"כי תצא למלחמה על אויבך" (כ"א, י')
לא בכדי נכתב "כי תצא למלחמה על אויבך", מפרש רבי מנחם מנדל מקוצ'ק. ההצלחה במלחמה תלויה ביוזמה שתגלה בה וביכולתך לצאת אל האויב ולהכותו על אדמתו שלו. ככל שתנקוט יותר יוזמות, ולא תשב בחיבוק ידיים ממתין לאויב כי יבוא, כך גוברים הסיכויים שיקוים בך "ונתנם ה' אלוקיך בידך". כך במלחמה מול אויב חיצוני, כך, מוסיף רבי מנחם מנדל מקוצ'ק, גם במלחמה הפנימית, במלחמת היצר, שאדם מנהל מידי יום. כל עוד לא נתת ליצר הרע לחדור בגבולך- טובים סיכוייך לנצחו. אך ברגע שאפשרת לו להתיישב אצלך- קשה מאוד יהיה לך לגרשו מאיתך.
"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" (כ"א, י"ח)
הגמרא במסכת סנהדרין לומדת, "היה אביו רוצה (להביא את בנו לבית דין כדי שיכריז עליו כבן סורר ומורה), ואימו אינה רוצה......אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיהיו שניהם רוצים". מעיר על כך רבי שמשון רפאל הירש, שמפרשת בן סורר ומורה לומדים פרק חשוב בהלכות חינוך: רק בשעה שקולם של האב והאם הוא אחיד, ושניהם נוקטים באותה דרך חינוך, רק אז הם יכולים, במקרה של בן סורר ומורה, לנקות עצמם מאשמה, ולומר כי הם, כהורים, מילאו את חובתם בחינוך ילדם, גם אם זו לא עלתה יפה.
"שלח תשלח את האם והבנים תיקח לך" (כ"ב, ז')
התורה מצרפת נימוק למצוות שילוח הקן: "למען ייטב לך והארכת ימים". במצוות כיבוד אב ואם שבעשרת הדברות, מוזכר אותו הטעם: "כבד את אביך ואת אמך...למען יאריכן ימיך". מזה שאותו הנימוק מופיע הן במצווה קלה כמצוות שילוח הקן והן במצווה חמורה ככיבוד אב ואם, יש ללמוד, שיש לשמור על תרי"ג מצוות, קלה כבחמורה, ואין להבדיל בין אלה הנראות לנו כ"מצוותת קלות", לבין אלה הנראות לנו כ"מצוות חמורות".
"לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (כ"ב, י')
מה טעם איסור החרישה ביחד?
ספר החינוך כותב על כך: "מעמי המצווה עניין צער בעלי-חיים, שהוא אסור מן התורה. וידוע, שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינם, וכל שכן לעשות עימהם מלאכה. וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחתידינו, כי כל עוף למינו ישכון, וכל הבהמות ושאר המינים גם כן ידבקו לעולם במיניהם, וכל חכם-לב מזה יקח מוסר, שלא למנות שני אנשים כאחד, שיהיו רחוקים זה מזה בטבעם ומשונים בהנהגתם- כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי-חיים, שאינם בני-שכל, כל שכן בבני-אדם, אשר להם נפש משכלת...
האבן-עזרא פרש: "השם חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור". כלומר, כיוון שהחמור חלש מהשור, במקרה והם יחרשו יחד, ייגרם לו צער מכך שייאלץ להתאמץ יתר על המידה כדי לנסות להשתוות לכח הטבעי של השור.
רבי יוסף קארו מביא הסבר אחר מדוע שלא יחרשו שור וחמור יחדיו. עפ"י הסברו, השור מעלה גרה ולועס את מאכלו ללא הפסק. החמור המסכן שיחרוש יחד איתו, צמוד צמוד אליו, יחשוב ששוב קיפחו אותו, ונתנו לשור אוכל יותר מאשר לו. וזה צער בעלי-חיים, שיש למנעו.
"ועשית כאשר נדרת" (כ"ג, כ"ד)
בשעה שאדם נודר לעשות משהו טוב, הוא עושה כן בהתלהבות ובשמחה. אך לא אחת, כאשר הוא נדרש לקיים את נדרו, ההתלהבות כבר פגה, וקיום הנדר נעשה באיטיות תוך כדי הרגשת אילוץ. בא הכתוב ואומר לנו: "ועשית- כאשר נדרת"- קיים את הנדר באותו הלהט שהיה לך עת נדרת את הנדר.
"כי יקח איש אשה חדשה, לא ייצא בצבא..."(כ"ד, ה')
רבי שמשון רפאל הירש אמר בעניין זה: ראה עד כמה מקפידה התורה הקדושה על אושרה של אשה נשואה ועל אי פגיעה בחיי המשפחה, עד כדי שהתורה הקדישה מצווה מיוחדת בה פטרה את החתן מכל חובות היחיד כלפי הציבור והורתה לו: "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח". וכל כך למה? כי אושרו של עם ושלמותו, תלויים באושר המשפחה ושלמותה.
"זכור את אשר עשה לך עמלך" (כ"ה, י"ז)
מספר מפרשים מבארים את סמיכות עניין השקר בעסקים ("אבן שלמה וצדק יהיה לך" ) למצווה לזכור את אשר עשה עמלק בכך, שאם שיקרת במידות ובמשקלות (=רמייה בעסקים), יש לך סיבה טובה להיות מודאג מפני התגרות האויב בך. ב"העמק דבר" כותב הנצי"ב מוולוז'ין, שבמעשה הרמייה במשקולות, מראה האדם כי אינו מאמין בקב"ה, שקצב לכל ברייה וברייה את מזונה כפי שראוי לה. ומוסיף הנצי"ב, שגם בואו של עמלק להילחם נגד ישראל ברפידים, נגרם עקב הספקנות של יוצאי מצרים בהשגחת הקב"ה עליהם. לכן נסמכו שתי הפרשיות, כדי שנזכור מה ח"ו עלול לקרות לנו אם "נזייף" במידות ומשקלות. רבי שמחה בונים מפשיסחה אמר, שמצוות "זכור" ומצוות מחיית עמלק הסמוכה לה נאמרו בלשון יחיד. מוסר השכל שניתן ללמוד מכך הוא, שבכל דור ודור, עמלק היה יכול לנצח את היחיד מישראל שפרש מהכלל, אך כלל ישראל שהיו מאוחדים- הענן הגן עליהם ועמלק לא יכל להם. דרך זו, מוסיף רבי שמחה בונים מפשיסחה, צריכה לשמש נר לרגלינו: כל זמן שישראל מאוחדים- איש, כולל עמלק, לא יוכל להם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה