למדרגה זו הגיעו בדברות השניות, במשנה תורה. (הרב י' מ' חרל"פ)
"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"
הלב ע"פ רוב סגור הוא ועל כן צריך שיהיו הדברים מונחים על הלב כאבן, וכשאר ייפתח הלב, ברגע המיוחד, יכנסו הדברים לתוכו. ולכן אין להתפעל מזה, אין להרפות מעבודת ה'. ויהיו הדברים מונחים כאבן על הלב מבחוץ, וברגע של התעוררות, יכנסו הדברים ללב פנימה. (ע"פ ר' מקוצק בשם משמואל)

"וידעת היום....בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" (ד', ל"ט)
"בשמים ממעל" בעניינים של רוחניות, תורה ויראת-שמים, עלינו תמיד להסתכל "למעלה", כלומר כלפי אלה שנראה שהם "טובים" ממך ואליהם תשאף להידמות. לעומת זאת, "ועל הארץ מתחת" – בעניינים הגשמיים – הסתכל תמיד באלה שמצבם גרוע משלך, ואם יש בידך- סייע להם, ואז תשמח בחלקך הגשמי- ותתפנה יותר לעיסוקים הרוחניים.

"אנכי ה' אלהיך..."
עשרת הדיברות נאמרו, מתחילתן ועד סופן, בלשון יחיד. התורה הורתה לנו בזה, שכל אחד ואחד מישראל צריך לומר לעצמו, שבשבילו ניתנו עשרת הדיברות, ועליו מוטלת החובה לקיימן. באותו עניין אמר ה"חוזה מלובלין", שלשון היחיד שבעשרת הדיברות נועדו לומר לכל אדם בישראל: גם אם כל העולם כולו יסור, חלילה, מדרך התורה, זכור כי לך אישית ניתנה התורה, ואתה לא תלך אחריהם.

7 באוג׳ 2008

דבר תורה קצר דברים, דבר תורה פרשת דברים, פנינים, וורטים

הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" (א, ה)
"באר את התורה" בשבעים לשון פירשה להם. רש"י.
מצויים אפיקורסים הטוענים שלא ניתנה התורה אלא לקיימה במדבר, מקום שאין בו יישוב בני אדם או בארץ ישראל מקום שם חיים בני ישראל על אדמתם ואיש אינו מפריע אותם, אבל בהיותם שרויים בגלות בין עמים אחרים, בעלי תרבות ולשון משלהם, אין להיבדל מהם ולשמור על התורה ומצוותיה. לפיכך, עוד לפני שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, פירש להם משה את התורה בשבעים לשון, להודיע אותם, כי בכל מקום ומקום שיימצאו בין אומות שונות, מחוייבים הם לשמור תורה ומצוות, לפי שהתורה ניתנה לכל הזמנים ולכל המקומות ולא תשתנה לעולם. (ה"כתב סופר").

"אלה הדברים"
כתוב "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" (דברים א'\א'): "כל ישראל" – כלומר שכלל משה את עצמו עם כלל ישראל, וכשם שהוכיח אותם – כן הוכיח גם את עצמו. ולא עוד, אלא שתוכחת עצמו קדמה לתוכחתן, כפי שמובא בילקוט שמעוני בפרשתנו: "אבל משה - נאים הן דבריו כשהן יוצאין מפיו, שהוכיח עצמו תחלה שלא יהא נחשד"…(אוצר חיים)

"אחרי הכתו את סיחון"
לפני כן לא היו בני ישראל מתפעלים מדברי משה, ודברי תוכחתו לא היו נשמעים. אמרו, איננו מכיר את החיים ואת הוויות העולם, וכיצד יטיף לנו מוסר. אבל "אחרי הכותו את סיחן", אחרי שנחל נצחון גדול בשדה הקרב, נהגו בו כבוד וקבלו דברי המוסר שלו. (מגנזנו העתיק)

"באר משה את התורה הזאת"
בשבעים לשון פרשה להם (רש"י)
למה היה צורך לפרש את התורה בשבעים לשון? לפי שידע הקב"ה שישראל עתידים להיות פזורים בכל העולם ויתבוללו בתוך האומות, ולכן פירש את התורה בשבעים לשון, שבכל לשון ובתוך כל עם וארץ יהיה ניצוץ של תורה. (חידושי הרי"ם)

"לא חסרת דבר"
אומר הכתוב "ה' א-לקיך עמך לא חסרת דבר" (דברים ב'\ז') - הרי לך סיבה ומסובב, מסובב וסיבה כאחת: אם אתה שמח בחלקך ו"לא חסרת דבר", זוכה אתה להשראת השכינה, "ה' א-לקיך עמך". וגם בחילוף סיבה ומסובב: אם "ה' א-לקיך עמך", חש אתה כי "ה' א-לקיך עמך" והכל מידו, ואתה בטוח בו ודבק בו ואוהבו, ממילא "לא חסרת דבר": כלום חסר משהו למי ששרוי בבית המלך? (תורת אבות)

"רב-לכם שבת בהר הזה"
אל תראו בכל מכשול הר שאי אפשר לעבור מעליו, ואל תאמרו שתעבדו את ה' אחרי שהעקוב יהיה לפניכם מישור וכל הר בקעה; אלא "פנו וסעו לכם" – התגברו על כל המניעות, ועברו מעל כל הר כאילו היה חוט השערה (מאור ושמש).

"אחרי הכתו את סיחן מלך האמרי… ואת עוג מלך הבשן"
שואלים חכמי ישראל: מדוע מציינת התורה את המועד המדויק, שבו השמיע משה את נאומי התוכחה שלו לבני עמו? כלום יש חשיבות לכך, שדברי משה מושמעים לאחר נצחונותיהם על שני המלכים שממזרח לירדן; ולא קודם לכן?
אלא – אומרים חכמי ישראל – מציון פרט זה בפתח הפרשה אנו למדים שני דברים חשובים על הדרך שמנהיג בישראל צריך לילך בה: ראשית, על המנהיג המסור לעמו להקדים מעשים לדברים; כשם שמשה רבנו הקדים להכות את אויבי ישראל, לפני שהתפנה להשמיע לבני עמו דברי תוכחה ומוסר. ושנית, רועה נאמן אינו מייסר את צאן מרעיתו בשעה סכנה. בראש ובראשונה הוא דואג לבטחון הנפש והרכוש של נתיניו מצד אויבים מבחוץ; ולאחר שחלפה הסכנה לעצם קיומו של העם, נתונה דעתו לתיקון ליקויים ופגמים שבתוך המחנה…

"התאנף ה בגללכם לאמר: גם אתה לא תבא שם"
לדברי רבי שלמה אפרים מלונציק, בעל ''כלי יקר'', רומז כאן משה לבני ישראל, שהגזרה שנגזרה עליו שלא להיכנס לארץ קשורה קשר הדוק לחטא המרגלים. שעל-ידי חטא זה נתעכבו ישראל במדבר ארבעים שנה, ובתוך תקופה זו הגיע זמנה של מרים למות; ועל-ידי זה נסתלקה הבאר במיתתה וחסרו להם מים. ונתגלגל עניין מי מריבה (במדבר כ, א-י''ג). ואילו לא חטאו המרגלים, היו בני ישראל נכנסים לארץ מים עם מרים, ולא היה משה בא לכלל עונש זה.

כי ה אלהיך ברכך בכל מעשה ידך
יכול (הייתי חושב) אפילו יושב ובטל זוכה לברכת ה! תלמוד לומר (צא ולמד מלשון הכתוב): ''בכל מעשה ידך''. אם עושה אדם (אם הוא עמל ויגע במלאכתו) – הריהו מתברך במעשה ידיו; ואם לאו – אינו מתברך.


כיצד הוכיח רבי זושא מאניפולי עוברי עברה בישראל?

רבי משולם זושא מאניפולי, אחיו הצעיר של רבי אלימלך מליזנסק, נודע כל ימיו כצדיק תמים, הנזהר בכבודו של כל אדם, וכאשר נתקל בעובר עברה וביקש להוכיחו על חטאיו כדי להחזירו למוטב, לא פנה במישרין לאותו חוטא ופושע בדברי מוסר אלא התייצב בקרבתו של האיש, שרצה לעורר בו הרהורי תשובה, והחל מוכיח את עצמו בדברים הבאים: זושא, זושא! היאך נואלת להיכנע ליצר-הרע ועשית כזאת וכזאת שלא כדת וכדין?! (כאן הזכיר רבי זושא את העברות, שנכשל בהן אותו אדם שבקרבתו עמד). אוי ואבוי לך, זושא! מה תענה בבית-דין של מעלה, כשתתן דין וחשבון על מעשיך בעולם הזה? חזור בך, זושא, כי שערי תשובה לא ננעלו כל זמן שהנשמה הטהורה לא ניטלה מגופך!
דברים אלה וכיוצא בהם קרא רבי זושא בלב שבור ובעיניים דומעות; והיה חוזר עליהם כמה וכמה פעמים, עד שחש שהדברים נכנסו בלבו של החוטא שניצב על-ידו ועוררו אותו לשוב בתשובה שלמה

31 ביולי 2008

מסעי

לעילוי נשמת ר' אליהו בסן

"צַו אֶת בְנֵי יִשֹרָאֵל: וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַחֲלַת אֲחֻזָתָם עָרִים לָשָבֶת..." [לה, ב]
מעיר כאן רבי משה חגיז: שבטי ישראל שנשתעבדו במצרים פרעו
בכך את שטר החוב של גזרת "ועבדום ועינו אותם" [בראשית
טו, יג] ולכן זכו לקבל חלק ונחלה בארץ ישראל. אבל שבט לוי,
שלא נשתעבד למצרים כשאר השבטים [כמובא ברש"י שמות ה,
ד] לא זכה לנחלה משלו בארץ ישראל, וקיבל רק מ"ח ערים מן
השבטים האחרים [לה, א - ח] כי ארץ ישראל אינה נקנית אלא ע"י
ייסורים [ברכות דף ה' ע"א] ומי שלא נשא על גבו עול של גלות
ולא סבל ייסורי שעבוד, אינו ראוי לזכות בנחלה משלו בארץ
האבות...

"וְיָשַב בָהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָדֹל, אֲשֶר מָשַׁח אוֹתוֹ..."
מקשה על כך הגמרא במסכת מכות דף יא ע"ב: וכי הוא
מושח? ) האם הרוצח הוא שמושח את הכהן הגדול לכהונתו
הרמה?) אלא זה שנמשך בימיו.
נשאלת השאלה: מדוע לא נאמר בכתוב שלפנינו: "עד מות הכהן
הגדול אשר נמשח בשמן הקודש"?
משיב על כך הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל "משך
חכמה": הכתוב כאן מרמז לדרכי הנהגת העולם ע"י הבורא,
שפעמים מתמנה אדם לכהן גדול בגין גורלו של פלוני, שרצח את
חברו בשגגה. שהערי נגזר מן השמים כמה שנים ישב הרוצח
בעיר מקלטו, וממילא צריכה ההשגחה העליונה לבחור בכהן
גדול, שהוקצבו לו שנות חיים כמניין שנות הגלות של הרוצח.
בדין נכתב אפוא בכתוב שלפנינו: "ויש בה עד מות הכהן הגדול
אשר משח אותו" - שבגין דרכי ההשגחה בעולם, הרוצח הוא
שגורם למשיחת הכהן הגדול לתפקידו הרם... (פרפראות לתורה)

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יצְָאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"
מבאר המלבי"ם: שאף שהיה צריך לכתוב: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נָסָעוּ
לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל", שהנסיעה תאמר תמיד אל מה שאליו היעוד להגיע ולא ממה שממנו
הגיעו ויצאו. אלא שבעד להכנס לא"י היו יכולים בלי כל המסעות האלה, אלא בכל
מסע היתה יציאה חדשה מארץ מצרים דהיינו: מגלוליהם וטומאתם, לכך אמר
הכתוב: "אֲשֶׁר יצְָאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם".

"ויַּחֲַנוּ בְּמִדְבַּר סִין" (לג יא)
כתב רבינו יעקב 'בעל הטורים': 'מתחילה נקרא "מִדְבַּר סִין" ולבסוף
"מִדְבַּר סִינָי" שנתוסף לו יו"ד כנגד עשרת הדברות. סי"ן ימים היה משה בהר'.

רבי מנחם-מענדל מקוצק ראה פעם אחת חיילים השבים מנצחים מהמלחמה, עליזים וצוהלים. אמר
לחסידיו: "אמנם הם ניצחו במלחמה אחת, אבל המלחמה העיקרית עודנה לפניהם – מלחמת היצר, לבל יגבה ליבם".
והוסיף הרבי מקוצק: "זהו שנאמר בתורה אחרי מלחמת מדיין 'ויאמר אלעזר הכוהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה' – והרי זה היה לאחר המלחמה, ואם-כן היה צריך להיאמר 'הבאים מהמלחמה'? אלא שעכשיו מתחילה המלחמה העיקרית, המלחמה הפנימית"

-----

שאלו את בעל ה'אמרי-אמת' מגור, מדוע דווקא בשנות 'קץ' (שנים של עת-רצון לביאת המשיח) גוברים הקשיים והניסיונות, ולפעמים גם יש צרות וגזרות.
אמר להם: "נאמר בירושלמי 'מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה'. יש לפרש שהכוונה ב'שעת הסכנה' היא ל'שעת הסכנה' של השטן עצמו. כאשר השטן רואה שמגיע זמן ראוי
ומסוגל לביאת המשיח, שבו יבוא קיצו, שכן כשיבוא משיח ישחט הקב"ה את יצר-הרע, או-אז הוא 'מקטרג' ועושה מאמצים יתרים לעכב את הגאולה".
והוסיף: "כאשר מגיעים לעת-רצון, שבה ראויה לבוא הגאולה, יש להתאמץ ביותר שלא למעוד חלילה, ואדרבה, להוסיף התחזקות בתורה ובמצוות, כדי להתגבר על הקטרוגים
ולזכות לביאת המשיח".

24 ביולי 2008

מטות

"זה הדבר אשר צוה ה' לאמור"
אמרו חז"ל: כל פטפוטין בישין בר מפטפוטי דאורייתא (כל פטפוטים לא יפים חוץ מדברי תורה), "זה הדבר אשר צוה ה' לאמור" זה הדבר אשר ציוה ה' - אותו מותר לאמור (רמ"ל ליטש מפרסברג)

"איש כי ידור נדר.. לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה"
לא יעשה דבריו חולין רש"י (כאילו "לא יחלל דברו")הצדיק ר' מנחם מנדל מקוסוב היה אומר : מי שנזהר תמיד שלא לעשות דברו חולין ומקפיד לכבד כל דיבור שלו (גם חולין) כדבר קודש, זוכה לכך שאף הקדוש ב"ה מכבד כראוי את מוצא פיו ומתקיים בו "ככל היוצא מפיו – יעשה", בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים.."

"החלצו מאתכם אנשים לצבא .. לתת נקמת ה' במדין"
המדיינים חטאו הן נגד ה' והן נגד בני ישראל. הקב"ה ויתר על כבודו וציווה למשה "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" אבל משה לא השלים עם ויתור זה על כבוד הבורא. ואילו הוא פנה לבני ישראל שיוותרו על כבודם שנפגע וינקמו את "נקמת ה' במדיין". לדעת רש"י שינה משה בכדי להורות לבני ישראל שהעומד נגד ישראל, כאילו עומד נגד הקב"ה. (האלשי"ך)

"ככל היוצא מפיו יעשה"
קל מאד לנדור נדר אבל קשה לקיים לכן נאמר "ככל היוצא מפיו" כשם שיצא הנדר מפיו בקלות "כן יעשה" בקלות כזאת כך יקיים..

"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב"
מדוע באה התורה לספר לנו באיזו דרך נהרג בלעם? עפ"י רש"י, בלעם ידע שישראל מנצחים את אויביהם רק ע"י כח התפילה, כלומר, כוחם בפיהם, בא הוא ותפס אומנותם של ישראל, וקיללם בפיו. בתגובה, באו ישראל והחליפו אומנותם באומנות האומות, החרב, שנאמר "ועל חרבך תחיה",- והרגוהו. בכיוון זה ממשיך רבי ישראל מראדין ואומר: עפ"י זה, באומנות הפה אנו יכולים בכח זה ליצור עולמות גשמיים ורוחניים. לפיכך, על כל אדם מישראל להיזהר, שלא לקלקל את כלי אומנותו- שהם פיו ולשונו- בדברים אסורים, כמו השמעת לשון הרע ורכילות, אלא ינצל "כלים" אלה לדברי תורה, תפילה ומעשים טובים.

"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל"
התורה הקדימה לפרשת נדרים את פניית משה לראשי המטות, כי הכוח שניתן לחכם להתיר נדר ולבטלו מיוסד על ההנחה שלפיה אדם מישראל רוצה שמעשיו יתאימו לדעת חכמי התורה. לכן, כל הנודר – על דעת חכמים הוא נודר, ואם הנדר מנוגד לדעתם והם אומרים לו: "מותר לך", יפקע הנדר מעיקרו. לפי אותו הגיון מפר הבעל את נדרי אשתו, על סמך ההנחה כי אשה – על דעת בעלה היא נודרת, כדי שבעלה יסכים לכך. לכן, מאחר שכל עניין התרת נדרים מבוסס ומיוסד על יסוד אמונת חכמים, ראה הכתוב והקדים: "וידבר משה אל ראשי המטות...לאמר: זה הדבר אשדר צוה ה'"
לאמר: דברם של ראשי המטות, החכמים, נחשב כדבר ה', ופעולה שאינה תואמת לדעתם, מנוגדת לדבר ה'. זו גם משמעות גזירה שווה שעשו חז"ל בין "זה הדבר" שנאמר אצל ראשי המטות, לבין "זה הדבר" שנאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז, ב). יכול אדם להקריב קורבנות ולעשות את המעשה הנעלה ביותר, אך אם לא יעשה זאת על דעת חכמי התורה, לא רק שאין ערך לקורבנו, אלא יהיה זה בכלל "שחוטי חוץ",שעונשם כרת (עפ"י כלי יקר).

"יום המיתה" - של מי?
הצדיק רבי משה מקוברין היה מדגיש תמיד את חשיבותה של השמחה ואת הצורך להתרחק מכל
שמץ של עצבות. פעם שאלוהו: איך אפשר לשלול את העצבות, והרי אמרו חז"ל, שאחת הדרכים
לנצח את יצר הרע היא על-ידי שמזכירים את "יום המיתה", דבר שמביא עצבות.
השיב הצדיק:
"מי מחייב אותנו לפרש שהכוונה היא ליום המיתה כפשוטו. להפך, צריך להזכיר ליצר הרע
את 'יום המיתה' שלו - את יום ביאת המשיח, שבו יעביר הקב"ה את רוח הטומאה מן הארץ.
הזכרת ביאת המשיח לא זו בלבד שאינה גוררת עצבות אלא שמחה גדולה ביותר".

17 ביולי 2008

פנחס

הפנינים מוקדשים לעילוי נשמות ר' אליהו בסן, אהוד גולדווסר, אלדד רגב

"אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה"
רבי מנחם מנדל מקוצ'ק היה אומר: משה התפלל: "יפקוד ה' ...איש על העדה", "איש" – ולא מלאך, שאין לו אישה וילדים, ואינו יודע דאגות פרנסה ובריאות מהן; "איש" – ולא שרף, קנאי בוער המשלח גחלי אש לכל עבר; "איש" – ולא "איש אלוהים", המסתגר בתוך ד' אמותיו ואינו מעורב בדעת עם הבריות; "איש" – פשוטו כמשמעו, שיהיה בן אדם!.

"יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה"
מהו "אלוהי הרוחות לכל בשר"?. אמרו חז"ל (ברכות נח. א): "הרואה אוכלוסי ישראל, אומר: 'ברוך חכם הרזים' – שאין דעתם דומה זו לזו, ואין פרצופיהם דומים זה לזה". מתוך השוני של פרצופי בני האדם, שאין דומים הם זה לזה, לומדים אנו שלכל אדם דעה משלו שאינה דומה לזו של חברו, וכמו ש"כל בשר" פרצופיהם מצטרפים לשם כולל "בני אדם", כך מצטרפות כל הדעות כולן "הרוחות", ויוצרות את החוכמה הכללית. דבר זה גלוי רק לה', "אלוהי הרוחות לכל בשר", חכם הרזים, היודע לעשות צירופים מופלאים כאלה. (אהלי תורה).

"ובני קרח לא מתו"
קרח היה אבי אבות המחלוקת, ואף על פי כן "ובני קרח לא מתו". ואילו דתן ואבירם, שרק הצטרפו לקרח, ירדו חיים שאולה. ללמדך שעוונם של המסייעים לבעלי מחלוקת המתערבים על ריב לא להם, גדול משל בעלי המחלוקת עצמם.רבי מנחם מנדל מרינוב היה אומר: בעלי מחלוקת לא מתים, לא לומדים לקח, ולא לוקחים מוסר. בני קרח חיים וקיימים עד היום, וממעמקי השאול הם מבצבצים ועולים לחרחר ריב בישראל ולהרבות מדנים ומחלוקת.

"הנני נותן לו את בריתי שלום...."
רבי זלמן סורוצקין היה אומר: על מה ולמה זכה פינחס להערכה מופלגת זו, ואילו משה שעמד בפרץ במעשה העגל, ואהרון שעצר את המגפה בדבר קרח, לא זכו להכרת תודה כזאת? אלא פינחס היה אי "עמך", ולא תפס כל תפקיד ציבורי. כאשר משה וכל עדת בני ישראל אינם יודעים איך להתמודד עם מצב קשה, קם יהודי פשוט ועומד בפרץ, דבר המעיד על גבורה עילאית ומסירות נפש למופת. מטבע הדברים, כאשר אדם רואה נבלה גדולה הנעשית בישראל, יצרו מסיתו לא להתערב ואומר לו: מה לך כי תכניס ראש בריא למיטה חולה? אם תקפוץ בראש, איש לא יכיר לך טובה, יהיו שיאמרו: מבקש אתה להתבלט, ויהיו שילגלגו: הדיוט קופץ בראש. אם למרות כל זאת יצא פינחס לקנא קנאת ה' לעיני משה וכל עדת בני ישראל, ראוי הוא לכל הכבוד הזה, על שגבר על עצמו וכבש את יצרו.

"בקנאו את קנאתי"
"בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף" (רש"י).אומר רבי משה פיינשטיין: עיקר המעשה שעבורו זכה פינחס לשכר כה רב וברית שלום, הוא על זריזותו. שלא התעצל אלא קם ועשה דבר שהקב"ה היה אמור לעשותו. ללמדנו שזריזים המקדימים למצוות, ראויים לכבוד ולשכר. "השיב את חמתי מעל בני ישראל"בסמיכות הפרשיות בלק ופינחס, ניתן לראות את ההבדל בין מנהיג בישראל למנהיג בגויים; בלק מלך מואב מלא מורא ופחד מפני בני ישראל, ומה תגובתו? הוא שולח שליחים לשכור את שרותיו של בלעם. הוא עצמו קודם ומכשף גדול, אך עסוק מדי ושטוף בחנגותיו ובתענוגיו, מתעמל אפילו לפצות את פיו שלו ולקלל. לא כן פינחס, "וירא פנחס...ויקח רמח בידו". פינחס אינו ממתין שמלאכתו תיעשה על ידי אחרים. במקום שאין אנשים, ויש חילול ה' וסכנה אורבת לישראל, הוא משתדל והופך להיות איש מלחמה, אומר ועושה, מדבר ומקיים. (על התורה).

"לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום"
אחרי שהראה פנחס מסירות נפש כזו למען ישראל ותורתו, חשש ה' שהעם ישלם לו במחלוקת ורדיפות, כפי שלצערנו אנו רואים שמשלמים למנהיגי הציבור נאמנים, לכן הבטיחו שיתן לו את בריתו שלום
(ר' יונתן אייבשיץ מפראג)

"אלה בני בנימין .. אלה בני דן..."
בא וראה דרכי ההשגחה העליונה, לבנימין היו עשרה בנים ובטח היה שמח וחשב שיצא מהם עם רב. לעומת זאת לדן היה רק בן אחד! וההשגחה רצתה שבני בנימין יהיו רק חמשה וארבעים אלף ושש מאות ואילו לבני דן היו יותר מארבעה וששים אלף.
(חפץ חיים)

"ואשר יוציאם ואשר יביאם"
ביקש משה רבינו מאת ה' יתברך כי יפקד על ישראל מנהיג כזה אשר יביאם מן המלחמה כפי אשר הוציאם מבלי שייפקד מהם איש, כמו במלחמת מדין שנאמר "ולא נפקד ממנו איש" (ליקוטי ריצב"א)

רוצים לקבל חיזוקים בדף הפייסבוק? לחצו לייק והצטרפו אלינו


כתבו לנו

נהנתם מדברי התורה באתר ? נשמח לשמוע
כתבו לנו תגובה


הצטרפו לערוץ דבר תורה בטלגרם? לחצו כאן < --- > הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו לחצו כאן