פרשת בא ופרשת בשלח

פרשת בא (פרשת בשלח בהמשך מטה)

"בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו"
משה היה תוהה ומתפלא: קשיות עורף כזו ועקביות עזה כזאת לפרעה?! מידות כאלה הרי ראויות לירא שמים, להיות "עז כנמר …
לעשות רצון אבינו שבשמים" ? אלא אמר לו ה' : אני הוא זה שהכבדתי את לבו, ולא ממנו הן המידות הללו. (אדמו"ר רי"מ מגוסטינין)

"לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו"
החושך הגרוע ביותר הוא, כאשר איש אינו רוצה לראות את אחיו בצערו ולהושיט לו עזרה. ברם, התוצאה היא, שכאשר אדם
מתעלם מדחקו של חברו אין הוא עצמו יכול למוש ממקומו "ולא קמו איש מתחתיו". (חידושי הרי"ם)

"ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה"
כל העבודות והמצוות שאנו עושים בעולם הזה, אין אנו יודעים אם כשרות וטהורות הן כל צורכן ואם עשויים הן באמת לשם
שמים, "עד בואנו שמה" – עד אשר נבוא לעולם האמת ששם החשבון אמיתי ורק אז יתברר לנו מה היה טיב העבודה שלנו בעולם
הזה. (חידושי הרי"ם)

"דבר נא באזני העם וישאלו"
אין נא אלא לשון בקשה (רש"י) , מדוע היה צריך כל כך לבקשם על כך? מניין החשש שלא ירצו לקחת כלי כסף וכלי זהב? אלא כיוון
שהקב"ה ציוום על כך, הרי זו מצוה. ולגבי קיומה של מצוה מיד מופיע היצר הרע, והוא במזימותיו ובתחבלותיו כבר מוצא תואנה שלא
לקיים אותה. לכן היה צורך להתחנן ולבקש מהם שישאלו כלי כסף וזהב. (פניני תורה)

"ויאפו את הבצק… כי לא חמץ"
אמר ר' יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה (עבודה זרה ד), לכאורה מנין לו שכל אותו הדור לא
היה ראוי לאותו מעשה? והנה מובא בכתבי האר"י ז"ל, "שהנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה" , והואיל וכאן העיד
עליהם הכתוב : "כי לא חמץ" - הרי שעל כרחם לא היו ראוים לחטא, אלא כדי להורות דרך לבעלי תשובה. (אדמו"ר ר' שלום מקאמינקא)

"כשלחו כלה גרש יגרש אתכם"
כל מעשה ידידותי וטוב אינו הולך לאיבוד, משריש אהבה בלב. ואהבה מביאה לידי התקשרות. ולו היו ישראל יוצאים ממצרים בשל רצונו
הטוב של פרעה, היה נשאר בלבם רגש של הכרת טובה וע"י זה - זיק של התקשרות וגעגועים טמירים לטובת מצרים. ולכן היה צורך שפרעה
יגרש אותם - "כלה גרש יגרש" כדי לנתק את כל הקשרים הנפשיים למצריים ולמצרים. (אדמו"ר ר' יצחק זליג מורגנשטיין מסוקולוב)

פרשת בשלח

"אז ישיר"
לישראל היו נסים גדולים בתקופת גלותם במצרים ובעת הליכתם במדבר. מדוע אמרו שירה רק על בקיעת הים ולא על נסים שקדמו לה? אלא, אומר רבי ישראל מרוז'ן, שבני ישראל אמרו שירה דווקא על נס זה, כיוון שדרכו הגיעו לאמונה שלמה בקב"ה.

"תבאמו ותטעמו בהר נחלתך"
לא די להביא את העם לארץ ישראל, עליהם גם "תטעמו" - להכות בה שרשים.

"כי אני ה' רפאך"
עצם ההכרה כי "אני ה' רופאך" – היא הרפואה לכל המחלות. (הרב יעקב משה חרל"פ).

"מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו"
לשם מה באמת צעק משה רבנו, והלא ידע היטב כי ישועת ה' תבוא, שכן מראש הבטיח לו הקב"ה?
ברם, משראה משה רבנו את התגברות טומאת מצרים וצערם הרב של ישראל, לא הייתה בו יכולת לסבלנות
אפילו בשביל רגע אחד, ולא עצר ברוחו וצעק (שפת אמת)

"מה תצעק אלי"
מה היה פשר אי סבלנותו של משה, הרי הקב"ה הבטיח לו "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ואכבדה
בפרעה ובכל חילו". כלום ח"ו פיקפק משה באמיתות של הבטחת ה' ובקיומה ? האם ח"ו לא היה לו בטחון
שהקב"ה ימלא את הבטחתו? אלא שעל חשבונם של עם ישראל אסור להיות בעל בטחון.. (ר' ישראל מסלנט)

"כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך"
ובזה מובנת המחלוקת בין התנאים, על כמות המכות שלקו במצרים ועל הים, עד שר' עקיבא אומר שבמצרים לקו
חמישים מכות ועל הים לקו מאתיים וחמישים. ומאי נפקא לן בזה? אלא לפי שהכתוב מבטיחנו כי "כל המחלה אשר
שמתי במצרים לא אשים עליך", רצו חז"ל להרבות במחלות ששמו על מצרים, כדי שמספר המחלות שישראל ינצלו
מהן יהיה יותר גדול. (בשם הגר"א)

"זה אלי ואנוהו אל-הי אבי וארוממנהו"
מי שאינו סומך עצמו על אביו שהיה צדיק, אלא הוא בעצמו עובד את ה' ובא לידי הכרה, עד שאומר הוא "זה א-לי" כלומר א-ל שלי, שאני מצאתיו ואני עבדתיו, עליו נאמר "ואנוהו" – אני משבחו ואומר: לו נאוה תהלה! אבל "א-להי אבי" שהוא
בעצמו לא עשה כלום אלא שהוא סומך עצמו על א-להי אביו – כגון שהיה אביו רב או צדיק – "וארוממנהו" הרי הוא כבעל גאווה במרומם את עצמו חנם (ר"מ מפרימשלן).

"וברוח אפיך נערמו מים"
פעמיים מוצאים אנו בתורה "אפיך" בכתיב מלא עם יו"ד אחרי הפ', "בזעת אפיך תאכל לחם" וכן "וברוח אפיך נערמו מים". ומכאן גם רמז למאמר חז"ל "קשין מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף" (תולדות אדם)

פרשת וארא

"וארא אל אברהם אל יצחק..."
אל האבות (רש"י)
(והרי אנו יודעים שאברהם יצחק ויעקב הם האבות ?)
אלא הכוונה היא שהקב"ה נראה ליצחק לא משום שהוא בנו של אברהם, וליעקב – לא משום שהיה "נכד".. אלא "וארא אל האבות" מפני שכל אחד ואחד זכה להיות אב בפני עצמו..
(אדמו"ר ר' מאיר מפרמישלאן)

"ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה"
אדם שגורלו מר וקשה בהווה, אין דעתו פנויה לקבל הבטחות לעתיד הרחוק. בני ישראל שנשימתם טרופה עליהם מחמת קושי העבודה, אינם קולטים כלל את דבריו של משה, האומר להם כי בעתיד יביאם אל ארץ טובה. אין להם כל ענין במה שיהיה לעתיד, קודם כל רוצים הם רק להיחלץ מהמצוקה בה הם נתונים כרגע. לפיכך אומר ה' יתברך למשה, כי ידבר רק על ההווה "להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (משך חכמה)

"ונתתי אתה לכם מורשה"
לא לבד לשעה שאתם תהיו בה, אלא אפילו בשעה שאתם גולים ממנה, הרי היא שלכם! וכמו שאדם הפורש משדה ירושת אבותיו לעולם דעתו עליה, ומשתדל שלא לשכוח אותה אחוזה, אולי יזכהו ה' לחזור אליה, כך ארץ ישראל היא לנו מורשה לעד. (הנצי"ב, העמק דבר)

"וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם"
מה היתה עיקר הצעקה ? - לעולם יש לעבוד את ה' מתוך רצון טוב ומתוך שמחה , ואולם במצרים היה פרעה הגורם העיקרי שהניעם לעבודת ה' ... ועל זה הצטערו ביותר : " את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם " – נאקתם היתה על אשר המצרים הם המעבידים אותם . והם אלו המניעים אותם לעבודת ה'.
(אדמו"ר ר' משה מקוברין)

"ואני ערל שפתים"
משה לימד בזה זכות על ישראל . מה שאין שומעים לו אין זה בגלל שאיו רוצים לשמוע דברי ה' . אלא מחמת "ואני ערל שפתים " ,אינני מחונן בכשרון הדיבור ואינני מושך את ליבם. (שפת אמת)

"וידבר ה' אל משה ואל אהרון ויצום אל בני ישראל"
אף על פי שבני ישראל לא שמעו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בכל זאת מצוה ה' יתברך להוסיף ולדבר אליהם. דברי
א-להים מן ההכרח שיעשו רושם ויפעלו את פעולתם. אם לא לאלתר, הרי בזמן מאוחר יותר. דבורים של קדושה אינם הולכים לטמיון ומן ההכרח שיישמעו ביום מן הימים... (שפת אמת)

"ותלד לו את אהרן ואת משה"
התורה מספרת כאן במתכון כי משה ואהרן נולדו ככל בשר ודם להורים רגילים, ובכל זאת נעשו לגדולי הנביאים והמנהיגים של עמנו.
הודות לפעולותיהם ומעשיהם הם אשר בחרו והגיעו לאן שהגיעו! ולא שירדו לעולם כמלאכי מרום.
מכאן עלינו ללמוד, כי כל אדם ואדם מסוגל על ידי עבודתו ובחירתו להגיע למדרגות העליונות ביותר, ואפילו להיות בבחינת משה ואהרן. (ספר המורה והתלמוד)

סיפורי חסידים

"לא יחרץ כלב לשונו"
אל רבי מאיר מפרמישלן נכנס סוחר שעסקיו כשלו וסיפר לצדיק על המאמצים הגדולים שהוא
עושה, ולשווא. הוא גילה, כי עשה תחבולות מיוחדות עם סוחרים שונים, אך כל מאמציו עלו
בתוהו ועסקיו אינם מצליחים להתרומם.
נענה רבי מאיר: "כתוב בתורה, 'ולכל בני-ישראל לא יחרץ'. יהודי אינו צריך לשים את
יהבו על חריצות ופיקחות יתרה. המפתח להצלחה הוא - 'כ-לב לשונו' - שיהיו פיך וליבך
שווים. חדל מהקנוניות, נהל את עסקיך ביושר, ואני מבטיחך כי תצליח".

"ונפשי כעפר לכל תהיה"
פעם בא לרבנו הזקן אחד ממתנגדיו וזלזל בו מאוד. אחר-כך שאל מישהו את הרבי, מדוע
הניח לאיש זה לזלזל בו כל-כך. השיב הרבי: שלוש פעמים ביום אני אומר 'ונפשי כעפר
לכול תהיה', ואילו הייתי משיב לו, נמצא שאני אומר שקר.
(רשימת חסידים)

פרשת שמות

"ואלה שמות בני ישראל הבאים"
סופי תיבות של "תהלים". לרמז שבכל נדודינו, צרותינו ומצוקתינו, כאשר אנו באים מצרימה – באים
במיצר (בצרה), טוב לאמר פרקי תהלים, שרפואה בדוקה ומנוסה היא לכל צרה שלא תבוא. וכן אמרו חז"ל
(בראשית רבה סח, יד) "יעקב כל ספר תהלים היה אומר בבית לבן". (אור דוד)

"הבאים מצרימה"
יעקב אבינו התפלל תמיד שיהיה לבניו הכח להיות תמיד בבחינת "הבאים" כלומר אורחים מקרוב באו, המשתוקקים
לחזור הביתה לארץ ישראל. וזו כוונת הכתוב (ישעיה כז) "הבאים ישרש יעקב" יעקב השריש בלב בניו את
בחינת "הבאים". ובזכות זה "יציץ ופרח ישראל". (אדמו"ר ר' יהושע מבעלז)

"וירא בסבלתם"
משה רבינו לא חיפש חלילה את חטאי ישראל, אף שהיו עובדי עבודה זרה, לא ראה את זה כלל, אלא
"וירא בסבלתם", ראה את צרת ישראל. (אדמו"ר ר' אהרון רוקח מבעלז)

"אשר לא ידע את יוסף"
אילו היה פרעה יודע ומכיר את יוסף,את עברו ופרשת חייו, כי אז היה לומד לקח מזה שדווקא כל האמצעים
שהופעלו כדי להביא עליו רעה ,הן על ידי האחים והן על ידי פוטיפר הם אלו הדרכים אשר הובילהו אל פסגת
ההצלחה והגדולה, וממילא פרעה היה חושש לענות ולהציק ליהודים,פן יגרום על ידי כך לגאולתם ועלייתם
לגדולה. (אמרי אש)

"ותשלח את אמתה ותקחה"
ורבותינו דרשו (סוטה יב) : את אמתה, את ידה, שנשתרבב אמתה אמות הרבה (רש"י).
ומתחילה מאי סברה בת פרעה, שהושיטה את ידה לקחת את התיבה, הלא ראתה שהיא נמצאת מרחוק, מניין
ידעה שיתרחש לה נס ותתארך ידה? אלא מכאן ראיה, שלגבי כל דבר מצוה אין לעשות חשבונות, אין לפקפק
ואין לנהוג לפי ההגיון, העיקר הוא הרצון והמעשה - והנס ממילא יבוא (ר' מ"מ מקוצק)

"ואלה שמות בני ישראל הבאים"
דרש ר' יששכר דוב מבלז
"הבאים" לשון הוה. ללמדך: תמיד תמיד, כל הימים הארוכים שעשו בגלות מצרים, היו בבחינת "הבאים", כאילו רק היום באו, ועוד המה היו ספוגים באוירה של ארץ ישראל. כי לא הושפעו ולא נשתנו מאומה בהשפעות הסביבה המצרית.

"של נעליך מעל רגליך"
הדברים הללו, אמר ר' ישראל מקוברין, מופנים לכל איש מישראל : הסר את המנעולים על הרגלייך הטבעיים, החוסמים בעדך להתעלות ולהרגיש אור. ומיד תווכח "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" כי התנאים שהנך שרוי בהם מתאימים ומוכשרים להתעלות.

"ואמר לי מה שמו מה אומר אליהם"
סח ר' אברהם מרדכי מגור :
משה רבינו היה עניו מכל אדם. כששלחו הקב"ה למצרים האמין שהוא הפחות שבפחותים שבעם, והסימן - אין הוא יודע אפילו את שמו של הקב"ה, בעוד כל ישראל יודעים. טען וחשש שמא "ואמרו לי מה שמו", יבקשו לבחון אותי "מה אומר אליהם?" ומה אענה להם, הרי לא אדע ...

"ותתצב אחותו מרחוק, לדעת מה יעשה לו"
למה עמדה מרים מרחוק ?
אמר רב : לפי שהייתה מרים מתנבאת ואומרת : עתידה אמי שתלד בן, שמושיע את ישראל מיד מצרים. וכוון שנולד משה, נתמלא כל הבית כולו אור. עמד אביה ונשקה על ראשה.
אמר לה : בתי, נתקיימה נבואתך !
וכוון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפח לה על ראשה.
אמר לה : בתי, היכן נבואתך ?
וזהו שנאמר "ותתצב אחותו מרחוק לדעת מה יעשה לו" לידע מה יהא בסוף נבואתה.

"ומשה היה רועה את צאן יתרו"
בחנו הקב"ה למשה בצאן (הקב"ה בחן אותו ביחס אל הצאן)
כשהיה משה רבנו רועה את צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ משה אחריו עד שהגיע הגדי לחסוח (בין הרים). כיוון שהגיע לחסוח, נזדמנה לו ברכה של מים ועמד הגדי לשתות. כוון שהגיע משה אצלו, אמר : אני לא הייתי יודע, שרץ היית מפני צמא ! (עכשיו) עייף אתה. הרכיבו על כתפו והיה מהלך.
אמר הקב"ה : יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך - חייך (לשון שבועה)
אתה תרעה צאני ישראל

"ויגדל משה ויצא אל אחיו"
שואל רש"י, הרי כבר כתוב קודם לכן, "ויגדל הילד", אם כן, מה בא "ויגדל משה" ללמדנו?. הסבר מעניין לכך מצאנו במדרש, לפיו גדולתו של משה הייתה בכך שיצא אל אחיו כדי לעזור להם בעול השעבוד, ולא ישב ספון בארמון פרעה. בכך גילה משה, כי הוא ראוי להתמנות גואלם של
ישראל.


להשתדל – ללא גבול

משה רבנו נולד בצל גזרה של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", שכל מטרתה הייתה למנוע את גאולת ישראל על ידי הטבעת מושיעם.
אמו של משה הצפינה אותו עד כמה שרק היה בידיה, וכשהייתה משוכנעת כי "לא יכלה עוד הצפינו" עשתה עבורו "תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בסוף על שפת היאור".
ונשאלת השאלה: מדוע הייתה צריכה אמו לצפות את התבה, ואולי שמא לא ימצא אותו איש? והוא, חס וחלילה, ימות מרעב בתיבה, אם לא יטבע?
ויתרה מזאת, אולי ימצא אותו מצרי אכזרי ויהרוג אותו?
התשובה לכך היא כי אסור לו לאדם להתייאש מראש ולהרים ידיים, אלא תמיד בכל עת ובכל מצב, כפי שאמרו חז"ל "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם", צריך הוא לעשות את כל מה שניתן לו לעשות ולהתפלל לרחמי שמים ולסיעתא דשמיא.

בת פרעה הולכת לרחוץ ביאור והנה "ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה".
מי שמיועד להיות השליח להוצאת ישראל ממצרים ומיד פרעה מלך מצרים ניצול דווקא על ידי בת פרעה, אשר הולכת במקרה לרחוץ ביאור ומגלה שם את משה בתיבה. כאן מתגלה יד ההשגחה האלוקית הפועלת להצלת מושיעם של ישראל מסכנה בטוחה ומסתייעת לשם כך בטוב ליבה של בת פרעה.

"ותשלח את אמתה" – דורשים רבותינו, שהכוונה לידה, ש"נשתרבבה אמתה (ידה) אמות רבות". ידה התארכה כדי שתוכל להגיע לקחת את התיבה ולהציל ע"י כך את משה.
אולם תמוה מאוד: מה חשבה לעצמה בת פרעה? הרי ידעה היא את מידת ידה, וכמובן גם ראתה היא כי התיבה רחוקה, והיד בשום אופן לא תוכל להדביק אותה?

ההסבר הוא כי בכל מצב צריך אדם להושיט את ידו, ולהשתדל לעשות ככל שביכולתו, ורק אז זכאי הוא להתפלל אל ה' שיגמור בעדו.

התורה מספרת לנו על הגאולה הראשונה, שהינה אספקלריא לגאולה אחרונה, שבתהליכיה אנו זוכים לחיות.
יש לראות את יד ה' הפועלת בדורנו ומשתמשת בשליחים שונים, באמצעים שונים ובמעשי בני אדם שונים, כאשר כל אלה מכוונים לגאולת ישראל.
גם במצבים קשים שעוברים עלינו, אסור לנו בשום פנים ואופן להתייאש, ואנחנו מצווים לפעול ולעשות ככל שביכולתנו, ולהתחיל לבנות אפילו מאבן אחת, מתוך אמונה שלמה "כי פקד ה' את עמו", והוא יסייע ויגמור בעדו.

הרב חיים דרוקמן
* מתוך מעט מן האור לפרשת שמות תשס"א

פרשת ויחי

"ויחי יעקב"
למה פרשה זו סתומה, שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו (רש"י).
ולמה נסתם ממנו חשבון הקץ ? כי הגלות באה למרק עוונותיהם של ישראל כדי להיטיבם באחרונה, ואם יוודע זמן הקץ לא נרגיש כלל את הגלות ומרירותה, כי צרה שאדם יודע את קיצה וסופה, אינה בגדר צרה קשה (שפת אמת)

"ויחי יעקב"
דוק ותראה, שכל פרשה שעיקרה באה לספר על מיתת צדיקים פותח בה הכתוב בביטוי של חיים – והוא גם שמה. "חיי שרה", "ויחי יעקב". כי מעשיהם הטובים ויצירותיהם הנעלות הם נחלת הדורות, גנזי תרבותנו. מהם אנו יונקים, מהם אנו מושפעים. צדיקים במיתתם קרויים חיים. (דרשות אל עמי)

"ויהיו ימי יעקב שני חייו"
ולא כתוב "ויהיו שני יעקב" או בדומה לכך, לומר לך כי חייו של יעקב אחידים היו, בדרך אחת הלך כל שנות חייו. (הרש"ר הירש)

"ועשית עמדי חסד ואמת"
חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת (רש"י)
טובה שעושים עם אדם חי אי אפשר לדעת אם באמת טובה היא לו. יש שחושבים שעושים דבר טוב, ולבסוף הרי זה דבר רע, או שצמחה ממנו רעה. אבל חסד שעושים עם המתים, הוא טוב גם בתכליתו – חסד של אמת. (אהל יעקב)

"אל נא תקברני במצרים"
יעקב חשש, בראותו בניו ובני בניו נאחזים במצרים ("ויאחזו בה"), שרואים הם בארץ זו ארץ מכורתם וברבות הימים ישכחו את מולדתם ויחליפו את הירדן ביאור מצרים. דאגה זו עוררה את יעקב בתור ראש המשפחה לחזק בלב צאצאיו את התקוה לשיבת בנים לארץ האבות. וזאת אשר אמר להם : בניי, רצונכם לחיות במצרים, אני אין רצוני אפילו להקבר בה ... "אל נא תקברני במצרים" (הרש"ר הירש)

"וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול"
"וירא מנוחה כי טוב" אימתי זוכה אדם למנוחה אמיתית אם "ויט שכמו לסבול" אם נוטל הוא על עצמו שיוכל לסבול את הכל, אם האדם סבלן הוא – הריהו זוכה למנוחה אמיתית. (הרה"ק מהר"י מוורקא זצ"ל)

"אל תיראו - ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה"
ואל תיראו – אין לכם לחשוש שאני אתנקם בכם וארצה לעשות לכם רעה כי מי כמוני יודע מן הנסיון האישי שלי, שלא מחשבותיו של האדם מחשבותיו של ה'? הרי אתם חשבתם עלי רעה ואלוקים חשבה לטובה ואם כן יודע אני שגם אם ארצה להתנקם הרי כך גם יהפוך ה' את כוונתי הרעה לטובה ?

"האלו-הים הרועה אותי מעודי ועד היום"
מסביר המלבי"ם, שהנהגתו של הקב"ה עם יעקב הייתה כדרך רועה צאן.
ממש כפי שהרועה צאן אינו מביט על מעשיהם והכנתם של הצאן, אם זכאים המה למרעה או לא.
כן ה' יתברך רועה אותי לתת לי פרנסתי ברווח, כדי סיפוקי.

"אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי"
"בצלותי ובבעותי" רש"י
משל לקשת, כשם שהיורה מותח יותר את המיתר ומקרבו אליו, כך החץ מתרומם ומרחיק עוף.
כך התפילה ! כל מה שמתאמצים ומותחים את מיתרי הלב יותר בכוונת התפילה, כך היא עולה ובוקעת שחקים יותר ויותר. (בשם הר' מקוצק)

"כי באפם הרגו איש"
ר' משה מידנר שוחח פעם עם רב אחד אודות איש פלוני. למשמע שמו של הלה, עיוות איש שיחו את חוטמו, סימן למורת רוח.
אמר לו ר' משה: אם בפה אסור לדבר לשון הרע, אזי בעקימת אף יהיה מותר ?
ורמז מהפסוק "כי באפם הרגו איש".

"וידגו לרוב בקרב הארץ"
מה דגים הללו גדלים במים כיוון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלים אותה בצימאון כמו שלא קיבלו טיפה של מים מימיהם, כך הם ישראל – גדלים במים בתורה. כיוון שהם שומעים דבר חדש מן התורה, הם מקבלים אותו בצימאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהם. (בראשית רבה צז).

הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחה היה בשנות חייו האחרונות עיוור, וכהביאו לפניו בערב יום הכיפורים את נכדיו לברכם, חיבקם ונישקם תחילה. וכך אמר: אצל יצחק אבינו אנו מוצאים שלאחר שכהו עיניו מראות, אמר ליקב בנו: "גשה נא ושקה לי בני". כיוצא בכך אנו מוצאים אצל יעקב בעת זקנתו, ככתוב: ועיני ישראל כבדו מזוקן...ויגש אותם אליו וישק להם וחיבק להם. וכל כך למה? כי בשעה שאדם מבקש להתקשר עם זולתו, די לו לשם כך בחוש הראייה, שכן אנשים מתקשרים זה לזה, כשהם מביטים איש בעיני רעהו. אולם, כשאדם מאבד, לא עליכם, חוש חשוב זה שהקב"ה העניק לו ברוב חסדו – צריכה ההתקשרות לבוא בדרך של חיבוק ונישוק. (מתוך: אמרות חכמה על התורה).

ר' חיים סולובייצ'יק, רבה של בריסק, השתתף פעם באסיפה, וממש לא אהב את המשימות והתככים ששמע כי מתנהלים מאחרי הפרגוד. אמר אז למקורביו: תמיד התקשיתי שעל הפסוק: "היאספו לכם ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", מובא בילקוט שמעוני מהו "היאספו? – היטהרו. כשם שאתה אומר "ותסגר מרים ואחר תאסף" ומניין ש"האספו" מלשון טהרה? אלא, כנראה יכול כל יהודי כשלעצמו להיות נקי וצדיק, אבל כאשר מתאספים לאסיפה, מיד נכנס לפעולה יצר הרע של מחלוקות ותככים, רכילויות ומזימות. לכן בירך יעקב את בניו: "היאספו" – היטהרו, שייצאו טהורים מכל האסיפות האלה.