26 במאי 2009

דבר תורה לשבועות, דבר תורה קצר לשבועות ופרשת נשא

שכרה של רות
כאשר פוגש בועז את רות בשדה בפעם הראשונה, הוא אומר לה ששמע על כל מה שעשתה למען חמותה, וכיצד החליטה לעזוב את עמה ולדבוק בעם היהודי.
הוא אומר לה, בין השאר: "ישלם ה פעלך, ותהי משכורתך שלמה".
מסביר על זה המלבי"ם שישנה הבחנה בין פועל לשכיר.
פועל או אומן מקבל שכר בעד פעולה אשר עשה. החייט מקבל שכר תמורת הבגד שהכין, וזה נקרא פעולה, שמקבל את השכר עבור פעולתו. השכיר , לעומת זאת, מושכר לזמן קצוב, ומקבל שכר תמורת הזמן, בין שיעשה את מלאכתו ובין אם לאו (בעיקרון).
קיום המצוות הינו קבלת שכר במובן של "פועל", שעל כל מצווה ומצווה מקבלים שכר על הפעולה שבה. ולכן אמר בועז לרות שעל מצוותיה "ישלם ה' פעלך". אולם על עצם זה שבאה רות להתגייר, וקיבלה על עצמה לעבוד עבודה תמידית, גם אם לא תגיע שום מצווה לידה, על עצם הגיור היא תקבל שכר כמו שכיר - "ותהי משכורתך שלמה" - כלומר, שכר תמידי, וזה בגלל מה שכתוב בהמשך הפסוק "כי באת לחסות תחת כנפיו", שבאה לחסות ולהיות חלק מהעם היהודי, שבזה נעשתה רות כשכירה לכל חייה.

מקרא קודש יהיה לכם
יכול אדם ללמוד תורה, אך אין כאן "לכם" - האדם הוא דבר בפני עצמו והתורה בפני עצמה;
היא אינה משפיעה על האדם. אבל בעצרת, יום שניתנה בו התורה, צריכים שיהיה "לכם",
כלומר,שהתורה תיכנס פנימה ותשפיע על האדם הלומד.
(ספר השיחות תרצ"ו)

ערבות והתחייבות
בשעת מתן-התורה אמר כל אחד ואחד מישראל "נעשה ונשמע", בלשון רבים. בגלל הערבות
והמתיקות של קבלת התורה, קיבל עליו כל אחד ואחד ערבות והתחייבות גם על חברו.
(חידושי הרי"ם)

פנינים לפרשת נשא
"זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב"
מפני מה חתם הכתוב אצל כל נשיא ונשיא "זֶה קָרְבַּן.."?. אלא בקש הכתוב
להשמיענו שכל נשיא שהקריב את קרבנו לא עשה זאת מפני שבקש לנהוג
כחברו שהקריב את קרבנו אתמול. "זֶה קָרְבַּן" – דהיינו: שהקרבת קרבנו של כל
נשיא היתה מחמת רצון עצמו. (רש"ב מפרשיסחא)

''יאר ה פניו...ישא ה פניו'
מצינו בזהר הקדוש, כי אותיות השם שהיו חרותות על הציץ, היו מאירות ונוצצות, וכל מי שהציץ בהן היה נתקף אימה, לבו היה נשבר, וכך היו חטאיו מתכפרים. יוצא איפוא שעל-ידי ''יאר ה פניו'' - שהאיר השם-יתברך את שמו, חזרו בני ישראל בתשובה וזה הביא לידי ''ישא ה פניו אליך''.

"כה תברכו את בני ישראל אמור להם"
"בכוונה ובלב שלם" (רש"י). אמור להם שהברכות מכוונות רק לישראל ולא לכהנים, ובשעה שהם מברכים את ישראל לא תעלה במחשבתם כל נגיעה אישית וטובת הנאה שתצמח להם מן הברכות. כאשר תתקיימנה הברכות לישראל, ויתברך פרי בטנם ואדמתם, עשתרות צאנם ובקרם, ממונם ונכסיהם, תצמח מכך טובת הנאה גם לכהנים, שיזכו במתנות כהונה לרוב. לכן הזהירם הכתוב: "אמור להם" – להם ולא לכם. הכתוב אף מדגיש: "דבר אל אהרן", לפי שבעת כהונתו של אהרן במדבר לא נהגו עדיין מתנות כהונה, וברכתו כוונה אך ורק לבני ישראל. (כתב סופר).

"אמור להם יברכך ה' וישמרך...וישם לך שלום"
פתח הכתוב בלשון רבים: "אמור להם", ואילו את הברכות עצמן אמר בלשון יחיד: "יברכך...וישם לך". לא כל ברכה יפה ללשון רבים, שאין הברכה שווה לכל אדם. אמרו חז"ל (תנחומא ישן יח): "'יברכך' – בממון, 'יברכך' – בבנים". הממון ברכה הוא לאחד, ואילו לאחר הוא קללה, שמעבירו מדרך הישר. כך גם בבנים. כאשר הבנים מביאים נחת להוריהם, הרי זו ברכה. ואילו כאשר הם גורמים להוריהם ביזיונות, זו היפוכה של ברכה, וכן כך בכל הברכות. לפיכך נאמרו ברכות הברכה המשולשת בלשון יחיד, לכל אחד ברכה שהוא צריך לה". ("דן מדניאל").

18 במאי 2009

דבר תורה קצר במדבר, דבר תורה במדבר, פנינים, וורטים במדבר

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל"
התורה פונה בזה לישראל ואומרת "שאו את ראש! כל עדת בני ישראל!" אתם בני ישראל שאו את ראשכם, הגביהו למעלה את הראש – מקום מושב השכלי והשתדלו לעלות מעלה מעלה, למרום פסגת הדעת. (ר"א לוין)

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל"
הקב"ה ציווה למנות את בני-ישראל, כי הדין הוא ש"דבר שבמניין לא בטל". הקב"ה לא רצה שבני-ישראל יתבטלו ברוב בין האומות, לפיכך ציווה למנותם ועשאם ל"דבר שבמניין" שאינו בטל.
(חידושי הרי"ם)

''איש ראש לבית אבתיו הוא''
דרכו של עולם, כשעולה אדם לגדולה ונעשה ראש ומנהיג, טיבו נעשה יותר גרוע משהיה לפני-כן, (כדרך שאנו מוצאים אצל ירבעם בן נבט, שבתחילה היה צדיק והוכיח את שלמה המלך, ואילו משעלה על כסא המלוכה נעשה חוטא ומחטיא את הרבים). לפיכך מעידה כאן התורה, כי ''ראש לבית אבותיו הוא'' - שכל אחד מהם נשאר תמיד כמות שהיה (''הוא - בצדקו מתחילתו ועד סופו'').

"איש ראש לבית אבותיו הוא"
שני בני אדם היו מריבים זה עם זה. הטיח אחד בחברו "אין לך כל יחוס !" נענה הלה ואמר: "אמנם מיוחס אתה, אולם בך היחוס מסתיים, ואילו בי היחוס מתחיל" זוהי הכוונה שבפס' "ראש לבית אבותיו הוא" כל אחד מהם היה מיוחס מכוח עצמו, כך שהתחיל בו יחוס חדש לבני המשפחה הבאים אחריו. (הר"מ חפץ זצ"ל)

בתהילים (קכו,ו) נאמר: "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע". מי שכל מעלתו היא ייחוסו, שהוא "נושא משך הזרע", אבל מעצמו אין לו כלום, הוא בבחינת "הלוך ילך ובכה"; אבל "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" - מי שנושא אלומה ויבול משל עצמו, הוא "בוא יבוא ברינה".
(רבי משה חפץ זצ"ל)

''כאשר צוה ה את משה ויפקדם במדבר סיני'' (א, י''ט)
והלא מן הדין היה הכתוב צריך לומר להיפך: ''ויפקדם במדבר סיני כאשר צוה ה את משה''?
ברם, נשמותיהם של ישראל הן המהוות את התורה. כל אדם מישראל הנהו אות מן התורה, כפי שמצינו בספרים שראשי-תיבות של ''ישראל'' הם: יש ששים ריבוא אותיות לתורה. יוצא איפוא שכאשר פקד משה את ישראל היה לומד בזה את התורה. הוא אשר אמר הכתוב: ''כאשר צוה ה את משה'' - כשם שלמד משה את התורה מאשר צוה אותו השם-יתברך, כך למד את התורה גם כאשר ''ויפקדם במדבר סיני'' (קדושת לוי)

"כל פקודי הלויים... שנים ועשרים אלף"
מה טעמו של דבר שהיה שבט לוי מועט במספרו מכל יתר השבטים?
לפי שני ישראל, אשר סבלו ונתענו בשעבוד מצרים, היפרה והירבה אותם ה'-יתברך שלא כדרך הטבע, ככתוב: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ"(שמות א,יב). אבל שבט לוי, שלפי דברי חכמינו לא היה בשעבוד מצרים ולא עבד עבודת פרך, היתה איפוא ילודתו בדרך הטבע וברכת "כן ירבה וכן יפרוץ" לא חלה עליו. (רמב"ן)

"ויהי כל בכור זכר ... לפקדיהם"
אגב המנין היה משה רבינו מתקן את כל חסרונותיהם. "לפקודיהם" מלשון "ולא נפקד ממנו איש", היינו חסרון... (חידושי הרי"ם)

לא דיי באמירה
בדיני נדרים קובעה המשנה כי "האומר ירושלים לא אמר כלום" (משום שאין זה לשון נדר). יש בזה רמז שהעיקר הוא לעסוק בבניין ירושלים במעשה בפועל, אבל "האומר ירושלים", אם האדם רוצה לצאת ידי-חובה באמירה בלבד ובסיפור שבחי ירושלים – "לא אמר כלום".
(רבי שאול ממוז'ניץ)

צר לי המקום
המשנה (אבות ה,ו) מתארת את אחד הניסים שהיו בירושלים: "לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים". כתב על כך ה'חתם-סופר':
מהגמרא עולה שבזמני העלייה לרגל היה דוחק גדול בירושלים, ואם בעזרה הייתה צפיפות גדולה, בוודאי היה דוחק במקומות הלינה. איך אפוא אומרת המשנה "לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים"?
אלא הדגש הוא על "לא אמר אדם" – אמנם היה דוחק והייתה צפיפות, אבל מרוב אהבת ה' ושמחה לא הרגישו העולים לרגל את צער הצפיפות ולא התלוננו עליה.

דבר תורה קצר במדבר, דבר תורה במדבר, פנינים, וורטים במדבר

11 במאי 2009

דבר תורה בהר בחוקותי, דבר תורה קצר בהר בחוקותי, סיפור חסידי

"והקימותי את בריתי אתכם"
עד הנה הטיבותי לכם בגלל הברית אשר כרתי עם אבותיכם אבל עתה כשתשמרו את תורתי ומצוותי לא אצטרך להזכיר לכם ברית ראשונים אלא "והקמותי את בריתי אתכם"- בזכותכם. (הכתב והקבלה)

"ונתתי שלום בארץ...ונפלו אויבכם לפניכם לחרב"
אומר רבי מרדכי הכהן: לכאורה סדר הכתוב מהופך; היה צריך להקדים "ונפלו איבכם לפניכם" לפני "ונתתי שלום". אלא, כך הדברים אמורים: "ונתתי שלום בארץ" – מתי? כאשר ישרור שלום בארץ – ביניכם לבין עצמכם, וריב לא יפריד בין אחים ומדנים לא יפלגו מחנות, אז: "ונפלו איבכם לפניכם".

"ושכבתם ואין מחריד"
אף על פי שיהיה לכם שבע ועושר, תהיה שנתכם שלווה ורגועה וללא דאגות, ולא תהיו בבחינת (קהלת ה, יא): "והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון" – מדאגה שירד ערך נכסיו, ומפחד שמא יבואו גנבים ויגנבו את רכושו.
ורבי אברהם שמואל בנימין "כתב סופר" היה אומר: הברכה תהיה "ונתתי שלום בארץ" – שלא תהיה ביניהם קנאה ותחרות, וממילא יתקיים בהם: "ושכבתם ואין מחריד", כי לא יהיו מוטרדים ולא יוכלו לישון מפני שלאחרים יש יותר

"ולא תונו איש את עמיתו ... ויראת מאלוקיך"
לא תונה את חברך בזה שיחשוב שאתה ירא אלוקים ... (אילנא דחיי)

"אל תונו איש את אחיו"
באונאת ממון כתוב: "איש את אחיו". ולהלן באונאת דברים כתוב :"איש את עמיתו" ?
משום שאונאת ממון יתיר האדם לעצמו עפ"י רוב לרמות את קרוביו ואחיו שיש לו עליהם כל מיני טענות של קיפוחים בירושה .... ולכן הזהירה התורה קודם באחיו וכל שכן באחרים.
אבל באונאת דברים מעדיף הוא להונות איש זר מאשר את קרובו, כי בזלזול קרוביו יזולזל גם הוא ולכן הזהירה התורה קודם על אחרים. (רצ"א שפירא מדינוב)

"וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך"
אם אדם נושא ונותן ביושר לפי חוקי התורה והוא נזהר מאונאה ריבית ומאזני שווא ,הרי דבר כשלעצמו הוא בגדר עבודה גדולה וקדושה.
וכך אמר הבעש"ט זצ"ל: הלא קל וחומר הוא מה אדם שלומד במשנה המחליף פרה בחמור (בבא מציעא ק') הריהו חשוב מאוד בעיני המקום שכן הוא עוסק בתורתו הקדושה כל שכן אדם שהוא מחליף ממש פרה בחמור ונזהר אגב כך בכל דיני התורה בודאי ובודאי שזוהי עבודה גדולה וחשובה לפני המקום (מאור עיניים)

"ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע"
אומר רבי יששכר דב מזלוטשוב: תנאי אחד יש לקב"ה להתקיימות כל הברכות: "וישבתם לבטח" – ביטחון בה'.

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף ... וצויתי את ברכתי"
אם ישאלו "מה נאכל" יהיה צורך לצוות על הברכה, ברם אילו הייתה בהם אמונה תמימה ולא היו מקשים קושיות, כי אז כבר הייתה הברכה מצויה מאליה...
(נועם אלימלך בשם אחיו הה"ק זישא זצ"ל)

"איש כי יפלא נדר"
למה נאמרה פרשת ערכין מיד אחרי התוכחה ?
שלא יחשוב האדם אחרי ששמע את כל הקללות האיומות האלה שאין לו ערך חס ושלום ... על כן מבארת התורה מיד, כי אכן יש ערך לכל אדם. (החוזה מלובלין)


סיפור חסידי - שמח בחלקו ...
עשיר אחד, שלא ניחן בבינה יתרה, אך לעומת זה היה עז וחצוף, נהג להתערב בענייני הקהל. פעם אחת, בדיון עם רבי בנימין מקוצק, קם העשיר וחיווה את דעתו, אף שהעניין לא היה שייך אליו כלל.
אמר לו רבי בנימין: "למדנו במסכת אבות, 'איזהו עשיר, השמח בחלקו'. למה נאמר דבר זה לעשיר דווקא, וכי העני שמח בחלקם של אחרים?
"אלא", השיב רבי בנימין, "המשנה מדברת על אדם שזכה במתנת העושר, ולא נתברך במתנות אחרות, כמו למדנות, צדקות, תבונה. אומרים לו: עשיר אתה – שמח בעושרך ובממונך, אך אל תחשוב שיש לך יד ורגל בחכמה ובתבונה, הרחוקות ממך".

תגיות:דבר תורה בהר בחוקותי, דבר תורה קצר בהר בחוקותי, סיפור חסידי

5 במאי 2009

דבר תורה פרשת אמור, דבר תורה קצר אמור

"אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם"
צריכים אנו לדעת, שאמנם קדושת הכוהנים נובעת מכך שהם מזרע אהרן, אבל לא די להסתפק בזכות אבות ולומר: "אבא שלי רב..." או "סבא שלי היה כך וכך..." ועוד כהנה וכהנה.
אלא, צריך כל אדם בנפרד להיטהר, ועל זה הפסוק אומר: "אמור אל הכהנים בני אהרן" - למד את בני אהרן שלא יסתפקו שהם "בניו של הכהן הגדול", אלא "ואמרת אליהם" - שהדיבור מופנה ישר אליהם כי כל אחד חייב להתעלות ולהיטהר בזכות עצמו.

"מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי ששת ימים ּתֵעָשֶׂה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון"
מסביר הגאון מוילנא: נתן הקב"ה לעמו ישראל שבעה ימים טובים - ראש השנה, יום כיפור, יום הראשון של סוכות, שמיני עצרת, יום הראשון של פסח, שביעי של פסח וחג השבועות.
ולשבעה ימים הללו מדבר הפסוק "ששת ימים תעשה מלאכה" שמותר בימים אלו לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש, אבל "ביום השביעי", דהיינו יום כיפור שזהו "שבת שבתון... כל מלאכה לא תעשו", אפילו מלאכת אוכל נפש אסור לעשות בה..

"וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל"
למה הוצרך לכתוב כאן "וידבר משה"? והרי ידוע, כי כל המצוות כולן נאמרו מפי משה?
אלא, אומרים חז"ל במס' מגילה (ל"ב.) "תנו רבנן: כמשה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום: הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג". והיה משה מדבר עם בני ישראל את הלכות כל מועד ומועד בזמנן.

"לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת... ולא יחללו שם אלהיהם"
שואלים, איזה חילול ה' יש בזה? – אלא, אדם אשר נפטר לו מַכָּר, רח"ל, והוא מורט לעצמו שערות ומביא על עצמו ייסורים הוא מראה כאילו ה' ח"ו עשה לו עוול גדול, וזה חילול ה'.
וצריך להבין מי הם היכולים לחלל את קדשי ישראל!
הרי ששומעים חירופין וגידופין על גדולי ישראל מפי כופרים גמורים אין אנו מתייחסים אליהם שאין ערך כלל לדיבורם, לכן לא עליהם הכתוב דיבר, אלא על הבני תורה אשר בניהם מבזים את כבוד חברם, ולא עוד אלא שאומרים "הרב ההוא לא צודק", "והחסידות הזאת...." ועוד כהנה וכהנה. (שערי חיים)

"לאביו ולאמו לא יטמא"
לכן אסרה התורה לכהן גדול להטמא אפילו לאביו ולאמו, כדי ללמדו שאין לו שייכות למשפחתו יותר מאשר לכל
סתם יהודי. (ר"מ מקוצק)

הבעש"ט היה אומר: כל זמן שאני אוהב את בני יותר משאני אוהב סתם יהודי אחר שאינו קרובי, משמע שלא הגעתי
אפילו לחצי מדרגת אהבת ישראל!

רוצים לקבל חיזוקים בדף הפייסבוק? לחצו לייק והצטרפו אלינו


כתבו לנו

נהנתם מדברי התורה באתר ? נשמח לשמוע
כתבו לנו תגובה


הצטרפו לערוץ דבר תורה בטלגרם? לחצו כאן < --- > הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו לחצו כאן