28 במאי 2013

פנינים וורטים שלח לך סיפור חסידי

פנינים וורטים שלח לך סיפור חסידי 

 "ויתרו את ארץ כנען"
(תייר הינו אדם) ההולך לתור ארץ ומבקש לראות את היפה שבה, וליהנות מן הטוב שלה, כמו (י, ל"ג): "לתור להם מנוחה", ואילו היוצא למשימת ריגול בארץ אויב, מחפש בה את צדדי חולשתה, ומבקש לראות את הרע ואת המכוער שבה, כמו (בראשית מב, ט): "מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם". כאשר שלח משה את האנשים על פי ה',שלח אותם כתיירים – "לתור את ארץ כנען", לראות את טובה ולחזור להגיד את שבחיה לבני ישראל. על כן מדברת עליהם התורה בכל הפרשה כעל "תיירים", ואינה מזכירה כלל לשון ריגול. אך כאשר אמונתם בה' ובמשה עבדו התרופפה, ואמרו (דברים א, כב): "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ", הם הפכו מתיירים למרגלים, כנאמר (א, כד): "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ", הם הפכו מתיירים למרגלים, כנאמר (א, כד): "ויבאו עד נחל אשכול וירגלו אתה", כי עשו מעשה מרגלים ולא מעשה תרים. (הכתב והקבלה(

"ויקרא משה להושע בן נון יהושע"
תמיד היה יהושע מתפלל לפני רבונו-של-עולם ומתבקש ממנו ישועה. על כך מרמז השם ``הושע``, שפירושו: אלי, הושע נא! - לפיכך קרא לו משה רבינו בשם ``יהושע`` - שבדבר זה גופא כבר מובטחת לו הישועה. כי יצילך השם-יתברך מעצת המרגלים...בהתפללך תמיד לישועה, הרי בזה גופא הנך כבר נושע.

מה ראה משה להתפלל על יהושע יותר מן האחרים?לפי שהיו בני-ישראל מתייראים בעיקר מפני עמלק, שכבר נלחם בהם, ואכן המסו המרגלים את לב העם באמרם: "עמלק יושב בארץ הנגב" (פסוק כ"ט) - ואם יהושע, אשר בעצמו ניהל את המלחמה נגד עמלק – "ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" (שמות יז-יג) - יתבהל גם הוא מפני עמלק, הרי ודאי מאבדים כל תקווה לבוא אל הארץ, לפיכך התפלל עליו משה במיוחד.

"ארץ אוכלת יושביה"זוהי ארץ שאי אפשר להיות בה בבחינת "יושב" כלומר באותה מדרגה תמיד, או שעולים מעלה מעלה ומשיגים מדרגות גדולות, או שח"ו נופלים למדרגה שפלה... (ר"י מוארקי(

"
הטובה היא אם רעה"הארץ טובה היא אפילו אם תראו כי רעה היא... קדושת ארץ ישראל מצויה וקיימת תמיד, אלא שהיא מכוסה ונסתרת. מתחת ה"רע" השטחי שלה מסתתר ה"טוב", וכאשר נכנסים אליה אזי נחשפת הקדושה הנסתרת.(ספר הזכות(

הרב הצדיק ר יוסף חיים זוננפלד ז''ל היה אומר:
''
וראה בטוב ירושלים'' - ישתדל האדם לראות רק את הצד החיובי והטוב של ירושלים.

רבי יעקב-שמשון שפירא משפיטובקה, מתלמידי המגיד ממזריטש, יצא בשנת תקנ"ד לארץ-ישראל, ולאחר מכן חזר ויצא לעירו, כדי להעלות את בני משפחתו.
כשהתקרב לעירו החליט לעצור באחת האכסניות, ושהה שם כמה ימים. למקורביו הסביר שטלטולי הדרך גרמו לו חולשה ופניו נראות נפולות, והוא מבקש להתחזק קודם שובו העירה. תהו המקורבים: "הלוא העיר קרובה מאוד, והרבי יוכל להתחזק גם בביתו?".
הזדעק הצדיק: "ומה יאמרו הבריות, שארץ-ישראל מחלישה את האדם ומכחישה את גופו?! וכי אוציא חלילה לעז על ארץ-ישראל?!".

"
ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם"
אם רוחו של אדם נמוכה והוא אפס בעיני עצמו, הריהו מקבל צורה כזו גם בעיני יריבו והלה אכן רומסהו ברגליו. אם "ונהי בעינינו כחגבים" הרי ממילא "וכן היינו בעיניהם". (הרי"ם מגור(

"ערים בצורות"
כתוב במדרש, שכשישראל יצאו ממצריםאמרו הגויים, עכשיו יכנסו ישראל לארץ ויהרגו את כולם, ככתוב "לא תחיה כל נשמה", אמרו, גם לי גם לך לא יהיה, ולכן כרתו את כל העצים, ושיברו את כל הבתים, והחריבו את כל הארץ, כדי שלא יהנו ישראל ממנה. כשנגזר על ישראל שיהיו במדבר מ' שנה, עקב חטא המרגלים, ראו הגויים שבני ישראל לא נכנסים לארץ, אמרו, שכנראה התחרטו מרצונם לבא לארץ, עמדו ובנו את הכל מחדש, ונטעו אילנות, פרדסים וכרמים, וכך המשיכו לבנות ולטעת עד סוף מ' שנה, ובני ישראל באו לארץ חדשה עם פרדסים וכרמים. וזהו מה שאמר הכתוב "ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב".

"ועשו להם ציצית"
מסופר על הגר"א זצ"ל שלפני מותו ראו תלמידיו כשהוא בוכהאמרו לו תלמידיו, והרי הרב הינו עובד את ה' כל ימיו, ומדוע יש לך לבכות, בודאי שתזכה לעולם הבא. אמר להם הגר"א הקדוש שהוא בוכה שהוא הולך מעולם כזה, שאפשר לזכות במצווה חשובה בעבור כמה פרוטות, שהרי מצות ציצית שקולה כנגד כל התורה כולה, ושם כבר אי אפשר יהיה לזכות במצוה רבה זו.

19 במאי 2013

פנינים וורטים פרשת בהעלותך - סיפור חסידי


פנינים וורטים פרשת בהעלותך - סיפור חסידי

"בהעלותך את הנרות"
למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות.
במה גדולה הדלקת הנרות מקרבנות הנשיאים?
במדרש רבה נאמר על כך: "הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים היו נוהגין, אבל הנרות לעולם קיימין". אך עם זה עדיין קשה להבין, והלא בזמן שבית-המקדש אינו קיים ואין הקרבנות נוהגים הן גם המנורה אינה קיימת?
ברם - אומר הרמב"ן - כאן הבטיח לו השם-יתברך לאהרן הכוהן, שעל-ידי בניו החשמונאים יתרחשו ניסים ונפלאות בחנוכה שניה, כאשר ידליקו את המנורה שמונה ימים בפך שמן של יום אחד, ותישאר לדורות מצווה של הדלקת-נרות - נרות החנוכה, שנוהגים אפילו בזמן שבית-המקדש אינו קיים. כלפי הנרות הללו נתכוון המדרש באמרו: "אבל הנרות לעולם קיימין".
קרבנות הנשיאים בא כדי לכפר על החטאים שהרגיש כל אחד מהם בשבטו.
אהרון הכהן הרגיש בעצמו את חטא עשיית העגל, לפיכך חלשה דעתו שלא הביא גם הוא קרבן, פן יגרום חטא זה לעיכוב בהשראת השכינה. על כן הראה לו השם-יתברך על המנורה, אשר הנר המערבי שבה היה דולק תמיד בדרך נס, אף כי לא יצקו בו שמן יותר מבשאר הנרות, למען ישמש עדות שהשכינה שורה בישראל (ראה שבת כ"ב) - הרי ממילא זוהי ההוכחה הברורה ביותר שנתכפר חטא העגל.

"ויעש כן אהרון"
"להגיד שבחו של אהרן, שלא שינה"
רבי שמחה בונים מפשיסחה היה אומר: מה גדולה היא שלא שינה? הרי גם יהודי פשוט לא היה מעז פנים לשנות ממצווה שציווה ה'? אלא, שבחו של אהרן שלא שינה את עצמו, ונשאר איש העם ואוהב את הבריות כמקודם; רודף שלום ומשכין שלום, בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. "שלא שינה" – הגדולה לא הביאה אותו לשנות את הליכותיו, מידותיו הטובות וענוונותו.

"ויעש כן אהרון"
להגיד שבחו של אהרון שלא שינה (רש"י). מדרך העולם שבפעם הראשונה האדם מתעורר ומתלהב לדבר מצוה. אבל משכבר התרגל לה – ההתלהבות מתנדפת, אבל לא כן אהרן "שלא שינה" כלומר אהרון עשה בכל ימי חייו את המצוה באותה התלהבות והרצינות של הפעם הראשונה. (שפת אמת)

"ויעש כן אהרון"
טבעו של אדם שיש בו מעין התנגדות פנימית להוראות המונחתות עליו מגבוה על ידי אדם אחר. ככל שאדם גדול יותר, משתדל הוא להראות שמעשיו נעשים על פי שיקול דעתו והבנתו שלו. לפעמים נדמה לאדם שכבודו ייפגע, אם אכן יקיים הוראה מגבוה לפרטיה ודקדוקיה, מבלי שיתקנה או יוסיף בה משהו מסגנונו האישי. לא רק בגדולים כך, אלא בכל אדם. בני אדם רבים עושים דברים דווקא במקום שלגביו הם נקראים שלא לעשות כן. ו"כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו". על כן "שבחו של אהרן – שלא שינה". אהרן הכהן, סמל השלום והענווה, שמע מפי משה את כל ההוראות לגבי העלאת האור במנורה, ועשה בדיוק כפי שהורו לו". (לקראת שבת).

"על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו"
אומר השל"ה הקדוש כי יש כאן רמז מוסר, כי בכל פעולה או תנועה שהאדם עושה יאמר "אם ירצה ה' " "בעזרת ה'". למשל, בלכתו בדרך, יאמר: הנני נוסע בעזרת השי"ת ובדעתי לחנות במקום פלוני בעזרתו יתברך אם ירצה.
נמצא שם שמים שגור בפיו תמיד, בשעה שעולה במחשבתו, ושבעת מעשה, וכן בכל פעולותיו.

''ויקרא את שם המקום קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים''
רק את המתאווים קברו שם, כי אם התאווה עצמה נקברה שם. היא חדלה מלב כל אלה שחזו בעונש הנורא. על-ידי קבירת המתאווים נקברה התאווה עצמה, ולפיכך נקרא המקום בשם ''קברות התאווה'' ולא ''קברות המתאווים''.

''ויצעק משה אל ה לאמר אל נא רפא נא לה''
מה לאמר - השיבנו אם אתה מרפא אותה אם לאו (רש''י).
לשם-מה היה צריך לתשובה, והלא יכול היה לברר דבר זה על-פי סימנו של רבי חנינא בן דוסא: ''אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל'' (ברכות ל''ד)?
ברם, רש''י אומר שלפיכך לא האריך משה בתפילה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומרבה בתפילה. ולגבי תפילה קצרה אינו יפה סימנו של רבי חנינא בן דוסא, שכן מספר מילים קצרות שגורות תמיד בפה, ולכן ביקש משה תשובה.

"והאיש משה עניו מאוד, מכל האדם אשר על פני האדמה"
העיר על כך רבי ישראל ליפקין-מסלנט: צא וראה, שהקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו מעיד כאן על משה רבינו, שהיה "עניו מאוד מכל האדם" - כינוי מופלג, שלא מצינו כמותו בכל המקרא על שום אדם אחר. ודברים אלה לא נאמרו בערוב ימיו של משה, אלא בעיצומה של פעילותו הענפה כמנהיג העם; שהרי עוד שלושים ושמונה שנות מנהיגות נכונו אותה שעה למשה.ואף אחרי ששמע משה מפי הקדוש-ברוך-הוא ציון לשבח זה - לא גבה ליבו ולא רמו עיניו. זוהי המדרגה הנעלה ביותר של ענווה, שכמותה לא זכה שום אדם אחר "אשר על פני האדמה".
 
"והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".
משה רבנו ידע היטב את מעלותיו הנפלאות, אבל הוא גם הכיר את הכוחות המיוחדים שניתנו
לו מן השמים. בענוותנותו הרבה חשב, שאילו היו כוחות אלו ניתנים לאדם אחר, היה הלה
מגיע לדרגה עליונה ממנו. (ספר המאמרים תש"י)

"לא-כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא"
אף-על-פי שמשה רבנו היה יכול להגיע לדברים רבים בדרך של הבנה, כבן-בית שיכול לראות כל דבר בבית, בכל-זאת "בכל ביתי נאמן הוא" - הוא עבד את ה' מתוך אמונה פשוטה. (מגיד ממזריטש)

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..
... אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל"
מה למינוי הזקנים, חכמי תורה, סנהדרין הגדולה, אצל הדרישה לאוכל, לבשר? הרי ודאי דברי התורה שיפיצו לא יספקו את תאוותיהם של בני ישראל? ומאידך, וכי לא היה אפשר להגיז שלוים מבלי למנות את הזקנים? היד ה' תקצר?
אלא ללמדנו: אם בשעה גדולה זו של הכנות, ערב הכניסה לארץ, העם דורש בשר, סימן מובהק הוא שמצבו הרוחני לקוי מאוד, שסולם ערכיו חומרני. יש צורך בשינוי מהותי-נפשי. משל למה הדבר דומה? לטיפול שינים. ברפואת שינים קיימים סוגי טיפולים שונים, סתימה זמנית, סתימה קבועה וטיפול שורש. כברפואת הגוף הפרטי כך גם ברפואת הכלל - התיקון לליקוי רוחני פנימי אינו רק בסיפוק של הדרישה לבשר. סיפוק הבשר באורח זמני הוא פתרון דוגמת סתימת שן, פתרון חיצוני בלבד. בנוסף לזה יש צורך בטיפול שורש יסודי, לעסוק בפעולה חינוכית אישית רחבה ועמוקה יותר בציבור לכל רבדיו. פעילות פנימית מעמיקה זו תוכל להתבצע על ידי מינוי שבעים הזקנים והדרכתם בהוראת תורה וכל מידה נכונה, שתהא מקור ברכה והשפעה לציבור הרחב. (הרב נריה זצ"ל)
  
לא תופס מקום
רבי בונם מפשיסחה שאל את אחד מחסידיו המכובדים, רבי ברוך סטוצ'ינר: ברוך, האם מצאת
לעצמך אכסניה הגונה בפשיסחה? השיב רבי ברוך: מי שאינו תופס מקום, יש לו מקום בכל
מקום...

דבר תורה נשא, דבר תורה קצר נשא, פנינים וורטים פרשת נשא


פנינים וורטים פרשת נשא

זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב
מפני מה חתם הכתוב אצל כל נשיא ונשיא "זֶה קָרְבַּן.." ? אלא בקש הכתוב
להשמיענו שכל נשיא שהקריב את קרבנו לא עשה זאת מפני שבקש לנהוג
כחברו שהקריב את קרבנו אתמול. "זֶה קָרְבַּן" – דהיינו: שהקרבת קרבנו של כל
נשיא היתה מחמת רצון עצמו. (רש"ב מפרשיסחא(
"כה תברכו את בני ישראל אמור להם"
"
בכוונה ובלב שלם" (רש"י). אמור להם שהברכות מכוונות רק לישראל ולא לכהנים, ובשעה שהם מברכים את ישראל לא תעלה במחשבתם כל נגיעה אישית וטובת הנאה שתצמח להם מן הברכות. כאשר תתקיימנה הברכות לישראל, ויתברך פרי בטנם ואדמתם, עשתרות צאנם ובקרם, ממונם ונכסיהם, תצמח מכך טובת הנאה גם לכהנים, שיזכו במתנות כהונה לרוב. לכן הזהירם הכתוב: "אמור להם" – להם ולא לכם. הכתוב אף מדגיש: "דבר אל אהרן", לפי שבעת כהונתו של אהרן במדבר לא נהגו עדיין מתנות כהונה, וברכתו כוונה אך ורק לבני ישראל. (כתב סופר)

"
אמור להם יברכך ה' וישמרך...וישם לך שלום"
פתח הכתוב בלשון רבים: "אמור להם", ואילו את הברכות עצמן אמר בלשון יחיד: "יברכך...וישם לך". לא כל ברכה יפה ללשון רבים, שאין הברכה שווה לכל אדם. אמרו חז"ל (תנחומא ישן יח): "'יברכך' – בממון, 'יברכך' – בבנים". הממון ברכה הוא לאחד, ואילו לאחר הוא קללה, שמעבירו מדרך הישר. כך גם בבנים. כאשר הבנים מביאים נחת להוריהם, הרי זו ברכה. ואילו כאשר הם גורמים להוריהם ביזיונות, זו היפוכה של ברכה, וכן כך בכל הברכות. לפיכך נאמרו ברכות הברכה המשולשת בלשון יחיד, לכל אחד ברכה שהוא צריך לה". (דן מדניאל)

"כה תברכו"
ממידותיו של אהרון הכוהן להיות "אוהב שלום ורודף שלום". ברכת כוהנים היא בבחינת "כה תברכו", שאף ישראל יתברכו במידותיו של אהרן, שאף הם יהיו רודפי שלום ואוהבים זה לזה. (החוזה מלובלין) 
לא נאמר בתורה "יברכו את בני-ישראל", בלשון ציווי, אלא "כה תברכו"; לפי שהכוהנים, שמידתם היא חסד, הם-צמם רוצים לברך את ישראל, ולכן לא נזקקו לציווי על כך. הציווי הוא רק איך לברך. (רבי אברהם-מרדכי מגור)

הברכה היא: "יברכך ה'". בשר-ודם אינו יודע תמיד כמה לברך. לכן מברכים: "יברכך ה'", והוא ודאי יודע מה טוב לכל אחד ואחד. (כתב סופר)
בברכת כהנים כתוב ששה ברכות: יברכך, ישמרך, יאר, ויחונך, ישא, שלום. חמשה ברכות כנגד חמשה חומשי תורה, ובכולם נאמר שלום, כי בלי שלום, אי אפשר שיחולו הברכות האלו (הגר"א(

"איש אשר יתן לכהן לו יהיה " – הברכה לישראל בזכותם של שבט לוי

המגיד מדובנא המשיל משל על משפחה רבת נפשות שהתכוננה לנסיעה לחו"ל. בגלל יוקר הנסיעה לא יכל האב לצרף את משרתיו לנסיעה, ולכן תפקידים שונים חולקו בין בני המשפחה. את מלאכת הבישול התכונן האב להטיל על בן מסוים שהיה מומחה בנושא וידע להכין מטעמים.
אבל מכיוון שלא תמיד חי הבן בשלום אם שאר האחים הוא חשש שמא יסרב הבן הזה לעמול למען שאר האחים.
מה עשה? הורה למשרתים שארזו לקראת הנסיעה לארוז אך ורק את הקדירות והקערות הגדולות ואילו את הקטנות לשבור לרסיסים ולא לארוז. הכוונה בזה היתה שבידי הטבח יהיו אך ורק כלים גדולים ולכן יהיה חייב לקבל בשביל כולם, לא כמו במצב שבו יהיו גם כלים קטנים ויהיה סיכוי שהוא יבשל רק לעצמו.
והנמשל: הכל זקוקים להשפעת הברכה מאת ה', אבל לא כל אחד יכול להשיג זאת. בני שבט לוי נמנים בין אלו שיכולים להוריד את השפע לעולם. "אין ה' אל יראיו – זה שבטו של לוי". כדי ששפע זה יהיה גם חלקם של שאר בני ישראל אמר הקב"ה לאהרון "בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם" כלומר, קדירה קטנה שמספיקה רק לכהנים והלווים לא תהיה. אלא "אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל" – החלק של הלויים ישכון בתוך ה"קדירה הגדולה" יחד עם חלקם של שאר ישראל. השפע יבוא לישראל כולם, בזכות הלווים. כל אחד מישראל יקבל יותר מן הצריך לו, כדי שיוכל להפריש מחלקו לכהנים והלווים.
(מתוך העלון של כולל "בית דוד" בחולון)

רוצים לקבל חיזוקים בדף הפייסבוק? לחצו לייק והצטרפו אלינו


כתבו לנו

נהנתם מדברי התורה באתר ? נשמח לשמוע
כתבו לנו תגובה


הצטרפו לערוץ דבר תורה בטלגרם? לחצו כאן < --- > הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו לחצו כאן