פרשת ויגש

כי עת צרה ליעקב וממנה יוושע!
דברי התורה מוקדשים לשמירת והצלחת חיילנו ותושבי הדרום
"יתן ה' את אויבך הקמים עליך נגפים לפניך."

"ידבר נא עבדך דבר באזני אדני"
על דרך הצחות, אמר יהודה ליוסף : יקום אותו העבד שרדף אחרינו וילחש לך באזניך, שהרי מי כמוהו יודע שכל דבריך עלילות המה שאין להם שחר. (מעשה ה')


"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי"
כשהיה מגיע הצדיק ר' מאיר מפרימשלאן לדברי הסיום של יהודה אל יוסף, היה נאנח ואומר: "כי איך אעלה אל אבי" איך יכול אדם מישראל לעלות אל אביו שבשמים לאחר שנות חיים בעולם הזה.
כאשר "והנער איננו איתי" אם הדור הצעיר לא הלך איתי בקבלת עול תורה ומצוות.
כי בזאת נבחן כל דור מישראל, בהצלחתו למסור כראוי את מורשת האבות לדור הבנים.

"והיה כראותו כי אין הנער ומת"
ייתכן, כי באם נספר לו את האמת לאמיתה, שבנימין עשה מעשה-גניבה, יתגבר אבא על עצמו ויסכים לכך, שראוי הוא לעונשו.
לפי שאבא הוא צדיק גדול ואיש אמת. אולם, לא תהינה לנו בכלל האפשרות, לספר לו את הדבר הזה, כי לכשיראה אותנו חוזרים בלי בנימין "והיה כ ר א ו ת ו כי אין הנער" מיד יגווע מחמת גודל הצער, בטרם יהיה סיפק בידינו לספר לו את סיבת הדבר... (אהל יעקב)

"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי"
דבר זה צריך כל יהודי לומר לעצמו: איך אעלה אחרי מאה ועשרים שנה אל אבי שבשמים, וימי הנעורים אינם איתי ? יש איפוא, להשגיח היטב על ימי הנעורים, לבל יכלו בהבלים ובבטלה...

"ובנימין בכה על צואריו"
על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להיחרב… (רש"י)
בגמרא (תענית כ) מובא שר' זירא התפאר "ולא ששתי בתקלתו של חברי" לא אמר שהשתתף בצערם של חבריו אלא שלא שש בתקלתם, מה שבח הוא זה להתפאר בו ? אלא הפירוש הוא : לא שמחתי בשמחתי אם ידעתי שהיא מבוססת וקשורה בכשלון חברי.
כך ויתר בנימין על אושרו שבית המקדש יבנה בחלקו, אם לפני כן צריך להחרב משכן שילה שנבנה בחלקו של יוסף.
(אדמו"ר ר' יצחק מווארקה)

"אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה"
האם דברים אלה מתאימים ליוסף הצדיק, כלום דרך צדקות היא זאת בהתוודעות הראשונה עם אחיו, כשעדיין הדמעות נוזלות מהתרגשות, להזכיר את העוול שעשו לו ואת החטא הכבד? אלא הפירוש הוא: אני אותו היוסף כמו שהייתי כשנפרדתם ממני בעת מכירתי מצרימה. לא השתנתי במקום הטמא והמושחת הזה ואין לכם לדאוג אולי גרמתם לי להשחתת המידות. אני יוסף אחיכם - מתאים להיות אחיכם, בן יעקב, כמו אז בעת "אשר מכרתם אותי למצרימה"
(הרב י. י. טרונק , בשם הרבי מקוצק)

"ואחיו מת"
כל זמן שהשבטים אמרו עליו "האחד איננו", התאפק יוסף ולא התוודע אל אחיו, אך עתה כשאמר יהודה "ואחיו מת", לא יכל יוסף להתאפק יותר, שכן דיבורו של צדיק עושה רושם וחשש שלא יפגע על ידי זה, ולכן התוודע מיד אל אחיו.
(מי מרום)

"ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף"
מסופר במדרש: כיוון שראה יהודה ליוסף שאינו מתפייס (נענה לבקשתו לשחרר את בנימין) התחיל לומר לאחיו: מה אנו עומדים? מזה (יוסף) נתחיל (להרוג) ובפרעה נסיים. והם לא היו יודעים, שיוסף מבין את לשונם.
כיון שראה יוסף כך (שמוכנים האחים למסור את נפשם בעד אחיהם הקטן) התחיל אומר להם בתחנונים ולשון רכה: איני רוצה אלא לידע מי נתן לבנימין זה העצה לגנוב את הגביע ?
כיוון ששמע בנימין כך, אמר : לא הם נתנו לי עצה, ולא אני נגעתי בגביע.
אמר לו יוסף: הישבע לי!
התחיל להישבע לו, ובמה נשבע לו? ביוסף אחיו נשבע, שלא נתנו לו עצה ושלא נגע בגביע.
אמר יוסף : מי יודיע לי, שאתה נשבע על אחיך באמת ?
אמר לו בנימין: משמותם של בני אתם יכולים לידע כמה אני מחבבו, שהוצאתי שמותם על מה שאירע לו (קראתי לעשרת ילדי שמות המביעים אהבתי וגעגועי אל אחי יוסף)
כיוון ששמע יוסף כך, לא יכל לכבוש רחמיו (להתאפק מלבכות ומיד)
"ויאמר יוסף אל אחיו : אני יוסף"

"ויאמר יוסף ... אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה"
כל כך אהבתי אתכם, שאפילו בעת שעת המכירה לא סרו האחוה והאהבה ממני. (אור החיים)

"והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים"
ענוותן גדול היה יוסף, וחשב שרק זכותו של אביו גרמה לגדולתו וכבודו, וכך אמר "והגדתם" תגידו: "לאבי - את כל כבודי במצרים" כל כבודי במצרים הוא רק בזכות אבי. (ריץ מרודזל)

פרשת מקץ

"ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חלם...."
נאמר בתהלים (קכו, א): "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". היינו: עם ביאת המשיח כשתימלא הארץ דעה, נדע כי כל תענוגות העולם הזה, שעסקנו בהם כל חיינו, לא היו אלא חלום ודברי הבל. וזה הפירוש כאן: "ויהי מקץ שנתים ימים", כלומר כשהאדם מקיץ משנתו, שתקפה עליו ימים רבים בתרדמת הזמן, הריהו יודע באמת, כי "פרעה חולם" היינו היצר הרע העושה פרעות באדם אינו אלא חלום, והתענוג האמיתי הוא בדביקות בהשי"ת. (אדמו"ר ר' צבי יהודה מסטרטין).

"וייקץ פרעה ויישן ויחלום שנית....."
אצל יעקב נאמר "וייקץ יעקב משנתו ויאמר" – זו דרך חסידים ואנשי מעשה כשמתעוררים משנתם מיד "ויאמר" : אומרים את ברכות התורה, ברכות השחר, קריאת שמע, תפילה ותלמוד תורה. אבל אצל פרעה נאמר "וייקץ ויישן שנית" – התהפך על צדו והמשיך בשנתו. (ר' אהרון מקרלין)

"וחמש את ארץ מצרים....."
חמש נוטריקון: חודש, מילה, שבת. על שלוש מצוות אלו גזרו היוונים לבטלן. (בני יששכר).


"ויהי מקץ שנתיים" (מא, ב)
חלם פרעה ועל ידי חלומו נתגדל יוסף, וכן כל הצלחה בעניני העולם הזה על ידי מלאכה או
על ידי מסחר כלשהוא לא הם הגורמים להצלחה, אלא משנגזר על האדם להצליח הם
השליחים לדבר.
שנתיים ימים, ואמרו במדרש, אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו, זה יוסף, ולא פנה אל
רחבים, על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והיזכרתני ניתוסף לו שתי שנים. (וכיצד קורא
הוא ליוסף גם אשר שם ד' מבטחו וגם פנה אל רהבים) כי הותרה לאדם ההישתדלות בעניני
העולם הזה לפי מה שהוא, מפני שקשה לו לאדם להגיע למדרגה של בעל בטחון גמור ללא
כל הישתדלות. אך יוסף שהי' בעל בטחון גמור, ואף על פי שדבריו לשר המשקים לא היו אפילו
בגדר בקשה כי אם בגדר הגדת עתידות (ובאמת שר המשקים הוא שהזכירו אל פרעה)
בכל זאת הי' זה פגם במידת הבטחון שלו ונענש על כך. (בית הלוי)

"וארא בחלומי והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד מלאות וטובות"
והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד – הצלחת שבע שני השובע תהיינה על ידי קנה
אחד, על ידי כח אחדות שהוא כח ד' אשר עם יוסף. (אלשיך)

"וייקץ פרעה ויחלום שנית"
טבע האדם להתעורר משנתו כשהוא חולם חלום מסעיר.
צדיק, כאשר הוא מקיץ מתוך חלום, הוא נוהג כיעקב אבינו שאמר בעת שהתעורר
מחלום: "אכן יש אלהים במקום הזה", וישר קם מיד לעבודת הבורא.
לעומת זאת, כאשר רשע מקיץ מחלום, הוא נוהג כפרעה "ויישן ויחלום שנית", החלום אינו מפריע לו ואינו מעוררו לכלום ומיד מתהפך הוא לצד השני. (עפ"י פירוש רבי מאיר מפרמישלאן).

"וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצוהו מן הבור"
פירוש אופטימי לפסוק זה נתן ה"חפץ חיים": כאשר מגיע קץ הזמן המיועד, אין הקב"ה מתמהמה אפילו לרגע מיותר אחד. כיוון שהסתיים הזמן שנגזר על יוסף לשבת בבית האסורים, הריצוהו במהירות מן הבור היישר אל בית המלך. כך, אומר ה"חפץ חיים", יהיה גם כאשר תגיע עת הגאולה, היא לא תתמהמה אפילו רגע אחד מיותר. המשיח יופיע בפתאומיות ויריץ את ישראל מבור הגלות אל ארץ ישראל.

"הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו"
פרעה חשב כי ירא שמים ואיש אלוקים מוכרח להיות אדם בטלן שאינו בקי בהויות העולם הזה ובודאי שגם לבושו החיצוני רחוק מהידור. והנה רואה פרעה כי לפניו איש כיוסף שהיה מסלסל בשערו וכו'.
ועם זאת היה יוסף איש חכם חרוץ ובקי גם בהלכות המדינה! לכן התפלא פרעה ואמר "הנמצא כזה" ? יהודי פקח ומנומס היודע להופיע בכבוד לפני מלכים וכו' ובכל זאת "אשר רוח אלוקים בו" ?
(רש"ב מפסישחא)

"ויאמר אליהם מרגלים אתם"
מה ראה להאשים אותם דוקא בחטא זה של "מרגלים אתם"? אלא, חושש היה שמא ילכו האחים לתור אחריו ולחפשו בידעם שהוא נמכר למצרים, עד אשר יגלו את זהותו - לפיכך אמר להם "מרגלים אתם" ובכך חסם בפניהם את כל הדרכים ונטל מהם כל אפשרות לחקור ולדרוש אחריו. כי אדם החשוד בריגול לא יעיז להרבות בשאלות על אודות מושל הארץ.
(הה"ק ר' אברהם משה ז"ל מפשיסחא)

"קחו מזמרת הארץ"
אומר רבי נחמן מברסלב: אמר יעקב לבניו: קחו עמכם למצרים "מזמרת הארץ" – קחו עמכם את הניגון מארץ ישראל, וכאשר תהיו בגלות, נגנו את הניגון הזה, שימתיק לכם את יסורכם ויזכיר לכם מאין באתם, ולאן אתם צפויים לחזור.

"וירדו אחי יוסף לשבור בר"
בארץ כנען לא יכלו בני יעקב "לשבור בר" כלומר לשבור את תאוות האכילה, שהרי לא היה מה לאכול, לכן ירדו למצרים, שם היה אוכל, כדי לשבור את תאוות האכילה (ר"מ מגור)

סיפור חסידי
אנשים רבים הבחינו פעם אחת בצדיק רבי ישראל סלנטר עומד ברחוב אחד בוילנא ומשוחח עם אדם פשוט מאוד. תוך הדברים שמעו אותו מבדח דעתו במילתא דבדיחותא ובסיפורים מהנים, בעוד שניהם נותנים פיהם בשחוק. התנהגות זו של הצדיק, הפליאה מאוד. כי ידֹע ידעו שרבי ישראל שומר פיו מכל משמר מדברים בטלים. אחד מתלמידיו החליט לשאלו על פשר הדבר, הלא ללימוד הוא צריך!
הסביר לו רבי ישראל: "יהודי זה, מר נפש הוא, לא עלינו, אדם שבור ומדוכא. ואין לך חסד גדול מלשמח נפשו העגומה....."

פרשת וישב וחג חנוכה

"וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלם"
"לא יכלו דברו לשלום" – מעיר רבי יהונתן אייבשיץ, שעיקר הצרה הייתה שלא יכלו לדבר אחד עם השני, ואילו נדברו ביניהם – לא מן הנמנע שהיו מוצאים דרך לשיכוך השנאה שאפיינה את היחסים שבין אחי יוסף. הוסיף, כי זו אבן-הנגף של כל מחלוקת, שאין איש נדבר עם רעהו ואין צד אחד מוכן לשמוע את הצד השני ולהבינו. ואם התמונה הייתה שונה – ניתן היה לפתור מחלוקות רבות הנובעות מקנאה ומשנאה – בטוב.

"לך נא ראה את שלום אחיך"
שתשתדל לראות את שלמותם של האחים, את מעלותיהם ולא את חסרונותיהם, וע"י כך תמנע
המחלוקת (הר' בונם מפשיסחא)

"והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה"
בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שאע"פ שהיא התכוונה לשם שמים כדי להקים מלכות בית דוד ואורו של
משיח, ולמרות מה שכבר זכתה ונתקבלה תפילתה – שלא יצאה ריקנית ואורו של משיח התחיל לנצנץ (הייתה הרה) , בכל
זאת ויתרה על כל זה והסכימה להישרף ובלבד שלא תלבין פני יהודה ברבים. שכן תכלית הופעת אורו של משיח אבל שלא
יגיע הדבר לידי הקלת ערך וזלזול בכבוד הבריות. (מי מרום)

"ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח"
מדרך העולם, מי שמצליח רגיל לומר כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה. אבל על יוסף מעיד הכתוב שגם בשעת הצלחתו
ידע כי יד ה' עשתה זאת. "ויהי ה' את יוסף" גם בשעת "ויהי איש מצליח" (שערי שמחה)

"וימאן ויאמר"
כשהיצר הרע משיאך לדבר עבירה ראשית כל תמאן, תדחה אותו בלי כל טעם ונימוק. אל תענהו בוויכוחים והסברים. אסור ! אחר
כך "ויאמר" אתה יכול לגלגל אותו בדברים, לנמק ולהסביר "הן אדוני" ... (הסבא משפולה)

"מה בצע כי נהרוג את אחינו לכו ונמכרנו לישמעאלים"
שואל רבי חיים מוולוז'ין, מדוע משבחים את ראובן שקרא "השליכו אותו אל הבור", בו שכידוע יש בו נחשים ועקרבים, ולעומת זאת מגנים את יהודה שהציע "לכו ונמכרנו לישמעאלים", שלכאורה מסוכן הרבה פחות מהשלכה לבור מלא בנחשים ועקרבים? ומפרש רבי חיים מוולוז'ין, שמכך אפשר ללמוד, שעדיף לחיות בתוך בור בארץ ישראל, אפילו אם יש בו נחשים ועקרבים (קשיים וכו) מלהיות עבד בבית אדונים בחוץ לארץ...

חנוכה

"ונר חנוכה מצוותה משתשקע החמה" (שבת כא,ב). ההתחברות עם הקב"ה, שנוצרת על-ידי מצוות הדלקת נר חנוכה, מביאה לידי כך "שתשקע החמה" – השקעת וביטול החמימות בענייני העולם.
(הצמח צדק)

נרות חנוכה מלמדים אותנו שלושה דברים: "מצוותן משתשקע החמה" – אין להתרשם מהחושך הרוחני השורר בעולם, כי גם מעט אור של תורה ומצוותיה דוחה הרבה מהחושך, ומה גם אור הרבה; "מצווה להניחן על פתח ביתו מבחוץ" – יש להאיר גם את הרחוב באור היהדות; מספר הנרות מתרבה מיום ליום – הפצת היהדות צריכה להיעשות מתוך הוספה תמידית.
(לקוטי שיחות)

הרבי ר' השיל, בהיותו ילד רך, הראה סימני חריפות וחכמה נפלאיה. פעם אחת בחנוכה אמר המלמד שלו לתלמידיו הקטנים, אם
תעשו לי במהירות חשבון כמה נרות עם שמש אנו מדליקים בחנוכה, אשחרר אתכם מן החדר. תוך כדי דיבור אמר הילד הישל, אני
יודע: ארבעים וארבעה. ויש לי סימוכין על זה מהפס' "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו". פח- בגימטריא שמונים ושמונה, נשבר היינו
המחצית – ארבעים וארבעה, ואנחנו נמלטנו – אנו חופשים לצאת מן החדר.

סביבון
הרה"ק בעל דמשק אליעזר זצ"ל, פעל כידוע, ללא ליאות לחיזוק הדת ולהצלת נפשות ברוחניות ובגשמיות. פעם אמר: מנהג ישראל
לשחק בסביבון זעיר שעליו חקוקות האותיות ג'ש'נ'ה, שהן ראשי תיבות נ"ס ג"דול ה"יה ש"ם, לפרסומי ניסא. והדבר תמוה, כלום לא
היה עדיף לרשום המילים אלו על שלטים גדולים מאירי עיניים ולתלותם בראשי חוצות, כדי לפרסם את הנס ביתר שאת? אלא מכאן, שמוטב
שסביבון זעיר ואותיותיו בראשי תיבות, ובלבד שיסתובב ויפעל, על פני שלט ענק התלוי בקפאון. כשמסובבים ופועלים ואין שוקטים על
השמרים, מחולל השי"ת ניסים (בעל דמשק אליעזר)

פרשת וישלח

"עם לבן גרתי"
עם לבן גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי (רש"י)
תמה ר' יצחק זליג מורגנשטן, האדמו"ר מסוקולוב:
יעקב, בחיר האבות, כלום נאה לו להתפאר בזאת ששמר תורה בבית לבן ? מי ישמור אם הוא לא ישמור ?
אלא "עם לבן", פירוש: ביחד עם מעשה לבן, בתוך העובדין (מעשה) של חול "גרתי" שמרתי תרי"ג מצוות, התורה כולה.
זכיתי והכנסתי את הקדושה גם בעבודתי הפשוטה והרגילה.

"עם לבן גרתי"
ותריג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים (רש"י)
יעקב אבינו נאנח ואמר: אמנם תרי"ג מצוות שמרתי, אולם מצטער אני כי לא למדתי מלבן
לקיים את המצוות בשלמות כזו של התלהבות ומסירות, כפי שהוא היה עושה את מעשיו הרעים..
(בשם מהר"ם שפירא מלובלין זצ"ל)

"וירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם"
על מה היה יעקב ירא מאד ? מדוע "ויצר לו" ?
אלא פרשו גדולי החסידות : על כי "ויחץ את העם", משום שהשתררה חציצה והתפלגות בקרב עמו, ולא מאונס. ידע יעקב כי כל עוד מלוכדים כולם יחדו, אין יד עשו יכולה לשלוט בהם, ואילו משנחלקו למחנות, יש מקום לחשוש מפניו.

"קטונתי"
ר' יוסף מדלאטיטש קרא בסדר "התרת נדרים" בערב ראש השנה "ואין אני תוהה חס ושלום על קיום המעשים הטובים שעשיתי". הפסיק לרגע, ואמר : בטח "טעות דפוס" נשתרבבה לכאן, כי מה מעשים טובים עשיתי ? הסתכל ועיין בסידור נוסף ושוב אותו הנוסח.
מיד געה בבכי מר ואמר וכי אלו מעשים טובים עשיתי ??

"מן הבא בידו מנחה לעשו"
אמר השרף הקדוש ר' מנדל מקוצק : אדם שעושה מצווה כפי שמזדמן לידו, בלי ישוב הדעת ובלא כוונה, בחפזון ובפזיזות – הרי זו "מנחה לעשו" חיזוק לסטרא אחרא.

"ויוותר יעקב לבדו"
שכח פכים קטנים וחזר עליהם (רשי)
שחזר יעקב על הפכים הקטנים מפני שכל דבר שנתנו לאדם מן השמים יש בו בחביון נפשו איזו שייכות אליהם, ולכן יש להיזהר לא לקלקל ולא לאבד את הדבר.
ומכאן מוסיף הרי"מ, מקל וחומר, למעלות ותכונות טובות שאדם מחונן בהם מן השמים, שיהא זהיר לא לקלקל ולא לאבד מהם...
(החידושי הרי"ם בשם ההאר"י זצ"ל)

"וירא יעקב מאוד ויצר לו"
יעקב נתקף בפחד מפני אחיו, אך מיד התחרט על כך וצר היה לו, הכיצד נתיירא הוא מפני משהו חוץ מה' יתברך ...

"קטנתי מכל החסדים"
ע"י החסדים שעשיתי זכיתי למידת הענוה. קטנתי – מכל החסדים, ע"י שאדם עושה חסדים לזולתו הוא נעשה קטן בעיני עצמו וזוכה למידת הענווה. (שער החסידות)

"כי ירא אנכי אותו"
מתיירא אני – אמר יעקב – על שום "אנכי אותו", ששמתי את עצמי "אותו" ואמרתי לאבי "אנכי עשו בכורך" וחוששני שמא יחשב לי הדבר לחטא. (בוצינא דנהורא)

"וישלח יעקב"
וישלח – וי שלח, כלומר יעקב שלח ממנו את ה"וי", גירש ממנו את העצבות. (אדמו"ר ר' נפתלי מרופשיץ)

"וישלח יעקב מלאכים לפניו"
מלאכים ממש (רש"י). בשעה שהיהודי נרדף ע"י עשו וצריך עזרה, הוא רשאי אפילו להטריח מלאכי מרום. (ר' בונם מפשיסחא)

בדרך הצחות: יעקב הבין, שאם ישלח את הדורון והמתנה ע"י שליחים רגילים, ע"י בני אדם, רק חלק קטן יגיע לידי עשו.

שלחם מלפניו, שילכו ממנו, כי אין לו צורך בעזרתם. הקב"ה יעזור לו בלי מלאכים. (ר' מ"מ מקוצק)

"וירא יעקב מאוד ויצר לו"
יעקב נתקף בפחד מפני אחיו, אך מיד התחרט על כך וצר היה לו, הכיצד נתיירא הוא מפני משהו חוץ מה' יתברך ...

"קטנתי מכל החסדים"
ע"י החסדים שעשיתי זכיתי למידת הענוה. קטנתי – מכל החסדים, ע"י שאדם עושה חסדים לזולתו הוא נעשה קטן בעיני עצמו וזוכה למידת הענווה. (שער החסידות)

"כי ירא אנכי אותו"
מתיירא אני – אמר יעקב – על שום "אנכי אותו", ששמתי את עצמי "אותו" ואמרתי לאבי "אנכי עשו בכורך" וחוששני שמא יחשב לי הדבר לחטא. (בוצינא דנהורא)

"ויותר יעקב לבדו"
יעקב הותיר לבניו את התקווה והחזון של "לבדו". שבכל צרות הגלות, במאבק עם עשו, ישאפו לחזון אחרית הימים שאז יהיה ה' נשגב לבדו. (ר' ברוך ממז'יבוז' )

פרשת ויצא

"ויפגע במקום"
ללמדך שקפצה לו הארץ (רש"י)
יעקב אבינו זכה לקפיצת הדרך בלכתו לישא אשה, ואף אליעזר זכה בקפיצת הדרך בלכתו לקחת אשה ליצחק.
ודבר זה יש בו רמז לדורות, כי יהודים בגלות, אף אם לא תהא מזומנת להם בדרך הטבע נדוניה וגם פרנסה לאחר החתונה, אל יעכבו חלילה את נישואי בניהם ובנותיהם. כי אם יעשו מעשה ויבטחו בה' יתברך, ואפילו בדרך נס, תקפוץ להם הארץ. (בכורי אביב)

"והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה"
אם אדם שפל בעיני עצמו, שהוא "מוצב ארצה", אזי "וראשו מגיע השמימה" הריהו באמת אדם גדול בשמים. כפי שאומר הזהר הקדוש "מאן דהוא זעיר איהו רב". והוא זוכה לידי כך שיהיה "והנה ה' ניצב עליו" שתהא שכינה שרויה עליו, כמאמר הכתוב "אשכון את דכא" (ארוח לחיים).

וכך פירש הבעש"ט ז"ל "ה' צלך" ה' יתברך הוא לגביך כמו צלך, כשם שהצל מופיע אחריך ועושה ככל אשר אתה עושה, כך נוהגים גם בשמים כלפיך, בהתאם למעשיך עלי אדמות. אמנם זה "מוצב ארצה" אך בכל זאת "וראשן מגיע השמימה".

"והשיבותיך אל האדמה הזאת"
יעקב אבינו תיכף בלילה הראשון לעזבו את ארץ ישראל כבר הוא רואה בחלומו כי ה' ניצב עליו ומבטיח לו "והשיבותיך אל האדמה הזאת" אי אפשר לו לאף רגע לחדול מלהתגעגע לא"י.


"ויחבק לו וינשק לו"
אבל לבסוף כאשר יעקב הלך לדרכו ולבן שב למקומו, כתוב "וינשק לבניו ולבנותיו" - ולא ליעקב, לפי שכאשר בא יעקב אל לבן חשב לבן בלבו שיש לו אבנים טובות ומרגליות מוסתרות בפיו, כמו שמביא רש"י בשם המדרש, ולכן נשק לו, אבל כאשר הלך יעקב ממנו, ידע כבר שאין לו, ועל כן לא ראה כל תועלת לנשקו ...
(חפץ חיים)

"ויאהב גם את רחל מלאה"
ניתן לפרש שיעקב אהב את רחל גם מסיבת לאה, כלומר: שע"י שלאה רימתה את יעקב ורחל לא סיפרה לו מזה - מדה טובה זו של רחל השפיעה על יעקב שיאהב אותה יותר ויותר
(ר' שלמה קלוגר)

"וישבע יעקב בפחד אביו יצחק"
תמיד היה יצחק מורה ליעקב, להזהר מאוד משבועה, לבל ישבע שלא בשעת הצורך, לכן כאשר בא יעקב לידי הכרח להישבע, עשה זאת מתוף פחד ואימה מפני יצחק אביו.
"וישבע יעקב" אולם השבועה הייתה "בפחד יצחק אביו" מלאת פחד מפני תורת אביו. (בינה לעתים)

"וישב לבן למקומו ויעקב הלך לדרכו"
למרות שראה לבן את מעשי יעקב עדיין לא הושפע ממנו להיטיב מעשיו, אלא "וישב לבן למקומו" נשאר "לשבת" במקומו, במדרגתו הראשונה בדעות ובמדות, ולעומת זאת יעקב החזיק מעמד ולא הושפע מלבן לרעה אלא "ויעקב הלך לדרכו" התקדם והלך בדרכו- דרך ה'.
(מבוסס על ר' מאיר שמחה מדווינסק)

"ויצא יעקב מבאר שבע"
מגיד שיציאת צדיק עושה רושם (רש"י)
הכוונה, אף כשהצדיק עזב את המקום ופנה הודו, זיוו והדרו של אותו מקום, בכל זאת רישומו של הצדיק ניכר ומכירים שהיה צדיק במקום הזה (אדמו"ר ר' מ"מ מקוסוב)

בשבת פרשת ויצא ישב ר' מרדכי ,הסבא קדישא מלכוביץ, ליד שולחנו ולא אמר תורה כמנהגו מדי שבת בשבתו. ישב ושתק.
שאלו תלמידו: לשתיקה מה זו עושה?
השיב לו: מפרשת השבוע נמצאנו למדים כי אף מעיסוקיו הגשמיים של יהודי כגון אכילתו, שתייתו, משאו ומתנו, ואף מהערמומיות שלו – במידה והם נעשים לשם שמים – נוצרה תורה שלמה. כי העיסוק תורה הוא, ואמירת "תורה" לשם מה ... (ממעינות הנצח)

"ויפגע במקום"
יעקב תקן תפלת ערבית (ברכות כו)
יש בזה רמז, שאפילו נמצא האדם בתכלית השפלות והחשכות, בבירתא עמיקתא ואחרי היותו ברום המעלות, אל יתייאש, אלא יחגור שארית כוחו ויתאמץ בתפילה. שהרי יעקב היה במצוקה גדולה וחשך העולם בעדו, והיה מתיירא שלא יפול ח"ו בג' עבירות חמורות (מדרש רבה) בכל זאת לא נבהל והייתה דעתו מיושבת עליו לתפילה (שם משמואל)

"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו"
התחילו מרביות זו עם זו זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו וזאת אומרת עלי יניח מיד עשאן הקב"ה אבן אחת (רש"י)
וכי מה היתרון באיחוד כולם לאבן אחת? הרי ראשו של יעקב מונח רק על קצתה של האבן, ושוב יש מקום לריב ? אלא ללמדנו כשיש אחדות, אין קנאה ואין קטטה
(אדמו"ר ר' אברהם מרדכי אלטר מגור)

"ויחלום והנה סלם מצב ארצה"
ע"י החלום אפשר להכיר את האדם, שאין אדם חולם אלא מהרהורי ליבו. יעקב רואה בחלומו סולם "וראשו מגיע השמימה" "והנה ה' נצב עליו". ואילו פרעה רואה בחלומו "שבע פרות..." (ר' מאיר מפרמישלן)

"והשיבותיך אל האדמה הזאת"
יעקב אבינו תיכף בלילה הראשון לעזבו את ארץ ישראל כבר הוא רואה בחלומו כי ה' ניצב עליו ומבטיח לו "והשיבותיך אל האדמה הזאת" אי אפשר לו לאף רגע לחדול מלהתגעגע לא"י.

"ויקץ יעקב משנתו"
שאלו פעם רב אחד כיצד הוא מצליח כל חייו בעקביות לקום לתפילת ותיקין מדי יום ביומו?
ענה לו הרב, בשולחן ערוך, ההלכה הראשונה היא ש"יתגבר כארי לעבודת בוראו" וכיצד אוכל לענות על שאר השאלות אם לא הקפדתי על ההלכה ראשונה ...


"וַיּאמֶר יַעֲקב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים"
פירש רש"י: "הם בניו, שהיו לו אחים נגשים אליו לצרה ולמלחמה".
רבינו יהודה החסיד כותב בספר 'חסידים' (שמג) על הפסוק (תהילים קלג): "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד", "אַחִים גַּם" עולה בגימטריא - בנים.
העיר על כך החיד"א בהגהות 'ברית עולם': שאפשר לומר שרמז בזה מוסר לאב שבניו גדולים, שלא יכביד עולו עליהם אלא יחשיבם כאחים ובזה יהיו נוחים וישבו הוא ובניו בשלוה. והביא לכך סיוע מדברי הכתוב שלפנינו, שיעקב אבינו ע"ה קרא לבניו "אַחִים" לפי שהיה מחשיב את בניו כאחיו. וכן ראוי לאב שיחשוב בניו גדולים כאלו הם אחיו ובזה יהיו שקטים ושאננים וזהו הרמז כי "אַחִים גַּם" גימטריא - בנים.