פרשת ראה

"ראה אנכי נותן לפניכם היום את הברכה והקללה"
חכמינו אמרו : "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת הכריע את כל העולם לכף זכות, עשה עבירה אחת הכריע את כל העולם לכף חוב (קידושין מ)
לפיכך אמרה התורה לכל יחיד ויחיד "ראה!" השתדל לראות שבכל מעשה ומעשה שאתה הולך לעשות "אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" הרי אתה מביא לעולם כולו ברכה או ח"ו קללה. ועל כן הבחירה לגבי פעולתך עלולה להכריע את כל העולם לכף זכות או חובה (תורת משה)

"ראה אנכי נותן לפניכם היום את הברכה והקללה"
פתח הכתוב בלשון יחיד "ראה" ועבר מיד ללשון רבים "לפניכם"?
שכן ליתן נותנים להכל במידה שווה, אבל לראות רואה כל אחד באופן אחר. אדם כמות שהוא , כך רואה הוא...
(ר' מנחם מנדל מקוצק)

"והקללה אם לא תשמעו וסרתם מן הדרך"
אצל הברכה נאמר רק "אשר תשמעו". ואילו לגבי הקללה נאמר נוסף על "לא תשמעו" גם "וסרתם מן הדרך" לפי שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, הרי ממילא בשמיעה גרידא, עוד לפני העשיה, כבר באה הברכה. אבל לגבי מחשבה רעה הלא אינה מצטרפת למעשה, לכן אין הקללה באה מיד אחרי אי השמיעה, אלא מן ההכרח שיהיה גם מעשה "וסרתם מן הדרך" (באר מים חיים)

"לא תעשון כן לה' אלוקיכם"
לפני ה' יתברך אין עושים "כן", בבחינת "סתם ככה", מתוך רגילות, או כדי לצאת ידי חובה. (ר' מנחם מנדל מקוצק)

"ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש"
אם יכולה היתה עיר שלמה להיכשל בעבודה זרה, הרי סימן הוא כי אנשיה היו שטופים רק בענייני רווחי ממון ולא נתנו דעתם על ענין נעלה מזה. על כן ניטמטם לבם כ"כ עד כי נוח היה להדיחם. ממילא ראוי גם הונם ורכושם, אשר גרמו לידי כך, להישמד כולו באש. (אבני אזל)

"ונתן לך רחמים ורחמך"
מלמד שכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים (שבת קנא)
ועל זה אמר ר' דוד משה זצ"ל מצורטקוב: כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים. היינו שמעורר רחמי שמים על זה שהוא מרחם עליו, כי אומרים בשמים: ומה זה בשר ודם ריחם עליו.. הקב"ה בוודאי שצריך לרחם עליו!

"פָּתחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיך"
אלמנה אחת באה לפני הרה"ק רבי חיים מצאנז זצ"ל ובכתה לפניו שעולליה שואלים לחם וביתה ריק והיא חייבת כסף רב עבור עגלה מלאה תפוחים שקנתה כדי למכרם בדוכנה שבשוק, אבל אנשים הוציאו עליהם לעז שהם חמוצים ורקובים.
נרעש הרבי וקם ממקומו, עזב את קהל חסידיו והלך אל השוק, נעמד מאחורי דוכן האשה והתחיל לקרוא כתגר: "קנו, אנשים, קנו תפוחים – תפוחים טובים ומתוקים"!
האנשים נהרו מכל העברים ונאבקו זה בזה כדי לקנות תפוח מידיו של הרבי, לקחו ושלמו, לקחו ושלמו וכעבור כמה דקות לא נותר תפוח אחד – וביד הרבי היה צרור תפוח של מעות. הושיט הרבי את הצרור לאלמנה הנדהמת ואמר: "רואה את, חשש שוא חששת. התפוחים טובים היו, ראי – כולם נמכרו, עד אחד"

"פָּתחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ"
סח הגאון רבי אהרן הכהן זצ"ל, רבה של שוינצאן: בשעתו, בקשה מלכות הרשעה ברוסיה לגזור על למוד התורה בישיבות הקדושות. ניתן היה לשחד את שר ההשכלה בסכום עתק, שיאות לבטל את הגזירה.
נכנס הגאון רבי ישראל מסאלנט זצ"ל בעובי הקורה ונסע לגייס את הכספים בקהילות ישראל. הגיע לביאליסטוק ועלה לבית הרב הגאון רבי שמואל מוהליבר זצ"ל. בקש שיקרא לאחד מעשירי הקהילה ויבקשו שילך אתו לנכבדיה ויערכו יחדיו את ההתרמה. שלח הרב לקרוא לאחד משלשת עשירי העיר. בא הלה וכששמע למה הוא מתבקש, התנצל ואמר שלבו חלש וההליכה עלולה להתישו ולקצר ימיו, ספק פקוח נפש הוא. אמר לו רבי ישראל שישב עמם ובקש מהרב לקרוא לעשיר השני.
הגיע העשיר, כששמע את הדברים אמר: "חבל על הטורח, הכלכלה מצויה בשפל המדרגה והפרנסה דחוקה, רעיון נפל הוא ויש למשוך ידים ממנו". אמר לו רבי ישראל: "שב נא עמנו". ומהרב בקש לקרוא לעשיר השלישי.
כשבא ושמע במה דברים אמורים, אמר: "טוב הרעיון, אך איני האדם המתאים. לשם כך יש לבחור במי שמכיר את כל התושבים ויודע מצבו של כל אחד, מה יוכל לתת וכמה ניתן ללחוץ עליו. אבל אני תושב חדש בעיר ואיני מכירם. אם אאמין להתנצלות כל אחד, נצא בידים ריקות. אם אלחץ ואתחנן שלא בפני האדם הנכון, יחרפני ויגדפני וימיט על ראשי בושות וכלימות"…
נענה רבי ישראל ואמר: "שלש טענות שמענו ופסוק אחד מכחיש את כולן: "רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד" (משלי כ"א), אתה הבעת חשש שההליכה תקצר את חייך – והכתוב מעיד שתאריכם. אתה חושש שתשוב בידים ריקות – והכתוב מבטיח שתמצא צדקה. ואתה פוחד מבושות – והכתוב מבטיחך כבוד! על כן, קומו שלשתכם ובואו עמי ונפעל יחדיו לבטול הגזירה"

הבט בעצמך
התייצב יהודי ליד פתח חדרו של בעל 'חידושי הרי"ם' מגור והביט זמן ממושך בצדיק. פנה אליו הצדיק: "מה אתה מודד אותי בעיניך?!".
השיב החסיד: "ראיתי ב'אור החיים' פירוש לפסוק 'ראה אנכי', שאם יביטו על משה, אזיי 'אנכי נותן לפניכם ברכה' – ישפיע הצדיק רוב שפע על האדם".
נענה בעל 'חידושי הרי"ם': "הלוא נאמר 'ועמך כולם צדיקים', ואם-כן גם אתה צדיק – הבט אפוא לתוך עצמך"...

עקב

"והיה עקב תשמעון"
לפני כל צעד שאדם חושב לעשות, עליו לשמוע תחילה היטב ולהתבונן אם בצעד זה אשר הוא מתכוון לעשות, האם הוא יעשה את רצון ה' יתברך! ואם לאו – אל יעשהו. וזהו פירושו של הכתוב "והיה עקב" והיה בכל צעד שתחשבו לעשות "תשמעון" תשמעו תחילה היטב אם הוא יהיה לרצון ה' יתברך

"והיה עקב תשמעון"
אדמו"ר "בעל צמח צדק" בהיותו ילד קטן, ורק התחיל ללמוד חומש אצל המלמד שלו, בחן אותו סבו, הרב בעל "התניא". ושאל אותו: מה פירוש הפס' "עקב אשר שמע אברהם בקולי" ? ענה הילד: אברהם אבינו שמע את ציווי ה' אפילו בעקבו. נהנה הרב מתשובת הילד ואמר: זהו שאמר הכתוב: "והיה עקב תשמעון". שאפילו העקב צריך לשמוע את המצוה ולעשותה!

"והיה אם שכח תשכח את ה' א-לוהיך"
והיה לשון שמחה, "והיה אם תשכח" אם תשכח להיות לשמוח ותהיה חדור בעצבות אז "תשכח את ה' אלוקיך" העצבות תגרום לך שתשכח את ה'. (אדמו"ר ר' ישראל מרוזין)

"כי תאמר.. איכה אוכל להורישם לא תירא מהם"
הפחד כשלעצמו הוא זה אשר מביא את האסון, ולכן העיקר הוא שלא יפחד ואז ינצח, "כי תאמר רבים הגוים ההם איכה אוכל להורישם" ? העצה היא "לא תירא מהם", ואם כה תעשה אזי תוכל להורישם.
(ר' לוי יצחק מברדיצב)

"כי כאשר ייסר אב את בנו ה' א-להיך מיסרך"
מתי שהאב נאלץ להכות את בנו ולייסרו, לבו כואב בקרבו והוא מתעצב על כך. כך ה' יתברך, כביכול "בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי" (סנהדרין מו)
(ר' לוי מברדיצב)

"וכסף וזהב ירבה לך"
יהודי אחד התפאר בפני ה"חפץ חיים" שהקב"ה זיכהו בעושר רב וכי אין לו כל מחסור. אמר לו החפץ חיים: ראוי לך לקבוע בכל יום שעות אחדות לתלמוד תורה. ענה לו העשיר: אין לי פנאי. אם כן אמר לו ה"חפץ חיים", הרי אתה אביון שבאביונים, אם זמן אין לך, מה יש לך? ואין לך עני יותר מעני בזמן ...

"כי לא בצדקתך ה' א-לוהיך נתן לך את הארץ"
משה רבינו התכוון להדגיש ולקבוע בפסוקים אלו, כי מתנת ארץ ישראל לא ניתנה לבני ישראל בזכות מעשים טובים של דור מסוים, אלא היא מתנה לכללות עם ישראל, כלומר לכלל הדורות. ובזה רצה משה רבינו לחזק את הדורות העניים במעשים טובים, שידעו, שאעפ"כ יש בכוחם לזכות בארץ ישראל! (חידושי הרי"ם)

"ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה"
מצינו במדרש, שלפיכך היתה רבקה עקרה, כדי שלא יאמרו אומות-העולם כי ברכתם אשר ברכוה: "אחותנו את היי לאלפי רבבה", היא אשר השפיעה עליה ללדת בנים.
אומר איפוא כאן הכתוב: "ברוך תהיה מכל העמים" – אף כי כל העמים יברכוך, בכל זאת לא יהא בכך משום מניעה לפריונך ורבייתך, ו"לא יהיה בך עקר ועקרה" – שלא יושם לב לזה שיאמרו כי הדבר הוא בזכות ברכתם.

"וכל מדוי מצרים הרעים לא ישימם בך ונתנם בכל שנאיך"
כלל שנינו בגמרא, שלשון "נתינה" היינו בשיעור – "נתינה ככזית" – ואילו לשון "שימה" היינו בלי שיעור, אפילו בכלשהו (כריתות ו). לפיכך אומר הכתוב: "לא ישימם בך" – אפילו כלשהו מכל מדוי מצרים לא ישים בך, אולם "ונתנם בכל שונאיך" – הללו יקבלו זאת בכמות ראויה, בשיעור.

"וכל מדוי מצרים הרעים לא ישימם בך ונתנם בכל שנאיך"
בהגדה של פסח טורחים התנאים רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא, להגדיל את מספר מכותיהם של המצרים – זה אומר חמישים מכות וזה אומר מאתיים מכות ואילו השלישי מגדיל את המספר עד למאתיים וחמישים. מה, בעצם, הנפקא-מינה בזה? אמר על כך הגאון מווילנה ז"ל: לפי שבקשו להגדיל ככל היותר את מספר החליים והמדווים הרעים, אשר לא תהיה להם שליטה על ישראל, כפי שמבטיח כאן הכתוב: "כל מדוי מצרים הרעים לא ישימם בך" – הרי ממילא ככל שיגדל מספר מכותיהם של המצרים, כך יגדל מספר המכות והיסורים שלא יושמו על ישראל.

ואתחנן

"ואתחנן אל ה' "
ר' ישראל, המגיד מקוז'ניץ היה אומר : אין יותר הנאה בעולם כמו מתפילה טובה !

"רב לך אל תוסף דבר אלי"
מובא בזוהר שכל אדם הוקצב לו כמה עליו לדבר במשך כך ימי חייו וכשהוא מרבה לדבר, אזי מקרב את מתתו. לכן אמר קהלת "אל תהי סכל, למה תמות בלא עיתך?" כי הסכל מרבה דברים ויצטרך למות קודם זמנו. ולכן נאמר "אל תוסף" כי על ידי זה תקרב את מיתתך (רי"ש נתנזון)

"רב לך אל תוסף דבר אלי עוד"
בעל החתם סופר היה רגיל להאריך בתפלתו. שאל אותו אחד מגדולי זמנו, הרי ע"י כך הוא מבטל לימוד תורה, ונאמר "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה" (משלי) ענה לו החת"ס: הרי נאמר "המאריך בתפלתו מאריכין לו חייו ושנותיו, נמצא שאם אאריך בתפלתי אזכה לאריכות ימים, ואשלים ע"י זה בלימוד התורה מה שחסרים לי ע"י אריכות התפילה. (מגנזנו העתיק)

"אעברה נא ואראה את הארץ הטובה"
לכאורה הרי ברור מאליו שאם יעבור בארץ יראה אותה? ברם, צריך אדם לבקש תמיד כי יראה לו ה' יתברך את הטוב שבכל דבר ודבר, לפיכך בקש משה רבינו "ואראה את הראץ הטובה" שאראה רק בצד הטוב של ארץ ישראל. (אהל תורה)

"רק השמר לך ושמור נפשך מאוד"
"רק השמר לך"- לעניינים של הגוף די אם תקדיש את הזמן המינימלי הדרוש לשמור עליו, וזה שנאמר "רק" בלשון מיעוט. לעומת זאת, "ושמור נפשך מאוד" – בדברים של שמירת הנפש עליך להשקיע מאוד. ( ה"חוזה" מלובלין).

"ובקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך"
הקדוש ברוך הוא נתן שטר חוב לישראל "ובקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת", כלומר אם תבקשהו תמצאהו, אך התנאי לקיום פרעון השטר הוא "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (היהודי הקדוש)

"שמור את יום השבת לקדשו"
"שמור" מלשון "ואביו שמר את הדבר", כלומר, חכה והתגעגע לקדושת השבת בשמך כל ימות החול. למדרגה זו הגיעו בדברות השניות, במשנה תורה. (הרב י' מ' חרל"פ)
"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"
הלב ע"פ רוב סגור הוא ועל כן צריך שיהיו הדברים מונחים על הלב כאבן, וכשאר ייפתח הלב, ברגע המיוחד, יכנסו הדברים לתוכו. ולכן אין להתפעל מזה, אין להרפות מעבודת ה'. ויהיו הדברים מונחים כאבן על הלב מבחוץ, וברגע של התעוררות, יכנסו הדברים ללב פנימה. (ע"פ ר' מקוצק בשם משמואל)

"וידעת היום....בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" (ד', ל"ט)
"בשמים ממעל" בעניינים של רוחניות, תורה ויראת-שמים, עלינו תמיד להסתכל "למעלה", כלומר כלפי אלה שנראה שהם "טובים" ממך ואליהם תשאף להידמות. לעומת זאת, "ועל הארץ מתחת" – בעניינים הגשמיים – הסתכל תמיד באלה שמצבם גרוע משלך, ואם יש בידך- סייע להם, ואז תשמח בחלקך הגשמי- ותתפנה יותר לעיסוקים הרוחניים.

"אנכי ה' אלהיך..."
עשרת הדיברות נאמרו, מתחילתן ועד סופן, בלשון יחיד. התורה הורתה לנו בזה, שכל אחד ואחד מישראל צריך לומר לעצמו, שבשבילו ניתנו עשרת הדיברות, ועליו מוטלת החובה לקיימן. באותו עניין אמר ה"חוזה מלובלין", שלשון היחיד שבעשרת הדיברות נועדו לומר לכל אדם בישראל: גם אם כל העולם כולו יסור, חלילה, מדרך התורה, זכור כי לך אישית ניתנה התורה, ואתה לא תלך אחריהם.

דבר תורה קצר דברים, דבר תורה פרשת דברים, פנינים, וורטים

הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" (א, ה)
"באר את התורה" בשבעים לשון פירשה להם. רש"י.
מצויים אפיקורסים הטוענים שלא ניתנה התורה אלא לקיימה במדבר, מקום שאין בו יישוב בני אדם או בארץ ישראל מקום שם חיים בני ישראל על אדמתם ואיש אינו מפריע אותם, אבל בהיותם שרויים בגלות בין עמים אחרים, בעלי תרבות ולשון משלהם, אין להיבדל מהם ולשמור על התורה ומצוותיה. לפיכך, עוד לפני שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, פירש להם משה את התורה בשבעים לשון, להודיע אותם, כי בכל מקום ומקום שיימצאו בין אומות שונות, מחוייבים הם לשמור תורה ומצוות, לפי שהתורה ניתנה לכל הזמנים ולכל המקומות ולא תשתנה לעולם. (ה"כתב סופר").

"אלה הדברים"
כתוב "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" (דברים א'\א'): "כל ישראל" – כלומר שכלל משה את עצמו עם כלל ישראל, וכשם שהוכיח אותם – כן הוכיח גם את עצמו. ולא עוד, אלא שתוכחת עצמו קדמה לתוכחתן, כפי שמובא בילקוט שמעוני בפרשתנו: "אבל משה - נאים הן דבריו כשהן יוצאין מפיו, שהוכיח עצמו תחלה שלא יהא נחשד"…(אוצר חיים)

"אחרי הכתו את סיחון"
לפני כן לא היו בני ישראל מתפעלים מדברי משה, ודברי תוכחתו לא היו נשמעים. אמרו, איננו מכיר את החיים ואת הוויות העולם, וכיצד יטיף לנו מוסר. אבל "אחרי הכותו את סיחן", אחרי שנחל נצחון גדול בשדה הקרב, נהגו בו כבוד וקבלו דברי המוסר שלו. (מגנזנו העתיק)

"באר משה את התורה הזאת"
בשבעים לשון פרשה להם (רש"י)
למה היה צורך לפרש את התורה בשבעים לשון? לפי שידע הקב"ה שישראל עתידים להיות פזורים בכל העולם ויתבוללו בתוך האומות, ולכן פירש את התורה בשבעים לשון, שבכל לשון ובתוך כל עם וארץ יהיה ניצוץ של תורה. (חידושי הרי"ם)

"לא חסרת דבר"
אומר הכתוב "ה' א-לקיך עמך לא חסרת דבר" (דברים ב'\ז') - הרי לך סיבה ומסובב, מסובב וסיבה כאחת: אם אתה שמח בחלקך ו"לא חסרת דבר", זוכה אתה להשראת השכינה, "ה' א-לקיך עמך". וגם בחילוף סיבה ומסובב: אם "ה' א-לקיך עמך", חש אתה כי "ה' א-לקיך עמך" והכל מידו, ואתה בטוח בו ודבק בו ואוהבו, ממילא "לא חסרת דבר": כלום חסר משהו למי ששרוי בבית המלך? (תורת אבות)

"רב-לכם שבת בהר הזה"
אל תראו בכל מכשול הר שאי אפשר לעבור מעליו, ואל תאמרו שתעבדו את ה' אחרי שהעקוב יהיה לפניכם מישור וכל הר בקעה; אלא "פנו וסעו לכם" – התגברו על כל המניעות, ועברו מעל כל הר כאילו היה חוט השערה (מאור ושמש).

"אחרי הכתו את סיחן מלך האמרי… ואת עוג מלך הבשן"
שואלים חכמי ישראל: מדוע מציינת התורה את המועד המדויק, שבו השמיע משה את נאומי התוכחה שלו לבני עמו? כלום יש חשיבות לכך, שדברי משה מושמעים לאחר נצחונותיהם על שני המלכים שממזרח לירדן; ולא קודם לכן?
אלא – אומרים חכמי ישראל – מציון פרט זה בפתח הפרשה אנו למדים שני דברים חשובים על הדרך שמנהיג בישראל צריך לילך בה: ראשית, על המנהיג המסור לעמו להקדים מעשים לדברים; כשם שמשה רבנו הקדים להכות את אויבי ישראל, לפני שהתפנה להשמיע לבני עמו דברי תוכחה ומוסר. ושנית, רועה נאמן אינו מייסר את צאן מרעיתו בשעה סכנה. בראש ובראשונה הוא דואג לבטחון הנפש והרכוש של נתיניו מצד אויבים מבחוץ; ולאחר שחלפה הסכנה לעצם קיומו של העם, נתונה דעתו לתיקון ליקויים ופגמים שבתוך המחנה…

"התאנף ה בגללכם לאמר: גם אתה לא תבא שם"
לדברי רבי שלמה אפרים מלונציק, בעל ''כלי יקר'', רומז כאן משה לבני ישראל, שהגזרה שנגזרה עליו שלא להיכנס לארץ קשורה קשר הדוק לחטא המרגלים. שעל-ידי חטא זה נתעכבו ישראל במדבר ארבעים שנה, ובתוך תקופה זו הגיע זמנה של מרים למות; ועל-ידי זה נסתלקה הבאר במיתתה וחסרו להם מים. ונתגלגל עניין מי מריבה (במדבר כ, א-י''ג). ואילו לא חטאו המרגלים, היו בני ישראל נכנסים לארץ מים עם מרים, ולא היה משה בא לכלל עונש זה.

כי ה אלהיך ברכך בכל מעשה ידך
יכול (הייתי חושב) אפילו יושב ובטל זוכה לברכת ה! תלמוד לומר (צא ולמד מלשון הכתוב): ''בכל מעשה ידך''. אם עושה אדם (אם הוא עמל ויגע במלאכתו) – הריהו מתברך במעשה ידיו; ואם לאו – אינו מתברך.


כיצד הוכיח רבי זושא מאניפולי עוברי עברה בישראל?

רבי משולם זושא מאניפולי, אחיו הצעיר של רבי אלימלך מליזנסק, נודע כל ימיו כצדיק תמים, הנזהר בכבודו של כל אדם, וכאשר נתקל בעובר עברה וביקש להוכיחו על חטאיו כדי להחזירו למוטב, לא פנה במישרין לאותו חוטא ופושע בדברי מוסר אלא התייצב בקרבתו של האיש, שרצה לעורר בו הרהורי תשובה, והחל מוכיח את עצמו בדברים הבאים: זושא, זושא! היאך נואלת להיכנע ליצר-הרע ועשית כזאת וכזאת שלא כדת וכדין?! (כאן הזכיר רבי זושא את העברות, שנכשל בהן אותו אדם שבקרבתו עמד). אוי ואבוי לך, זושא! מה תענה בבית-דין של מעלה, כשתתן דין וחשבון על מעשיך בעולם הזה? חזור בך, זושא, כי שערי תשובה לא ננעלו כל זמן שהנשמה הטהורה לא ניטלה מגופך!
דברים אלה וכיוצא בהם קרא רבי זושא בלב שבור ובעיניים דומעות; והיה חוזר עליהם כמה וכמה פעמים, עד שחש שהדברים נכנסו בלבו של החוטא שניצב על-ידו ועוררו אותו לשוב בתשובה שלמה