29 באוג׳ 2009

דבר תורה קצר פרשת כי תבוא, דבר תורה כי תבוא, פנינים וורטים

"והיה כי תבוא אל הארץ..." (כ"ו, א')
"כי תבוא" ביחיד, ולא "כי תבואו", ללמדנו, שמצוות העלייה לארץ ישראל חובת גברא היא על כל יחיד ויחיד בישראל, ואל יאמר יהודי היושב בגולה, אמתין עד שאחרים "יעשו עלייה", אלא יזדרז לעלות בעצמו. הספרי מפרש את "והיה כי תבוא אל הארץ..."- עשה מצווה זו שבשכרה תיכנס לארץ. אומר על כך המלבי"ם, שעצם הדבר, שבני ישראל קיבלו על עצמם מראש, התחייבות עצמית לקיים את המצווה הזו לכשייכנסו לארץ, שימש בידם כזכות לסייע בידם, שיוכלו להיכנס לארץ.

"וירעו אותנו המצרים ויענונו" (כ"ו, ו')
מדוע כתבה תורה "וירעו אותנו"- היה צריך לכתוב "וירעו לנו"?! אלא, המצרים התביישו מאומות העולם בזה שהם שיעבדו את ישראל ועינו את עם ישראל, לפיכך המצרים "הלבישו" על ישראל כל מיני דברים רעים, כדי שיצטיירו כרעים. ורעה זו שימשה אח"כ אליבי למצרים בענותם את ישראל.
פירוש אחר מביא האלשיך: כתוצאה מהעבודה הקשה שעבדו בנו המצרים וכתוצאה מהתנאים הקשים בהם חיינו- "וירעו אותנו" נעשינו רעים והתאכזרנו איש לאחיו.

"ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש" (כ"ו, ט')
"המקום הזה"- רש"י מפרש: בית-המקדש. שואל ה"כתב סופר", הסדר בפסוק צריך היה להיות שונה: קודם ויתן לנו את הארץ...ורק אח"כ ויביאנו אל המקום הזה, לבית-המקדש?! אלא, מפרש, הקב"ה הביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש, לא בגלל זכויותינו ויושר לבבנו, אלא בשביל בית המקדש והקורבנות. בזכות אלה התברכה הארץ. לכן, הקדים הפסוק את עניין בית-המקדש, לארץ זבת חלב ודבש.

"...אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה" (כ"ו, א')
הפועל "נותן" נכתב בפסוק הפותח את הפרשה בזמן הווה, ולא בזמן עבר. חז"ל לומדים מכך, שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד נתינת ארץ-ישראל לישראל. כל זמן שישראל עושים רצונו של מקום ומקיימים בעצמם את מצוות "וירשתה וישבת בה". פרשן אחר מתמקד בשאלה המתבקשת, הרי לאחר שהקב"ה נותן לך- לישראל- את הארץ, כהבטחתו, מה שייך להוסיף בפרשה "וירשת וישבת בה"?. אם היא שלי, מה שייך לציין זאת? אלא, שארץ ישראל נקנית בשני אופנים: האחד- בהבטחת ה'. השני- בזיעת אפיים. אין אדם זוכה לירושת הארץ ולשבת בה, אלא כן הוא טורח ומוסר נפשו על ישיבתה. וב"אוצר החיים" מביא את פירושו של בעל "אפריון" לאמר, שכאן כתבה התורה "והיה כי תבוא", בעוד פעמים רבות נאמר בתורה: "והיה כי יביאך ה'". הטעם להבאת הביכורים, עפ"י המפרשים הוא, כדי שיידע האדם, כי לה' הארץ ומלואה, והוא- האדם- אינו אלא כאריס, ומדרך האריס הנאמן להביא פירות ראשונים לבעל הגן. לכן נצטווינו להביא ראשית פרי האדמה בית ה' אל הכהן...זהו שנאמר "והיה כי תבוא"- שמא יעלה בדעתך שאתה בעצמך ובכוחך באת אל הארץ וירשת אותה- לא כן! ולהוציא זאת מלבך, הנני מצווך על מצוות ביכורים, למען תדע כי ה' הוא הנותן אותה לך.

"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" (כ"ו, ג')
מפרש החתם סופר, אל תבוא לכהן כזה אשר כהונתו אינה אך ורק משום שגם אביו היה כהן, והוא עצמו אינו ראוי לכהונה...אלא "אל הכהן אשר יהיה בימים ההם"- לא מימים קדמונים, מימי אהרון הוא כהן- כלומר: "נכד"...אלא גם כיום הוא עצמו ראוי להיות כהן...

"וענית ואמרת לפני ה' א-להיך"
לפני שאדם בא לדבר ולהתפלל לפני ה' יתברך, קודם כל עליו להכניע את עצמו ולהתבונן במיעוט ערכו ושפלותו. וזהו שאמר בפסוק "וענית" היינו שתכניע את עצמך (מלשון "לענות מפני") תחילה, לפני "ואמרת לפני ה' " (תפארת שלמה)

"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך" (כ"ו, י"א)
מתי אתה יכול לשמוח "בכל הטוב"? מסביר בעל "תפארת שלמה": תהיה לך השמחה מפאת הנותן. משל למה הדבר דומה. לאדם שמקבל מתנה מאת המלך. כמה שהוא שמח על עצם ערכה של המתנה, שמחתו כפולה ומכופלת על כך שהמלך הוא שנתן לו את המתנה הזו. חשיבותו של הנותן הוא העיקר בשמחתו. "ושמחת בכל הטוב"- לא רק משום שהוא טוב, אלא בעיקר משום "אשר ה' אלוקיך נתן לך". כיוון ש-ה' הוא הנותן. ובאותו כיוון מפרש ר' משה ליב מססוב: מתי אתה יכול לשמוח "בכל הטוב"? בשעה שה' הוא הנותן לך מפרי עבודתך, ואינך נזקק למתנת בשר ודם. וכן, יש לפעמים וה"טוב" הוא לרעת בעליו, בבחינת "עושר שמור לבעליו לרעתו". אלא, כאשר יודע האדם כי עושרו הוא מתת ה', אזי משתמש בעושרו למטרות צדקה וחסד- ואז שרויה ברכה ושמחה בכל הטוב. אך אם אין האדם מכיר בערך זה שהכל מתת ה', הופך הטוב והעושר לרועץ.

"ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלוקיך" (כ"ח, א-ב). מפרש ה"כתב סופר", על-פי רוב, אדם צריך ללכת ממקום למקום כדי להשיג עושר אבל ברכת ה' לישראל לא תהיה באופן כזה, אלא האושר והעושר יבואו הביתה בכל מקום שיהיו ישראל, והם לא יצטרכו לרדוף אחריו. וכל זה, "כי תשמע בקול ה' אלוקיך"- כדי שלא תצטרך לבזבז טרחה וזמן ולהיבטל מתורה וממצוות. ה"חפץ חיים" הסביר, שעצם "כי תשמע בקול ה' אלוקיך"- בכלל הברכות היא, ולא עוד, אלא שאין לך ברכה גדולה מזו, שכל הברכות של מעלה ושל מטה תלויות ב: "כי תשמע בקול ה' אלוקיך". בעלי המוסר מפרשים, אם תגיע למידת ההסתפקות של "איזשהו העשיר השמח בחלקו", אזי הברכות ישיגוך, ותגיע לשמחת חיים אמיתית של התורה הקדושה.

"והיה אם לא תשמע בקול ה' א-לוקיך… ובאו עליך כל הקללות האלה..."
מצינו בגמרא, שקוראים קללות שבתורה לפני ראש השנה בכדי שתכלה שנה וקללותיה (מגילה לא)אמר על כך הרבי מרדומסק ז"ל, בעל תפארת שלמה, כי הכוונה היא, שאם חס ושלום נגזרו רעות על ישראל יהיו יוצאים בקריאת הקללות גרידא - כמו "ונשלמה פרים שפתינו" - ואילו למעשה תהיינה רק ברכות.

27 באוג׳ 2009

פנינים לפרשת כי תצא


"כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו"
"כי תצא" לשון יחיד, כל יחיד מישראל אין לו אויב גדול מיצרו הרע. ולמרות זאת התורה אומרת
והיה אם תצא למלחמה על יצר הרע, התורה מבטיחך "ונתנו ה' אלקיך בידך" שתנצח אותו. ולא עוד אלא גם "ושבית שביו", תגיע לידי כך, שתשעבד גם את כוחות היצר הרע לעבודת הבורא. (הבעש"ט)

"כי תצא למלחמה על אויבך"
לא בכדי נכתב "כי תצא למלחמה על אויבך", מפרש רבי מנחם מנדל מקוצ'ק. ההצלחה במלחמה תלויה ביוזמה שתגלה בה וביכולתך לצאת אל האויב ולהכותו על אדמתו שלו. ככל שתנקוט יותר יוזמות, ולא תשב בחיבוק ידיים ממתין לאויב כי יבוא, כך גוברים הסיכויים שיקוים בך "ונתנם ה' אלוקיך בידך". כך במלחמה מול אויב חיצוני, כך, מוסיף רבי מנחם מנדל מקוצ'ק, גם במלחמה הפנימית, במלחמת היצר, שאדם מנהל מידי יום. כל עוד לא נתת ליצר הרע לחדור בגבולך- טובים סיכוייך לנצחו. אך ברגע שאפשרת לו להתיישב אצלך- קשה מאוד יהיה לך לגרשו מאיתך.

"ולקחת לך לאשה"
לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע (רש"י)
דרכו של יצר הרע היא להסית את האדם נגד כל דבר אשר למצוה יחשב, תמיד מסית הוא לעשות בדיוק ההיפך ממה שאמרה תורה. הרי איפוא זה שהתירה התורה לקחת יפת תואר מהווה תריס נגד יצר הרע, שכן מעתה יסית את האדם שלא לקחתה. ואילו היתה התורה אוסרת יפת תואר היה בא יצר הרע מסיתו לקחתה דווקא. והיינו "לא דברה התורה אלא כנגד יצר הרע" (ר' מאיר מפרמישלן זצ"ל)

"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה אינו שומע בקול אביו"
בעל ה"תולדות" מפרש בדרך ההלצה "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" היתכן דבר כזה? אלא שהסיבה היא כי האיש הזה, שיש לו בן סורר ומורה הוא עצמו "איננו שומע בקול אביו" איננו שומע בקול אביו שבשמים, ועל כן יש לו בן כזה.

"בן סורר ומורה אינו שומע בקול אביו וקול אמו"
כאשר קול ההורים איננו שווה, "קול אביו וקול אמו" לכל הורה יש קול אחר, דעה אחרת, וגם החינוך איננו שווה, אזי הבן גודל להיות בן סורר ומורה..

"לתת לו פי שנים"
מעניין הדבר, שאותיות "בכר" כשלעצמן מרמזות על כך. שהבכור זכאי לקבל פי שנים בירושת האב. שכן כל אות ב"בכר" מניינה כפול ממניין האות שלפניה באלפא ביתא, "ב" כפולה מן ה"א","כ" כפולה מן ה"י", ו"ר" כפולה מן ה"ק"
(הגר"א מווילנא)

"הקם תקים עמו"
עם בעליו, אבל אם הלך וישב לו ואמר לו הואיל
ועליך מצוה, אם רצית לטעון טעון, פטור. (רש"י)
כך הם הדברים גם בעניינים רוחניים.
מי שמבקש שה' יעזרהו לעשות תורה ומצוות עליו להתחיל לעשות ואז ה' יעזרהו אבל מה מוזר ומגוחך הדבר שבני האדם מתפללים "והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו.. והאר עינינו בתורתך" ומיד הם פונים לעסקיהם...
ונשאלת השאלה: ואיך יערב ה' לך את תורתו אם אתה בכלל אינך לומד? ויאיר את עיניך? (החפץ חיים)

"לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו"
מה הסיבה לכך שאסרה התורה חרישה של חמור ושור יחדיו ?
ופירש בספר החינוך : "מטעמי המצווה עניין צער בעלי-חיים, שהוא אסור מן התורה. וידוע, שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינם, וכל שכן לעשות עימהם מלאכה. וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו,כי כל עוף למינו ישכון, וכל הבהמות ושאר המינים גם כן ידבקו לעולם במיניהם, וכל חכם-לב מזה יקח מוסר, שלא למנות שני אנשים כאחד, שיהיו רחוקים זה מזה בטבעם ומשונים בהנהגתם- כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי-חיים, שאינם בני-שכל, כל שכן בבני-אדם, אשר להם נפש משכלת...

האבן-עזרא פירש: "השם חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור". כלומר, כיוון שהחמור חלש מהשור, במקרה והם יחרשו יחד, ייגרם לו צער מכך שייאלץ להתאמץ יתר על המידה כדי לנסות להשתוות לכח הטבעי של השור.

ורבי יוסף קארו מתרץ משום שהשור מעלה גרה ולועס את מאכלו ללא הפסק. החמור המסכן שיחרוש יחד איתו, צמוד אליו, יחשוב ששוב קיפחו אותו, ונתנו לשור אוכל יותר מאשר לו. וזה יהיה לו צער בעלי-חיים, שיש למנעו

11 באוג׳ 2009

דבר תורה פרשת ראה, דבר תורה קצר ראה, פרשת ראה, פנינים, סיפור חסידי

"ראה אנכי נותן לפניכם היום את הברכה והקללה"
חכמינו אמרו : "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת הכריע את כל העולם לכף זכות, עשה עבירה אחת הכריע את כל העולם לכף חוב (קידושין מ)

לפיכך אמרה התורה לכל יחיד ויחיד "ראה!" השתדל לראות שבכל מעשה ומעשה שאתה הולך לעשות "אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" הרי אתה מביא לעולם כולו ברכה או ח"ו קללה. ועל כן הבחירה לגבי פעולתך עלולה להכריע את כל העולם לכף זכות או חובה (תורת משה)

"ראה אנכי נותן לפניכם היום את הברכה והקללה"
פתח הכתוב בלשון יחיד "ראה" ועבר מיד ללשון רבים "לפניכם"?
שכן ליתן נותנים להכל במידה שווה, אבל לראות רואה כל אחד באופן אחר. אדם כמות שהוא , כך רואה הוא...
(ר' מנחם מנדל מקוצק)

"והקללה אם לא תשמעו וסרתם מן הדרך"
אצל הברכה נאמר רק "אשר תשמעו". ואילו לגבי הקללה נאמר נוסף על "לא תשמעו" גם "וסרתם מן הדרך" לפי שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, הרי ממילא בשמיעה גרידא, עוד לפני העשיה, כבר באה הברכה. אבל לגבי מחשבה רעה הלא אינה מצטרפת למעשה, לכן אין הקללה באה מיד אחרי אי השמיעה, אלא מן ההכרח שיהיה גם מעשה "וסרתם מן הדרך" (באר מים חיים)

"לא תעשון כן לה' אלוקיכם"
לפני ה' יתברך אין עושים "כן", בבחינת "סתם ככה", מתוך רגילות, או כדי לצאת ידי חובה. (ר' מנחם מנדל מקוצק)

"ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש"
אם יכולה היתה עיר שלמה להיכשל בעבודה זרה, הרי סימן הוא כי אנשיה היו שטופים רק בענייני רווחי ממון ולא נתנו דעתם על ענין נעלה מזה. על כן ניטמטם לבם כ"כ עד כי נוח היה להדיחם. ממילא ראוי גם הונם ורכושם, אשר גרמו לידי כך, להישמד כולו באש. (אבני אזל)

"ונתן לך רחמים ורחמך"
מלמד שכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים (שבת קנא)
ועל זה אמר ר' דוד משה זצ"ל מצורטקוב: כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים. היינו שמעורר רחמי שמים על זה שהוא מרחם עליו, כי אומרים בשמים: ומה זה בשר ודם ריחם עליו.. הקב"ה בוודאי שצריך לרחם עליו!

''ונתן לך רחמים ורחמך''
אל לך לחשוש מכך, שלאחרי הריגת עיר שלמה של אנשים, נשים וטף, תסגל לעצמך טבע של אכזריות – שכן התורה מבטיחה לך: ''ונתן לך רחמים'' – מכיון שאתה עושה זאת למען רצון השם-יתברך וכבוד-שמים, לא ישחית המעשה הזה את מידותיך אלא אדרבה – עוד יחון אותך השם-יתברך במידה של רחמנות.

"פָּתחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיך"
אלמנה אחת באה לפני הרה"ק רבי חיים מצאנז זצ"ל ובכתה לפניו שעולליה שואלים לחם וביתה ריק והיא חייבת כסף רב עבור עגלה מלאה תפוחים שקנתה כדי למכרם בדוכנה שבשוק, אבל אנשים הוציאו עליהם לעז שהם חמוצים ורקובים.
נרעש הרבי וקם ממקומו, עזב את קהל חסידיו והלך אל השוק, נעמד מאחורי דוכן האשה והתחיל לקרוא כתגר: "קנו, אנשים, קנו תפוחים – תפוחים טובים ומתוקים"!
האנשים נהרו מכל העברים ונאבקו זה בזה כדי לקנות תפוח מידיו של הרבי, לקחו ושלמו, לקחו ושלמו וכעבור כמה דקות לא נותר תפוח אחד – וביד הרבי היה צרור תפוח של מעות. הושיט הרבי את הצרור לאלמנה הנדהמת ואמר: "רואה את, חשש שוא חששת. התפוחים טובים היו, ראי – כולם נמכרו, עד אחד"
"פָּתחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ"
סח הגאון רבי אהרן הכהן זצ"ל, רבה של שוינצאן: בשעתו, בקשה מלכות הרשעה ברוסיה לגזור על למוד התורה בישיבות הקדושות. ניתן היה לשחד את שר ההשכלה בסכום עתק, שיאות לבטל את הגזירה.
נכנס הגאון רבי ישראל מסאלנט זצ"ל בעובי הקורה ונסע לגייס את הכספים בקהילות ישראל. הגיע לביאליסטוק ועלה לבית הרב הגאון רבי שמואל מוהליבר זצ"ל. בקש שיקרא לאחד מעשירי הקהילה ויבקשו שילך אתו לנכבדיה ויערכו יחדיו את ההתרמה. שלח הרב לקרוא לאחד משלשת עשירי העיר. בא הלה וכששמע למה הוא מתבקש, התנצל ואמר שלבו חלש וההליכה עלולה להתישו ולקצר ימיו, ספק פקוח נפש הוא. אמר לו רבי ישראל שישב עמם ובקש מהרב לקרוא לעשיר השני.
הגיע העשיר, כששמע את הדברים אמר: "חבל על הטורח, הכלכלה מצויה בשפל המדרגה והפרנסה דחוקה, רעיון נפל הוא ויש למשוך ידים ממנו". אמר לו רבי ישראל: "שב נא עמנו". ומהרב בקש לקרוא לעשיר השלישי.
כשבא ושמע במה דברים אמורים, אמר: "טוב הרעיון, אך איני האדם המתאים. לשם כך יש לבחור במי שמכיר את כל התושבים ויודע מצבו של כל אחד, מה יוכל לתת וכמה ניתן ללחוץ עליו. אבל אני תושב חדש בעיר ואיני מכירם. אם אאמין להתנצלות כל אחד, נצא בידים ריקות. אם אלחץ ואתחנן שלא בפני האדם הנכון, יחרפני ויגדפני וימיט על ראשי בושות וכלימות"…
נענה רבי ישראל ואמר: "שלש טענות שמענו ופסוק אחד מכחיש את כולן: "רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד" (משלי כ"א), אתה הבעת חשש שההליכה תקצר את חייך – והכתוב מעיד שתאריכם. אתה חושש שתשוב בידים ריקות – והכתוב מבטיח שתמצא צדקה. ואתה פוחד מבושות – והכתוב מבטיחך כבוד! על כן, קומו שלשתכם ובואו עמי ונפעל יחדיו לבטול הגזירה"

הבט בעצמך
התייצב יהודי ליד פתח חדרו של בעל 'חידושי הרי"ם' מגור והביט זמן ממושך בצדיק. פנה אליו הצדיק: "מה אתה מודד אותי בעיניך?!".
השיב החסיד: "ראיתי ב'אור החיים' פירוש לפסוק 'ראה אנכי', שאם יביטו על משה, אזיי 'אנכי נותן לפניכם ברכה' – ישפיע הצדיק רוב שפע על האדם".
נענה בעל 'חידושי הרי"ם': "הלוא נאמר 'ועמך כולם צדיקים', ואם-כן גם אתה צדיק – הבט אפוא לתוך עצמך"...



1 באוג׳ 2009

פנינים לפרשת עקב


"והיה עקב תשמעון"
לפני כל צעד שאדם חושב לעשות, עליו לשמוע תחילה היטב ולהתבונן אם בצעד זה אשר הוא מתכוון לעשות, האם הוא יעשה את רצון ה' יתברך! ואם לאו – אל יעשהו. וזהו פירושו של הכתוב "והיה עקב" והיה בכל צעד שתחשבו לעשות "תשמעון" תשמעו תחילה היטב אם הוא יהיה לרצון ה' יתברך

"והיה עקב תשמעון"
אדמו"ר "בעל צמח צדק" בהיותו ילד קטן, ורק התחיל ללמוד חומש אצל המלמד שלו, בחן אותו סבו, הרב בעל "התניא". ושאל אותו: מה פירוש הפס' "עקב אשר שמע אברהם בקולי" ? ענה הילד: אברהם אבינו שמע את ציווי ה' אפילו בעקבו. נהנה הרב מתשובת הילד ואמר: זהו שאמר הכתוב: "והיה עקב תשמעון". שאפילו העקב צריך לשמוע את המצוה ולעשותה!

"והיה אם שכח תשכח את ה' א-לוהיך"
והיה לשון שמחה, "והיה אם תשכח" אם תשכח להיות לשמוח ותהיה חדור בעצבות אז "תשכח את ה' אלוקיך" העצבות תגרום לך שתשכח את ה'. (אדמו"ר ר' ישראל מרוזין)

"כי תאמר.. איכה אוכל להורישם לא תירא מהם"
הפחד כשלעצמו הוא זה אשר מביא את האסון, ולכן העיקר הוא שלא יפחד ואז ינצח, "כי תאמר רבים הגוים ההם איכה אוכל להורישם" ? העצה היא "לא תירא מהם", ואם כה תעשה אזי תוכל להורישם.
(ר' לוי יצחק מברדיצב)

"כי כאשר ייסר אב את בנו ה' א-להיך מיסרך"
מתי שהאב נאלץ להכות את בנו ולייסרו, לבו כואב בקרבו והוא מתעצב על כך. כך ה' יתברך, כביכול "בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי" (סנהדרין מו)
(ר' לוי מברדיצב)

"וכסף וזהב ירבה לך"
יהודי אחד התפאר בפני ה"חפץ חיים" שהקב"ה זיכהו בעושר רב וכי אין לו כל מחסור. אמר לו החפץ חיים: ראוי לך לקבוע בכל יום שעות אחדות לתלמוד תורה. ענה לו העשיר: אין לי פנאי. אם כן אמר לו ה"חפץ חיים", הרי אתה אביון שבאביונים, אם זמן אין לך, מה יש לך? ואין לך עני יותר מעני בזמן ...

"כי לא בצדקתך ה' א-לוהיך נתן לך את הארץ"
משה רבינו התכוון להדגיש ולקבוע בפסוקים אלו, כי מתנת ארץ ישראל לא ניתנה לבני ישראל בזכות מעשים טובים של דור מסוים, אלא היא מתנה לכללות עם ישראל, כלומר לכלל הדורות. ובזה רצה משה רבינו לחזק את הדורות העניים במעשים טובים, שידעו, שאעפ"כ יש בכוחם לזכות בארץ ישראל! (חידושי הרי"ם)

"ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה"
מצינו במדרש, שלפיכך היתה רבקה עקרה, כדי שלא יאמרו אומות-העולם כי ברכתם אשר ברכוה: "אחותנו את היי לאלפי רבבה", היא אשר השפיעה עליה ללדת בנים.
אומר איפוא כאן הכתוב: "ברוך תהיה מכל העמים" – אף כי כל העמים יברכוך, בכל זאת לא יהא בכך משום מניעה לפריונך ורבייתך, ו"לא יהיה בך עקר ועקרה" – שלא יושם לב לזה שיאמרו כי הדבר הוא בזכות ברכתם.

"וכל מדוי מצרים הרעים לא ישימם בך ונתנם בכל שנאיך"
כלל שנינו בגמרא, שלשון "נתינה" היינו בשיעור – "נתינה ככזית" – ואילו לשון "שימה" היינו בלי שיעור, אפילו בכלשהו (כריתות ו). לפיכך אומר הכתוב: "לא ישימם בך" – אפילו כלשהו מכל מדוי מצרים לא ישים בך, אולם "ונתנם בכל שונאיך" – הללו יקבלו זאת בכמות ראויה, בשיעור.

"וכל מדוי מצרים הרעים לא ישימם בך ונתנם בכל שנאיך"
בהגדה של פסח טורחים התנאים רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא, להגדיל את מספר מכותיהם של המצרים – זה אומר חמישים מכות וזה אומר מאתיים מכות ואילו השלישי מגדיל את המספר עד למאתיים וחמישים. מה, בעצם, הנפקא-מינה בזה? אמר על כך הגאון מווילנה ז"ל: לפי שבקשו להגדיל ככל היותר את מספר החליים והמדווים הרעים, אשר לא תהיה להם שליטה על ישראל, כפי שמבטיח כאן הכתוב: "כל מדוי מצרים הרעים לא ישימם בך" – הרי ממילא ככל שיגדל מספר מכותיהם של המצרים, כך יגדל מספר המכות והיסורים שלא יושמו על ישראל.

רוצים לקבל חיזוקים בדף הפייסבוק? לחצו לייק והצטרפו אלינו


כתבו לנו

נהנתם מדברי התורה באתר ? נשמח לשמוע
כתבו לנו תגובה


הצטרפו לערוץ דבר תורה בטלגרם? לחצו כאן < --- > הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו לחצו כאן