פנינים פרשת השבוע וישב, וורטים, דבר תורה קצר וישב, פנינים חנוכה

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען" (ל"ז, א)
על פסוק זה שנינו במדרש הגדול: ישיבת חוץ-לארץ אינה נקראת ישיבה. מוסיפים על כך חכמי ישראל: הכתוב מדגיש שתי הדגשות: א) "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" - כדי לתקן מצוות כיבוד אב, שפגם בה בהיותו מרוחק מאביו עשרים ושתיים שנה. ב) "וישב יעקב בארץ כנען" - כדי לתקן מצוות הישיבה בארץ, שממנה היה רחוק שנים הרבה.

אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה (לז.ב)
מהמשפיע והמגיד הנודע הגה"צ רבי אהרון טויסיג שליט"א שמעתי לפרש את מאמר חז"ל "כך היא דרכה של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך, ואחר כך אומר לו לך עבוד עבודה זרה". שיטת היצר הרע כשרוצה שאדם יפול מטה מטה הוא כך: מגיע הוא לאדם ואומר לו: היום – למדת ועשית מצוות הרבה מאד, למחרת אומר לו תעשה בדיוק כמו אתמול אל תוסיף! הנך עומד בסף התורה והמצוות שאדם צריך לקיים, כך תמשיך מידי יום באותו סדר ללא שום שינוי. וכן הלאה והלאה. וכך האדם מגיע למצב שעומד במקום ובמצב אחד ללא שום שאיפות וחידושים, וממילא לאט לאט אינו מוצא שום טעם וחשק בעבודת השם. ונופל הוא למרגלות העצב הייאוש והשיממון. וזהו הפשט: כך היא דרך היצר "היום אומר לו כך"! "ומחר אומר לו כך"! תמשיך כך בדיוק ללא שום שאפה וחידוש, למה לך להתאמץ כ"כ, אך מעידים בפנינו חז"ל שבכזה אופן לא ירחק הזמן "שאחר כך יכול הוא לומר לו "לך עבוד עבודה זרה"!…
מספרים: על נפוליאון שכבש הרבה מדינות ובדעתו היה לכבוש את כל העולם. פעם אחת בעת שקיים תדרוך לפני יציאה לקרב, אמר הוא לחייליו פתגם, שקשור לענין הנ"ל: "חייל שלא שואף להיות גנרל, גם חייל לא יהיה"!….

"וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלם""לא יכלו דברו לשלום" – מעיר רבי יהונתן אייבשיץ, שעיקר הצרה הייתה שלא יכלו לדבר אחד עם השני, ואילו נדברו ביניהם – לא מן הנמנע שהיו מוצאים דרך לשיכוך השנאה שאפיינה את היחסים שבין אחי יוסף. הוסיף, כי זו אבן-הנגף של כל מחלוקת, שאין איש נדבר עם רעהו ואין צד אחד מוכן לשמוע את הצד השני ולהבינו. ואם התמונה הייתה שונה – ניתן היה לפתור מחלוקות רבות הנובעות מקנאה ומשנאה – בטוב.

"לך נא ראה את שלום אחיך"שתשתדל לראות את שלמותם של האחים, את מעלותיהם ולא את חסרונותיהם, וע"י כך תמנע המחלוקת (הר' בונם מפשיסחא(

"וימאן ויאמר"כשהיצר הרע משיאך לדבר עבירה ראשית כל תמאן, תדחה אותו בלי כל טעם ונימוק. אל תענהו בוויכוחים והסברים. אסור ! אחר כך "ויאמר" אתה יכול לגלגל אותו בדברים, לנמק ולהסביר "הן אדוני" ... (הסבא משיפולה(

"מה בצע כי נהרוג את אחינו לכו ונמכרנו לישמעאלים"שואל רבי חיים מוולוז'ין, מדוע משבחים את ראובן שקרא "השליכו אותו אל הבור", בו שכידוע יש בו נחשים ועקרבים, ולעומת זאת מגנים את יהודה שהציע "לכו ונמכרנו לישמעאלים", שלכאורה מסוכן הרבה פחות מהשלכה לבור מלא בנחשים ועקרבים? ומפרש רבי חיים מוולוז'ין, שמכך אפשר ללמוד, שעדיף לחיות בתוך בור בארץ ישראל, אפילו אם יש בו נחשים ועקרבים (קשיים וכו) מלהיות עבד בבית אדונים בחוץ לארץ..

סיפור לחנוכה - פנינים לחנוכה

מספר נרות חנוכה 
הרבי ר' השיל, בהיותו ילד רך, הראה סימני חריפות וחכמה נפלאיה. פעם אחת בחנוכה אמר המלמד שלו לתלמידיו הקטנים, אם תעשו לי במהירות חשבון כמה נרות עם שמש אנו מדליקים בחנוכה, אשחרר אתכם מן החדר. תוך כדי דיבור אמר הילד הישל, אני יודע: ארבעים וארבעה. ויש לי סימוכין על זה מהפס' "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו". פח- בגימטריא שמונים ושמונה, נשבר היינו המחצית – ארבעים וארבעה, ואנחנו נמלטנו – אנו חופשים לצאת מן החדר.

פרשת השבוע וישב, פרשת וישב, חנוכה, וורטים, פנינים לפרשת יתרו

וורט פרשת בראשית, פנינים בראשית, דבר תורה בראשית

פרשת בראשית

בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ"
בראשית – בראש כל דבר חייב אדם מישראל לדעת כי – ברא אלוקים את השמים ואת הארץ... (הה"ק רמ"ל מססוב).
התורה שבכתב מתחילה באות "ב" – בראשית – ואילו התורה שבעלפה מתחילה באות "מ" – מאימתי קורין את שמע.
רמז לכך מצוי בפסוק "ודברת בם", שדרשו עליו חז"ל "ולא בדברים אחרים" (יומא יט), כלומר – ודברת רק בדברים מן התורה שבכתב ומן התורה שבעלפה, המתחילות שתיהן באותיות "בם", ולא בעניינים אחרים שהם דברים בטלים. (מגיד תעלומה).

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו"
בראשית – אם מיד בראשיתו של יום זוכר האדם, כי ברא אלוקים את השמים ואת הארץ – הרי גם לאחר מכן – והארץ – כל העניינים הארציים – תוהו ובוהו הם בעיניו... (חשבה לטובה).

"ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (א- ח)
אצל יהודים הולך היום אחרי הלילה, והלילה מתייחס אל היום הבא; ואילו אצל הגויים הולך הלילה אחרי היום והלילה מתייחס אל היום החולף.
הלילה מסמל חשך ויסורים, דינים ופורענויות, שהרי היהודים תחילה סובלים הם צרות ויסורים ולסוף זורח להם היום עם שמש ישועה ומרפא. ואילו לגבי אומות העולם הדברים הפוכים; תחילה זורח עליהם היום, אך סופם הלילה; כדרך שאמרו חכמינו: "צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה, והרשעים תחילה שלוה וסופן יסורים". (אמרי שפר)

פנינים שמחת תורה, דבר תורה שמחת תורה, וורטים, סיפור חסידי

"שישו ושמחו בשמחת תורה!"

לקט פנינים לחג שמחת תורה סיפור חסידי

לקנות בהקפה מראש
פעם בשמחת-תורה, כאשר הזמינו את רבי שלום-דובער שניאורסון לקחת את ספר-התורה, ענה כי הוא לא מוכן לכך. לבנתיים אמר שיזמינו אליו  את אחד החסידים שהיינו מוכר סחורה, וכשפגשו שוחחו על תהליכי העסקאות של הסוחר.

החסיד הסביר: תהליך הרכישה הינו באשראי מראש (לא מזומן אלא בהקפה). הוא לוקח מראש בהקפה ומוכרה גם-כן בהקפה לסוחרים אחרים. וכאשר הם מחזירים ומשלמים לו עבור הסחורה שלקחו בפעם הקודמת, הוא חוזר ומביא להם בהקפה סחורה חדשה.

ענה הרבי:  זהו מהות ועניין ה'הקפות' בחג שמחת תורה.
אחרי ש'משלמים במזומן' בעבודה של חודש אלול, ימי הסליחות, שני ימי ראש-השנה, עשרת ימי תשובה, יום-כיפור, ארבעת הימים שבין יום-כיפור לסוכות, סוכות, שמחת בית-השואבה ושמיני-עצרת - אחרי כל העבודה הזאת אפשר להתחיל ב'הקפות' - לקחת גם ב'הקפה'...

שמחת תורה בסוכות
שאלו פעם מגיד אחד – אם התורה ניתנה בחג השבועות, מדוע עורכים את שמחת תורה בסוכות?
אז הוא ענה כדרך המגידים - אמשול לכם משל. היו מלך ומלכה שלא היו להם ילדים הלכו לטובי הרופאים, לטובי הקוסמים ולרופאים ולמכשפות ולא עזר להם כלום. עד שיום אחד גילו להם שישנה קוסמת במקום רחוק מאוד ואם היא תברך אותם, יוולד להם בן או בת. הלכו לאותה קוסמת והיא באמת אמרה להם – אני מברכת אתכם שתיוולד לכם בת, אבל אם אתם רוצים שהיא תחיה הרי מרגע לידתה ועד חתונתה אסור לה לראות גבר אפילו לא את אבא שלה.
בחודש השביעי להריונה לקחו את המלכה העלו אותה לאי בודד ושם המלכה ילדה בת יפיפייה והמלך שמע כמה שהילדה שלו יפיפייה וחכמה ומוצלחת אבל אסור היה לו לראותה.
עכשיו כשהיא בת שמונה עשרה צריך לחתן אותה אבל יש בעיה אסור לשום גבר לראותה. כל אחד מהגברים שמציעים לו אותה רוצה קודם לראותה.
יום אחד הגיע נסיך ואמר - אם הכלה ממשפחה טובה כזו, אני מוכן לקחת את הסיכון. התחתנו ובחופה החתן מרים את ההינומה ומתגלית לפניו כלה יפיפייה. הוא נדהם וחושב לעצמו – זה יותר מדי טוב. בקיצור חי כמה חודשים עם הכלה ונוכח שאכן היא טובה בכל המעלות ואז בא לומר לאבא שלה תודה רבה על הבת המוצלחת ששודכה לו.
עכשיו, המשיך המגיד את הסיפור ואמר - למה הדבר דומה? לכך שהקדוש ברוך הוא חיזר עם התורה אחרי כל אומות העולם. כולם שאלו מה כתוב בה? אי אפשר לראות.
בכל זאת היה עם אחד שאמר – אני מוכן לקחת את הסיכון ואני מוכן לקבל את התורה. עם ישראל קיבל את התורה בחג השבועות ורק אחרי כמה חודשים משנוכח שהתורה באמת טובה, בא לקדוש ברוך הוא להגיד לו תודה וזה היה בשמחת תורה.

מאה פירושים
לפני שעלה הצדיק רבי מנחם-מנדל מוויטעפסק לארץ-ישראל, היה רבי שניאור- זלמן מליאדי נוהג להסתופף בצילו. פעם בשמחת-תורה, כשהגיעה שעת ההקפות, עמד הצדיק על מקומו ולא החל בפסוקי "אתה הראת". הקהל המתין, והוא אינו מתחיל.
לאחר זמן ניגש הצדיק אל רבי שניאור-זלמן ואמר: "רואה אני ב'אתה הראת' מאה פירושים, ואיני יכול לקיימם. על כן אינני יכול לפתוח בהקפות".
השיב רבי שניאור-זלמן: "זה הכלל, שתמיד יראה האדם יותר רחוק מהמקום שבו הוא עומד, וכשיגיע לשם, יראה רחוק עוד יותר. כשיקיים הרבי את מאת הפירושים, יראה עוד פירושים, ואין לדבר סוף".
הוטב הדבר בעיני הצדיק והלך לומר "אתה הראת".

אין מערבין שמחה בשמחה
שנה אחת, בחודש החגים, חלתה בתו של רבי מאיר מפרמישלאן, וכשהגיע יום שמחת-תורה, החריפה מחלתה וכבר עמדה קרוב לגסיסה. בני-ביתו של הצדיק התפרצו לבית-המדרש, בדיוק בשעה שרבי מאיר היה שרוי בעיצומה של שמחת ההקפות, וזעקו שיתפלל למען חיי בתו.
עזב הצדיק את בית-המדרש ונכנס לחדר שבו שכבה בתו החולה. הוא ראה את מצבה, חזר לבית-המדרש וקרא:
"ריבונו-של-עולם! ציווית לתקוע בשופר בראש-השנה - ומאיר'ל תקע; ציווית להתענות ביום-הכיפורים - ומאיר'ל התענה; ציווית לשבת בסוכה בחג-הסוכות - ומאיר'ל ישב; ציווית לשמוח בשמחת-תורה - ומאיר'ל שמח. והנה, עכשיו עשית את בתו של מאיר'ל חולה, ומאיר'ל חייב לקבל זאת בשמחה, שכן יש לקבל את הרעה בשמחה כשם שמקבלים את הטובה. אבל, ריבונו-של-עולם, הרי כתבת בתורתך ש'אין מערבין שמחה בשמחה'!".
חזר רבי מאיר לשמחת ההקפות, וזמן קצר אחר-כך עברה בתו החולה את המשבר ומצבה הוטב.

דבר תורה קצר שמחת תורה

פנינים חג סוכות וורטים סוכות סיפור חסידי

הגנה מיצר הרע
הסוכה היא סגולה כנגד יצר הרע, שלא יפגע בך אחרי התשובה של הימים הנוראים. והראיה מיעקב אבינו, שהקים לו סוכה כשהלך מעשיו, כדי להיפטר מן הרשע.
(רבי חנוך מאלכסנדר)

ולקחתם לכם
"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" (ויקרא כג,מ). "ולקחתם לכם" – קחו את עצמכם אל הבורא יתברך, כפי שנאמר במדרשים: אתרוג דומה ללב, לולב לשדרה, הדס לעיניים, ערבה לשפתיים. אדם צריך לכוון את כל איבריו לה' יתברך.
(חידושי הרי"ם)

זמן שמחתנו
סוכות הוא זמן שמחתנו, זמן הוא מלשון הכנה, כדאיתא בגמרא (ביצה י') זימן שחורים ומצא לבנים, היינו שמצות סוכה שאנחנו מקיימים בשבעה ימי החג, היא הכנה להמשיך שמחה על כל השנה כולה. (מגן אברהם)

"אַךְ שָׂמֵחַ"
נאמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" ('דברים' טז יד-טו). ידוע, שכל 'אכין' ו'רקין' שבתורה, באים למעט. ומה בא למעט "אַךְ שָׂמֵחַ" ('דברים' טז טו)? מבאר ה'שפת אמת'; 'זה בא למעט, שמחת הוללות ופריקת עול, אלא רק שמחה של מצוה'.

גאוה ויהירות
'אתרוג', ר"ת; "אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה ('תהלים' לו יב). היינו; 'לבל יתגאה ויתיהר באתרוג מהודר שיש לו, בעיני הבריות. "וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי" ('שם'), היינו; 'הלולב מבקש שלא ינענענו מי שאינו כשר'. ('תפארת המועדים')

סיפור חסידי

רבי חיים מצאנז היה ידוע בפזרנותו הרבה לענייני צדקה. כל פרוטה שנפלה לידו הייתה מועברת מיד לעניים. במיוחד התעסק בצדקה בערב חג-הסוכות, שעל-פי הנאמר בכתבי האר"י יש לתת צדקה ביום זה ביתר שאת מבכל יום. לאחר שחילק את כל הכסף שהיה בידו, היה טורח לחפש הלוואות, כדי שיוכל לחלק עוד צדקה לעניים.

פעם אחת, בערב סוכות, אמר לו בנו: "אבא, לא ראיתי בספרים שיש מצווה לחלק צדקה גם אחרי שכבר כלתה פרוטה מן הכיס".

נענה רבי חיים: "תמה אני איך בן יכול להיות 'רוצח' כזה על אביו. הלוא אתה רואה שאין בי ריח של תורה ושמץ של יראת-שמים, ורק נקודה קטנה של צדקה יש בי; ואתה רוצה למנוע ממני גם את זה?!"...

דבר תורה האזינו, פנינים האזינו , וורטים, סיפור חסידי קצר, פרשת האזינו

פנינים פרשת האזינו

"יערוף כמטר לקחי"

דברי התורה הקדושים כמוהם כגשם

, מה הגשם בשעה שהוא יורד עדיין אין רואים את השפעתו על הצמחים, ורק לאחר זמן כאשר השמש מגיחה מאחורי העננים וזורחת על האדמה, אזי רואים את תוצאות הגשם – כך גם דברי התורה, אף כי בשעה ששומעים אותם אין מבחינים מיד בהשפעתם, בכל זאת סופם לעשות את פעולתם. (ר' בונם ז"ל מפשיסחא)

"שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך" (ל"ב, ז')
כידוע, נתברכו כל שלושת אבות האומר בזקנה מופלגת. באברהם נאמר: "ואברהם זקן, בא בימים" (בראשית כ"ד, א'); ביצחק נאמר: "ויהי כי זקן יצחק" (שם כ"ז, א'); וביעקב נאמר: "ועיני ישראל כבדו מזקן" (שם מ"ח, י'). לעובדה זו מרמז משה בכתוב שלפנינו: "שאל אביך ויגדך, זקניך ואמרו לך" - שאל את אבות האומה שהזקינו והאריכו ימים, ויאמרו לך את הדרך הרצויה שבה תלך והמעשה אשר תעשה.
כיוצא בכך כותב כאן רש"י: "שאל אביך" - אלו הנביאים שנקראים "אבות". כמו שנאמר באליהו (הנביא בפי אלישע תלמידו): "אבי אבי, רכב ישראל" (מלכים ב' ב', י"ב). "זקניך" - אלו החכמים (=חכמי ישראל, הקרויים "זקנים", כדרשת חז"ל בקידושין דף ל"ב: אין "זקן" אלא מי שקנה חכמה).

"שחת לו לא, בניו, מומם, דור עקש ופתלתל" (ל"ב, ה')
אף-על-פי שהם (=בני ישראל) מלאים מומים (=פגמים, כתוצאה מחטאים ועוונות), קרויים "בנים" (=בנים לה', ככתוב: "בנים אתם לה' אלהיכם" - י"ד, א'); דברי רבי מאיר, וכן היה רבי מאיר אומר: אם כשהם מלאים מומים, קרויים "בנים"; כשאין בהם מומים - על אחת כמה וכמה! כיוצא בו: "זרע מרעים, בנים משחיתים" (ישעיה א', ד'). אם כשמשחיתים, קרויים "בנים"; אילו לא היו משחיתים - על אחת כמה וכמה!

"שחת לו לא, בניו, מומם, דור עקש ופתלתל" (ל"ב, ה')
העיר על כך רבי ישראל מאיר מראדין, בעל "חפץ חיים": אם אדם נוהג שלא כדין ומזלזל במצווה מן המצוות - ואפילו מורה התר לעצמו לבטל מנהג שנשתרש ישראל - עליו לדעת שהוא שיחת לא רק לו לעצמו, אלא גם "בניו מומם": הוא פוגם ומשחית גם את בניו אחריו. שאם האב מוותר על קיום מצווה "קלה" - הוא פותח בכך פתח לבניו לזלזל גם במצווה "חמורה", וכתוצאה מכך יגדל חלילה בישראל "דור עקש ופתלתול".

"הלה' תגמלו זאת…" (ל"ב, ו')
הה"א רחוקה מן השם (=לפי המסורה, נכתבת האות ה"א שבראש הפסוק בריחוק-מה משאר האותיות במלת-הפתיחה). למה? שהוא סיום חתימתו של משה, קח ראשי-תיבות של פסוקים עד ה' מ"הלה"' (ל"ב, א'-ו'): ה' מ"האזינו", י' מ"יערף", כ' מ"כי שם ה' אקרא", ה' מ"הצור", ש' מ"שחת לו", ה' מ"הלה"' - ותמצא שהכול (=שש האותיות בראשי ששת הפסוקים הראשונים בשירת "האזינו") עולה בגימטרייא כמניין "משה" (345). וזו היא חתימתו של משה - כאדם שמסיים ספרו, וחותם את שמו בסיום ספרו.

"צור ילדתך תשי ותשכח אל מחוללך"
משל נפלא מהמגיד מדובנא:
"צור ילדך" - השם יתברך בראך - "תשי" – ונתן בך טבע של שכחה לטובתך, למען תשכח את הצרות והייסורים העוברים עליך, ולבסוף "ותשכח אל מחוללך" – מנצל אתה את הטבע השכחה כדי לשכוח את בוראך.
למה הדבר דומה ? לאדם שהיה בעל חוב גדול ויעץ לו ידידו להעמיד פני משוגע. לבסוף ניצל בעל החוב את שגעונו המעושה גם כלפי ידידו זה, בבואו לתבוע ממנו חוב. צווח הלה: "הלא אני הוא אשר יעצתי לך להעמיד פני משוגע, ועתה הנך מנצל עצה זו גם נגדי אני ?" (המגיד מדובנא, וכן בשם הר' מקוצק זצ"ל)

סיפור חסידי
הרבי הריי"צ מליובאוויטש סיפר: פעם אחת, למחרת יום-הכיפורים, נכנסתי אל אבי, הרבי הרש"ב, ושאלתיו: "מה עכשיו?". אמר לי: "עכשיו צריך להתחיל לעשות תשובה".

הדברים לעילוי נשמת סבתי פנינה פרל בת רוניה ז"ל

פנינים האזינו , וורטים, סיפור חסידי קצר פרשת האזינו

פנינים חג סוכות סיפור חסידי סוכות וורטים לסוכות

פנינים וורטים לחג סוכות 
 חג שמח!

חג הסוכות

נצטווינו לשבת בסוכות לזכר שה` הושיב את בני ישראל בצאתם ממצרים בסוכות.

נשאלת השאלה אם כן מדוע חג הסוכות הינו בחודש תשרי ולא בניסן?

הטעם העיקרי הוא שבניסן כבר פסקו הגשמים והאדם יוצא מביתו בתקופה היפה והפורחת באביב. אך לא כן בחודש תשרי שהלילות מתחילים להיות קרים והחורף כבר בפתח. וכך ניכר עתה שעיקר הכוונה בסוכה היא למען שמו של ה` ולא להנאתנו.
ועוד טעם, שמא חס ושלום נגזרה ביום כיפור גלות על ישראל, לפיכך עושים סוכה וגולים מן הבית לסוכה.

אתרוג מהודר

רבי יוסף-יצחק שניאורסון (הרבי הקודם מליובאוויטש) נהג לתת את ארבעת המינים שלו לציבור כדי שיברכו עליהם (ובמנהג זה המשיך גם הרבי מליובאוויטש). מובן מאליו, שאחרי כמה אלפי יהודים שמיששו את האתרוג מדי יום, כבר לא נראה האתרוג יפה ומהודר כל-כך.

שאלו פעם את הרבי אם אין הוא חס על כך שהציבור פוגע בהידורו של אתרוגו.

נענה הרבי ואמר: "אתרוג שאלפי יהודים בירכו עליו וקיימו בו מצווה _ יש לך הידור גדול מזה!"...

היקף גמור

חג הסוכות, אחרי יום הכיפורים – אומר בעל "חשבה לטובה", כי בצאת ישראל ממצרים ממ"ט שערי טומאה, וה' יתברך זקקם וטהרם, וכדי שלא ישובו לדרכם הקיף אותם בענני הכבוד היקף גמור – כמו כן אחרי הטהרה ביוה"כ, מקיף אותנו ה' יתברך בסוכה של מצוה..

אורחים לסוכה

איתם היה אוכל את סעודות החג, מאזין לדבריהם ומשמיע באוזניהם את דברי-תורתו.

היו האנשים תמהים על מנהגו זה. וכי אין הוא יכול למצוא לו חברותא הולמת יותר? פעם שאלוהו לטעם הדבר. השיב רבי לוי-יצחק על דרך הצחות:

לעתיד לבוא, כשיזמינו את כל הצדיקים ל'סוכת עורו של לוייתן', ארצה גם אני, כמובן, להיכנס לאותה סוכה. ואולם שומרי-הפתח ודאי יעכבו אותי ויאמרו בכעס: חוצפה שכזאת! איך אדם שכמותך מעז להידחק בין צדיקים וגדולי עולם?! אוכל להשיב על כך: גם אנוכי הזמנתי לסוכתי אנשים פשוטים, וכלל לא התביישתי בהם.

מצות סוכה

חביבה עלי מצות סוכה, שכן אדם נכנס לתוכה בכל גופו ואפילו בנעליו שברגליו... (ר' בונם מפשיסחא)

"ראשון לחשבון עוונות" (מדרש)

אם בימים הנוראים היה מקום לומר, שתשובתם של בני ישראל אינה אלא מיראה, הרי כעת כשמגיע חג הסוכות, ובני ישראל אצים רצים לקיים את מצוות החג לשם שמים, רואים בעליל, שהתשובה היא מאהבה, והלא אמרו חכמינו, כי כל החוזר בתשובה מאהבה, עוונותיו נעשים לו כזכיות, הרי ממילא מחשבים את העוונות לזכיות, והיינו חשבון עונוות. (מעיש"ת בשם קדושת לוי)

ארץ ישראל

רבו וקרובו של בעל "חתם סופר", היה מהדר אחרי ארבעת המינים מארץ ישראל דווקא. והיה דורש את הפסוק "תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" – "אעלה" ראשי תיבות : אתרוג, ערבה, לולב, הדס. שכולם צריכים להיות מארץ ישראל ואם לא – "תדבק לשוני לחכי".

כחרס הנשבר

ר' אברהם אדמו"ר מטריסק נשתהה פעם שעה ארוכה על מפתן הסוכה, חסידיו שליווהו עמדו דוממים ותוהים, עד שפתח פיו ואמר: משנתקרבתי לסוכה התחלתי מהרהר- הן אמרתי בתפילת ימים נוראים שהאדם משול כחרס הנשבר, ואיך רשאי אני להיכנס לסוכה, הרי אסור להכניס בה כלי חרס? אולם נזכרתי במאמר חז"ל: כלי חרס אין להם תקנה אלא בשבירה, ולפיכך שברתי לבבי לפני אלוקי, אשר לב נדכא ונשבר לא יבזה – ונכנס לפנים לסוכה.

הרבה שמחה
ראש-השנה, שהוא יום של תחנונים ושבירת הלב, נקבע בתורה ליום אחד. גם יום-הכיפורים, שהוא יום של תענית וסליחה ומחילה, נקבע ליום אחד. אבל סוכות, שהוא זמן שמחתנו, אמרה התורה כי יש לחוג אותו שבעה ימים. רצון הבורא שישראל יהיו בשמחה. (הרב רפאל שמשון הירש)

בצלא דמהימנותא

ישראל , על כל הימים שהם בבתיהם נאמר בם: ``אשרי אדם מפחד תמיד`` (משלי). ואילו בשבעת ימי הסוכות נאמר בם: ``והיית אך שמח`` (דברים).
אומות העולם כאשר הם בבתיהם מרגישים בטחון. אך לא כך ישראל, בשעה שהם בבתיהם הם יראים שמא ירום ללבם וישכחו את ה` בוראם. אך כשמגיע חג הסוכות, ויוצאים מבתיהם ונכנסים בצל סוכותיהם, מתמלא ליבם בטחון אמונה ושמחה, הרי הם חוסים בצל כנפי השכינה בצלא דמהימנותא, בצל האמונה. בצל אמונתו ובטחונו של הקב``ה הם חוסים, וכל החוסה בצל כנפי השכינה אין לו מורא כלל אלא שמחה. (ספר התודעה)

עבודה בידים!

בראש-השנה וביום-הכיפורים אנו עובדים את ה' דרך הפה בלבד, בתפילה ובתחנונים, ואילו בסוכות  דרכנו לעבוד בידים ולקחתם לכם", מחזיקים ביד את ארבעת המינים. בכך אנו מראים לריבון העולם שאין אנו יוצאים ידי חובה בפה בלבד, אלא אנו מוכנים לעובדו גם בידיים ובכל האיברים.

סיפור חסידי

פעם בא אל ה"חפץ חיים" תייר מאמריקה, הלה חשב כי לאור גדולתו של החפץ חיים כפי שהוא שמע על אודותיו, בוודאי ימצא אותו בדירה מרווחת המרוהטת ברהיטים נאים, אך בהכנסו לבית, הופתע לחלוטין, הוא מצא את החפץ חיים בתוך דירה עם מס' רהיטים בלים ופשוטים. רבי – פנה אליו התייר- היכן הרהיטים שלך?  "ואתה היכן הרהיטים שלך, אינני רואה אותם" השיב לו החפץ חיים בשאלה. "אני" – ענה התייר "הנני אורח ונמצא עתה בדרך, על כן אין עמי רהיטים".

אף אני, נענה החפץ חיים, בעולם הזה הנני אורח ונמצא כעת רק בדרך, העולם הזה הוא הפרוזדור לעולם הבא...

פרשת המן, סגולה לפרנסה , פרשת בשלח

לזיכוי הרבים!! נא לשתף

רבנו בחיי כתב  ש: "כל האומר פרשת המן בכל יום - מובטח לו שלא יבוא לעולם לידי חסרון מזונות"

תפילה קודם הקריאה :
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהוָה אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּזְמִין פַּרְנָסָה לְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּפַרְנָסָתִי וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתִי בִּכְלָלָם. בְּנַחַת וְלא בְּצַעַר בְּכָבוֹד וְלא בְּבִזּוּי בְּהֶתֵּר וְלא בְּאִסּוּר כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לַעֲבוֹד עֲבוֹדָתֶךָ וְלִלְמוֹד תּוֹרָתֶךָ כְּמוֹ שֶׁזַנְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ מָן בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה:

קריאת פרשת המן (פרשת בשלח)

וַיאמֶר יְהוָה אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לא: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: וַיּאמֶר משֶׁה וְאַהֲרן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וּבקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְהוָה בְּשָׁמְעוֹ אֵת תְּלֻנתֵיכֶם עַל יְהוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִינוּ עָלֵינוּ: וַיאמֶר משֶׁה בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכל וְלֶחֶם בַּבּקֶר לִשְׂבּעַ בִּשְׁמעַ יְהוָה אֶת תְּלֻנּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לא עָלֵינוּ תְלֻנּתֵיכֶם כִּי עַל יְהוָה: וַיּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרן אֱמר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְהוָה כִּי שָׁמַע אֶת תְּלֻנּתֵיכֶם: וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהוָה נִרְאָה בֶּעָנָן: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל משֶׁה לֵאמר: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמר בֵּין הָעַרְבַּיִם תּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלהֵיכֶם: וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה: וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפר עַל הָאָרֶץ: וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לא יָדְעוּ מַה הוּא וַיּאמֶר משֶׁה אֲלֵיהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָה יְהוָה לִקְטוּ מִמֶּנוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עוֹמֶר לַגֻּלְגּלֶת מִסְפַּר נַפְשׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ: וַיַּעֲשׁוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט: וַיָּמדוּ בָעמֶר וְלא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לא הֶחֱסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ: וַיּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בּקֶר: וְלא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצף עֲלֵהֶם משֶׁה: וַיִלְקְטוּ אתוֹ בַּבּקֶר בַּבּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעמֶר לָאֶחָד וַיָּבאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַגִּידוּ לְמשֶׁה: וַיּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קדֶשׁ לַיהוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר תּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעדֵף הַנִיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבּקֶר: וַיַּנִיחוּ אתוֹ עַד הַבּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה וְלא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לא הָיְתָה בּוֹ: וַיּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיוֹם לַיהוָה הַיּוֹם לא תִמְצָאֻהוּ בַּשָׂדֶה: שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לא יִהְיֶה בּוֹ: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקט וְלא מָצָאוּ: וַיּאמֶר יְהוָה אֶל משֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמר מִצְוֹתַי וְתוֹרתָי: רְאוּ כִּי יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיוֹם הַשְׁבִיעִי: וַיִּקְרְאוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִית בִּדְבָשׁ: וַיּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה מְלא הָעמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדרתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלא הָעמֶר מָן וְהַנַּח אתוֹ לִפְנֵי יְהוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדרתֵיכֶם: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל משֶׁה וַיַנִּיחֵהוּ אַהֲרן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן: וְהָעמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא:


פרשת המן, סגולה לפרנסה , פרשת בשלח

דבר תורה פרשת לפרשת קורח, פנינים לפרשת קרח, וורטים , סיפור חסידי, דבר תורה קצר

"ויקח קרח" (ט"ז, א) 
ביקש קרח לקחת לעצמו גדולה ושררה ולכן לא היה הדבר כשר, טובה גדולה רק כשנותנים אותה מן השמים. בכוחות עצמו אין אדם יכול לקחתה.

"ויקח קרח" (ט"ז, א) 
ומה ראה קרח לחלוק על משה, נתקנה על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל (רש"י). הן אותו מעשה של נשיאות אליצפן בן עוזיאל נתרחש מיד לאחרי הקמת המשכן, ומדוע איפוא דחה את המחלוקת זמן רב כל-כך? 
ברם, כל עוד היתה השעה משחקת להם לישראל ולא חסרו דבר מכל צרכיהם, היה מתיירא לחלוק על משה, שכן איש לא היה שומע לו. אבל עתה, לאחר שהורע קימעה מצבו של העם בעקבות מעשה המתאוננים ומעשה 
המרגלים אשר גרמו לידי מגיפות ופורענויות בקרב העם, ביקש קרח לנצל מיד את המרירות ולהסית את העם נגד משה, בתלותו את האשמה בהנהגתו הלקויה של משה, כדרכם של כל מחרחרי-הריב.

"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם" (ט"ז, ל"ב) 
מה טעם נענשו להבלע בתוך האדמה?
אמר על כך הרבי ה וולף מסטריקוב בדרך צחות: משה רבנו הלא היה נמוך (קטן בעיניו) מכל האדם אשר על-פני האדמה, והיינו שהיה מגיע ממש עד עפר, ובכל-זאת טענו כנגדו: "ומדוע תתנשאו", זאת אומרת שאפילו מין ענווה כזאת, להיות שפל עד עפר, נחשבת גם היא בעיניהם לגאות והתנשאות, אם-כן לא נשאר להם אלא לירד מתחת לפני האדמה.


פנינים לפרשת קורח, וורט , סיפור חסידי, דבר תורה קצר

פנינים לפרשת שלח לך, וורט, סיפור חסידי, דבר תורה קצר

פנינים לפרשת שלח לך, וורט, סיפור חסידי, דבר תורה קצר


מחפשים דבר תורה קצר לשולחן השבת  לפרשת שלח לך?

"שלח לך"
לדעתך (רש"י)

לכל יהודי ניתנה שליחות אלוקית לכבוש את חלקו בעולם, ולעשות ממנו "ארץ-ישראל". שליחות זו צריכה להיות "לדעתך" - השליח חייב להשתמש בשכלו, לחפש ולמצוא את הדרכים הטובות והמתאימות ביותר לביצוע השליחות. ועם זה עליו להיות בטל לחלוטין למשלח, למשה שבדור. (שיחות קודש)

 "ויתרו את ארץ כנען"

(תייר הינו אדם) ההולך לתור ארץ ומבקש לראות את היפה שבה, וליהנות מן הטוב שלה, כמו (י, ל"ג): "לתור להם מנוחה", ואילו היוצא למשימת ריגול בארץ אויב, מחפש בה את צדדי חולשתה, ומבקש לראות את הרע ואת המכוער שבה, כמו (בראשית מב, ט): "מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם". כאשר שלח משה את האנשים על פי ה',שלח אותם כתיירים – "לתור את ארץ כנען", לראות את טובה ולחזור להגיד את שבחיה לבני ישראל. על כן מדברת עליהם התורה בכל הפרשה כעל "תיירים", ואינה מזכירה כלל לשון ריגול. אך כאשר אמונתם בה' ובמשה עבדו התרופפה, ואמרו (דברים א, כב): "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ", הם הפכו מתיירים למרגלים, כנאמר (א, כד): "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ", הם הפכו מתיירים למרגלים, כנאמר (א, כד): "ויבאו עד נחל אשכול וירגלו אתה", כי עשו מעשה מרגלים ולא מעשה תרים. (הכתב והקבלה(

"ויקרא משה להושע בן נון יהושע"

תמיד היה יהושע מתפלל לפני רבונו-של-עולם ומתבקש ממנו ישועה. על כך מרמז השם ``הושע``, שפירושו: אלי, הושע נא! - לפיכך קרא לו משה רבינו בשם ``יהושע`` - שבדבר זה גופא כבר מובטחת לו הישועה. כי יצילך השם-יתברך מעצת המרגלים...בהתפללך תמיד לישועה, הרי בזה גופא הנך כבר נושע.

"הטובה היא אם רעה"
הארץ טובה היא אפילו אם תראו כי רעה היא... קדושת ארץ ישראל מצויה וקיימת תמיד, אלא שהיא מכוסה ונסתרת. מתחת ה"רע" השטחי שלה מסתתר ה"טוב", וכאשר נכנסים אליה אזי נחשפת הקדושה הנסתרת.(ספר הזכות)

סיפור חסידי
רבי יעקב-שמשון שפירא משפיטובקה, מתלמידי המגיד ממזריטש, יצא בשנת תקנ"ד לארץ-ישראל, ולאחר מכן חזר ויצא לעירו, כדי להעלות את בני משפחתו.
כשהתקרב לעירו החליט לעצור באחת האכסניות, ושהה שם כמה ימים. למקורביו הסביר שטלטולי הדרך גרמו לו חולשה ופניו נראות נפולות, והוא מבקש להתחזק קודם שובו העירה.
תהו המקורבים: "הלוא העיר קרובה מאוד, והרבי יוכל להתחזק גם בביתו?".
הזדעק הצדיק: "ומה יאמרו הבריות, שארץ-ישראל מחלישה את האדם ומכחישה את גופו?! וכי אוציא חלילה לעז על ארץ-ישראל?!".

פנינים לפרשת שלח לך, וורט, סיפור חסידי, דבר תורה קצר

פנינים לפרשת בהעלותך, וורטים, סיפור חסידי, דבר תורה קצר

פנינים לפרשת בהעלותך, וורטים, סיפור חסידי, דבר תורה קצר

"ויעש כן אהרן" (ח, ג) 
טבעו של אדם הוא, שכשהוא עולה למדרגה רמה הריהו בא לכלל התפעלות עצמית. ואילו אהרן הכהן עשה עצמו כמנורה עצמה - "ויעש כן אהרן" - כשם שהמנורה אינה מרגישה כלל אם גבוהה היא או נמוכה, כך גם הוא לא נתפעל כלל מעלייתו למדרגות יותר רמות - "שלא שינה".

"ויעש כן אהרן" (ח, ג) 
אדם אחר בעשותו עבודה שכזו היה ודאי מאבד את שווי-משקלו מחמת גודל ההתלהבות והיה שופך מן השמן ארצה ומשקיע את הפתילות. שבחו של אהרן היה בזה, שעל אף גודל ההתלהבות עשה את הכל בדייקנות ללא שום שינוי. זהו כח אדיר שכמעט אי-אפשר להשיגו.


"והאיש משה עניו מאוד, מכל האדם אשר על פני האדמה" 
העיר על כך רבי ישראל ליפקין-מסלנט: צא וראה, שהקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו מעיד כאן על משה רבינו, שהיה "עניו מאוד מכל האדם" - כינוי מופלג, שלא מצינו כמותו בכל המקרא על שום אדם אחר. ודברים אלה לא נאמרו בערוב ימיו של משה, אלא בעיצומה של פעילותו הענפה כמנהיג העם; שהרי עוד שלושים ושמונה שנות מנהיגות נכונו אותה שעה למשה.ואף אחרי ששמע משה מפי הקדוש-ברוך-הוא ציון לשבח זה - לא גבה ליבו ולא רמו עיניו. זוהי המדרגה הנעלה ביותר של ענווה, שכמותה לא זכה שום אדם אחר "אשר על פני האדמה".

"והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".
משה רבנו ידע היטב את מעלותיו הנפלאות, אבל הוא גם הכיר את הכוחות המיוחדים שניתנו
לו מן השמים. בענוותנותו הרבה חשב, שאילו היו כוחות אלו ניתנים לאדם אחר, היה הלה
מגיע לדרגה עליונה ממנו. (ספר המאמרים תש"י)

"לא-כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" 
אף-על-פי שמשה רבנו היה יכול להגיע לדברים רבים בדרך של הבנה, כבן-בית שיכול לראות כל דבר בבית, בכל-זאת "בכל ביתי נאמן הוא" - הוא עבד את ה' מתוך אמונה פשוטה. (מגיד ממזריטש)

לא תופס מקום
רבי בונם מפשיסחה שאל את אחד מחסידיו המכובדים, רבי ברוך סטוצ'ינר: ברוך, האם מצאת
לעצמך אכסניה הגונה בפשיסחה? השיב רבי ברוך: מי שאינו תופס מקום, יש לו מקום בכל
מקום...

"ולקחו פר בן בקר...ופר שני בן בקר תקח לחטאת" (ח, ח) 
כאן נאמרה עולה לפני חטאת, ואילו אחר-כך בפסוק י"ב נאמר: "ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה" - חטאת לפני עולה?
ברם, הדין הוא בכל הקרבנות שמקריבים את החטאת לפני העולה, שכן תחילה יש לכפר על החטא ואחר-כך יש להביא מתנה; פרט לקרבנות על חטא של עבודה-זרה, שמקריבים תחילה את העולה, לפי שבעבודה זרה מחשבה מצטרפת למעשה ויש להקריב איפוא תחילה את העולה שבאה לכפר על הרהור הלב.
קרבנות הלויים הלא באו לכפר על חטא העגל ומן הדין צריך היה להקדים את העולה לפני החטאת, כנהוג בקרבנות של עבודה-זרה. ברם, השם-יתברך שהוא יודע-מחשבות, ידע שלא חטאו בני-ישראל במחשבה, כי כוונתם היתה לשם-שמים ולא רצו אלא שיהיה להם מנהיג, לפיכך אמר: "ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה", כנהוג בשאר קרבנות.

פנינים לפרשת בהעלותך, וורטים, סיפור חסידי, דבר תורה קצר

דבר תורה קצר פרשת נשא, דבר תורה נשא, פנינים, וורטים נשא

"והתודו את חטאתם אשר עשו" (ה, ז) 
מדוע נאמרה כאן לשון רבים, בעת שכל הפרשה מדברת בלשון יחיד? "והשיב", ונתן"?
ברם, מצינו בגמרא שהמפקיד ממון אצל חברו ללא עדים הריהו עובר על "לפני עור לא תתן מכשול", לפי שעל-ידי כך הוא מביא את הנפקד לידי הכחשה (עיין בבא-מציעא ע"ה). יוצא איפוא שגם המפקיד יש לו חלק בחטא זה של הנפקד המבקש לגזלו, ולכן גם עליו להתוודות על חטאתו.
מה טעם נאמרה מצוות וידוי - שהיא יסוד התשובה על כל החטאים - דוקא אצל חטא גזל?
ברם, אליבא דאמת הרי כל עבירה היא בכלל גזל. שכן השם-יתברך נותן לאדם חיות וכח, למען יעשה את רצונו. אם האדם מנצל את הכח והיות כדי לעבור על רצון הבורא, הרי ממילא הוא גוזל את קנינו של השם-יתברך. לפיכך שפיר יאה כאן המצוה של תשובה ווידוי.
מה משמעותן של המילים: "אשר עשו"?
הנה, הרופא המנוסה והמוכשר מחפש למצוא בכל מחלה את הסיבה שגרמה לה, והוא מתאמץ לסלק את הסיבה הזאת, כי אז ממילא מתרפאת המחלה. הוא הדבר, כשאר האדם בא לשוב בתשובה על חטא של גזל, עליו להתבונן בסיבות ובמניעים שהביאוהו לידי חטא זה. מן הסתם רק קינא תחילה בחברו ועבר איפוא על "לא תחמוד", והלא עבירה גוררת עבירה וכך הגיע לידי חטא של גזל.
זהו שאמר הכתוב: "והתוודו את חטאתם" - שבשעה שיתוודו על החטא כשלעצמו, יתוודו גם על "אשר עשו" - על דברים שעשו קודם ואשר גרמו לחטא זה.


"נשא את ראש בני גרשון גם הם" (ד, כ"ב)
מה טיבו של הביטוי "גם הם" כאן? וכי למה זה יעלה על הדעת שלא לשאת אותם? וכן, למה להלן, אצל בני מררי, לא נאמרה כלל לשון נשיאת ראש, כי אם רק "בני מררי למשפחותם לבית אבותם תפקוד אותם" (פסוק כ"ט)? ברם, שלושת בני לוי מרמזים על שלושת תקופותיו של עם ישראל... 

"נשא את ראש בני גרשון גם הם" (ד, כ"ב) 
מה טיבו של הביטוי "גם הם" כאן? וכי למה זה יעלה על הדעת שלא לשאת אותם? וכן, למה להלן, אצל בני מררי, לא נאמרה כלל לשון נשיאת ראש, כי אם רק "בני מררי למשפחותם לבית אבותם תפקוד אותם" (פסוק כ"ט)?
ברם, שלושת בני לוי מרמזים על שלושת תקופותיו של עם ישראל.
"קהת" - מרמז על התקופה שבה היו ישראל מקובצים יחד בארצם ("קהת" מלשון "ולו יקהת עמים"), היו עומדים ברום המעלה ("ובני קהת עם רם"), היו מאירים את העולם ("יצהר" מלשון "צוהר") והיו עזים וחזקים בקדושתם ובהתחברותם להשם-יתברך ("חברון ועוזיאל"). לתקופה כזאת יאה ביותר לשון נשיאת ראש.
"גרשון" - מרמז על התקופה שבה גלו ישראל מארצם ("גרשון" מלשון גרוש), לפיכך אמר הכתוב, שאף-על-פי שגלו מארצם בכל-זאת עדיין המה גם רמים ונשואי-ראש - "נשא את ראש...גם הם" - לפי שהם מבטלים את עצמם מפני חכמיהם ולומדים תורה מפיהם והרי זה נחשב כאילו היו מקריבים קרבנות, כפי שאמרו חכמינו: "בכל מקם מוקטר ומוגש לשמי ומנחה טהורה - אלה תלמידי חכמים שבבבל שעוסקים בתורה כאילו הקריבו כל הקרבנות", ("ובני גרשון לבני ושמעי" - שנתלבנו ונתכברו חטאיהם על שום ששמעו בקול חכמיהם). 
ואילו "מררי" - מרמז על התקופות הנוראות והמרות ("מררי" מלשון "וימררו את חייהם"), שבהן ישראל נרמסים ונשפלים עד עפר, ("בני מררי מחלי ומושי" - שהם סובלים כל מיני חליים ויסורים והם מנותקים מן הכל, ואף-על-פי כן הם מוסרים את נפשם בעד השם-יתברך ותורתו) - הרי אין טעם לומר: "נשא את ראשם לבית אבותם" שכן אינם בבחינת טפל לאבותם, אלא עולים בהרבה על גביהם, כפי שאמרו חכמינו: "דורו של שמד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם".

דבר תורה קצר פרשת נשא, דבר תורה נשא, פנינים, וורטים נשא 

דבר תורה קצר לשבועות - דבר תורה חג שבועות, סיפור חסידי, וורט, דבר תורה קצר

חג השבועות

מפני-מה נקרא חג השבועות "זמן מתן תורתנו" ולא "זמן קבלת תורתנו"? משום שרק מתן

התורה היה בחג השבועות, בהר-סיני, לאחר היציאה ממצרים, אבל קבלת התורה היא בכל יום

ובכל זמן; מדי יום ביומו צריך יהודי לעסוק בקבלת התורה. (חידושי הרי"ם)

בשעת מתן תורה כפה הקב"ה עליהם הר כגיגית. ללמדנו, שגם אם אין לאדם חשק בתורה

ובעבודה, אינו בן-חורין להיבטל ממנה, אלא יעשה ויקיים בעל-כורחו וידמה כמי שכופים

אותו לעשות נגד רצונו. (כתר שם טוב)

רבי מרדכי מצ'רנוביל היה אומר בחג השבועות: "ריבונו-של-עולם, מהו הפלא שיוצאי מצרים

קיבלו את התורה? הרי לפני מתן תורה הראית להם ניסים ונפלאות! עשה-נא לבני-ישראל גם

היום ניסים ונפלאות, ותראה שהכול יקבלו את התורה".

מגילת רות

בשבועות קורין במגילת רות. רות המואביה חיה עד שלמה המלך שכתוב"וישם שלמה כסא בשביל אם המלך",והיא רות. שמואל הנביא כתב את מגילת רות, כדי לספר יחוסו של דוד. והטעם שקורין מגילת רות בשבועות:

1. מפני שדוד נולד בשבועות, ונפטר בשבועות.

2. ללמד שלא ניתנה תורה אלא ע"י יסורים ועוני כמו נעמי ורות.

3. כדי לחזק תורה שבעל פה, מפני שכתוב בתורה "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה " ואמרו חז"ל  עמוניולא עמונית, "מואבי" ולא מואבית, וזהו תורה שבעל פה, ומזה שלימדתנו התורה שבע"פ הותרה רות המואביה להנשא לבועז.

מדוע אוכלים גבינות עוגת גבינה בחג שבועות?
,  כשניתנה תורה ניתנה הנחיות מיוחדות כיצד לשחוט ולהכשיר את הבשר לאכילה. עד אז, לא נהגו בני ישראל על פי הלכות, ולכן, כל הבשר שלהם – יחד עם סירי הבישול – הפך מרגע קבלת התורה ללא-כשר. האפשרות היחידה שנותרה להם הייתה לאכול מאכלי חלב, שאינם דורשים הכשרה מיוחדת.
ויש מרבותינו נתנו סיבות ורמזים נוספים

סיפור חסידי

לב של אמא
הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל היה רגיל לספר; שאת אהבת התורה קיבל מאמו בשעה שסים מסכת 'בבא קמא', פרסה אמו מפת יום טוב על השלחן, הדליקה נרות עם הרבה דמעות של שמחה, הקדימה ולבשה את השמלה שקנה לה אבא לכבוד פסח ולא המתינה לחדש אותה בחג, כי היום שסיים בנה מסכת 'בבא קמא' היה לה שמחה יותר מהיום טוב של פסח, על ידי זה נכנסה בו אהבת התורה עצומה ונפלאה.
אמו של הגר"ע עטיה זצ"ל היתה יושבת אתו בלילות שבת שמא יטה את הנר (הוא היה יתום מאביו). פעם נרדמה ואז הוא סגר את הגמרא, כשהתעוררה היא מאד הצטערה והוא שכנע אותה שתלך לישון והיא בשום אופן לא הסכימה. זוהי אש התורה והמסירות של אם יהודיה; להחדיר את אש התורה בלב ילדיה.

השכינה מדברת
ידוע ומפורסם מנהג ישראל להיות נעורים כל ליל חג השבועות ולעסוק בתורה. וכמו שהובא בכתבי האר"י ז"ל; 'שהעוסק בתורה כל הלילה הזה, מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק בשנה ההיא'. ובספר השל"ה הקדוש הביא מה שכתב המקובל רבי שלמה אלקבץ זיע"א (מחבר פזמון 'לכה דודי'), שהיה בחבורה של מרן ה'בית יוסף' ותלמידיו בליל שבועות ושמעו את השכינה הקדושה מדברת איתם ומפליגה בשבחם על שהתעוררו ללמוד בלילה ההוא; "...למדנו על דרך האמת ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה ולמדנו שתי מסכתות, זכנו בוראנו ונשמע את קול המדבר בפי החסיד נר"ו, קול גדול בחיתוך אותיות וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים והיה הנעימות רב והקול הולך וחזק ונפלנו על פנינו ולא היה רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מרוב המורא והדיבור ההוא מדבר עמנו והתחיל ואמר: "שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים, ידידי אהובי, שלום לכם. אשריכם ואשרי יולדתכם, אשריכם בעולם הזה אשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על נפשכם לעטרני בלילה הזה, אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות ועתה החזרתם עטרה ליושנה. התחזקו ידידי התאמצו אהובי שמחו ועלצו ודעו כי אתם מבני עלייה וזכיתם להיות מהיכלא דמלכא וקול תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקב"ה ובקע כמה אוירים וכמה רקיעים עד שעלה ומלאכים שתקו ושרפים דממו והחיות עמדו וכל צבא מעלה להקב"ה שומעים את קולכם.. ואם הייתם עשרה הייתם מתעלים יותר ויותר, אבל עם כל זה נתעלתם ואשריכם ואשרי יולדתכם ידידי אשר נדדתם שינה מעיניכם ועל ידיכם נתעלתי הלילה הזה ועל ידי החברים אשר בעיר הגדולה עיר ואם בישראל ואין אתם כאותם השוכבים על מטות שן, שינה שהיא אחד מששים במיתה וסרוחים על ערסותם ואתם נדבקתם בהוי"ה והוא שמח בכם. לכן בני התחזקו ואמצו ועלצו באהבתי בתורתי ביראתי ואלו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא היתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם בזכריכם כי בסבתכם אני מושלכת בעפר, לכן חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים ואל תפסיקו הלימוד, כי חוט של חסד משוך עליכם ותורתכם ערבה לפני הקב"ה.." ('השל"ה הקדוש' 'שבועות' 'נר מצוה' ה)

תגיות: סיפור חסידי, פנינים, חג שבועות, וורטים, דבר תורה קצר