שכרה של רות
כאשר פוגש בועז את רות בשדה בפעם הראשונה, הוא אומר לה ששמע על כל מה שעשתה למען חמותה, וכיצד החליטה לעזוב את עמה ולדבוק בעם היהודי.
הוא אומר לה, בין השאר: "ישלם ה פעלך, ותהי משכורתך שלמה".
מסביר על זה המלבי"ם שישנה הבחנה בין פועל לשכיר.
פועל או אומן מקבל שכר בעד פעולה אשר עשה. החייט מקבל שכר תמורת הבגד שהכין, וזה נקרא פעולה, שמקבל את השכר עבור פעולתו. השכיר , לעומת זאת, מושכר לזמן קצוב, ומקבל שכר תמורת הזמן, בין שיעשה את מלאכתו ובין אם לאו (בעיקרון).
קיום המצוות הינו קבלת שכר במובן של "פועל", שעל כל מצווה ומצווה מקבלים שכר על הפעולה שבה. ולכן אמר בועז לרות שעל מצוותיה "ישלם ה' פעלך". אולם על עצם זה שבאה רות להתגייר, וקיבלה על עצמה לעבוד עבודה תמידית, גם אם לא תגיע שום מצווה לידה, על עצם הגיור היא תקבל שכר כמו שכיר - "ותהי משכורתך שלמה" - כלומר, שכר תמידי, וזה בגלל מה שכתוב בהמשך הפסוק "כי באת לחסות תחת כנפיו", שבאה לחסות ולהיות חלק מהעם היהודי, שבזה נעשתה רות כשכירה לכל חייה.
מקרא קודש יהיה לכם
יכול אדם ללמוד תורה, אך אין כאן "לכם" - האדם הוא דבר בפני עצמו והתורה בפני עצמה;
היא אינה משפיעה על האדם. אבל בעצרת, יום שניתנה בו התורה, צריכים שיהיה "לכם",
כלומר,שהתורה תיכנס פנימה ותשפיע על האדם הלומד.
(ספר השיחות תרצ"ו)
ערבות והתחייבות
בשעת מתן-התורה אמר כל אחד ואחד מישראל "נעשה ונשמע", בלשון רבים. בגלל הערבות
והמתיקות של קבלת התורה, קיבל עליו כל אחד ואחד ערבות והתחייבות גם על חברו.
(חידושי הרי"ם)
פנינים לפרשת נשא
"זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב"
מפני מה חתם הכתוב אצל כל נשיא ונשיא "זֶה קָרְבַּן.."?. אלא בקש הכתוב
להשמיענו שכל נשיא שהקריב את קרבנו לא עשה זאת מפני שבקש לנהוג
כחברו שהקריב את קרבנו אתמול. "זֶה קָרְבַּן" – דהיינו: שהקרבת קרבנו של כל
נשיא היתה מחמת רצון עצמו. (רש"ב מפרשיסחא)
''יאר ה פניו...ישא ה פניו'
מצינו בזהר הקדוש, כי אותיות השם שהיו חרותות על הציץ, היו מאירות ונוצצות, וכל מי שהציץ בהן היה נתקף אימה, לבו היה נשבר, וכך היו חטאיו מתכפרים. יוצא איפוא שעל-ידי ''יאר ה פניו'' - שהאיר השם-יתברך את שמו, חזרו בני ישראל בתשובה וזה הביא לידי ''ישא ה פניו אליך''.
"כה תברכו את בני ישראל אמור להם"
"בכוונה ובלב שלם" (רש"י). אמור להם שהברכות מכוונות רק לישראל ולא לכהנים, ובשעה שהם מברכים את ישראל לא תעלה במחשבתם כל נגיעה אישית וטובת הנאה שתצמח להם מן הברכות. כאשר תתקיימנה הברכות לישראל, ויתברך פרי בטנם ואדמתם, עשתרות צאנם ובקרם, ממונם ונכסיהם, תצמח מכך טובת הנאה גם לכהנים, שיזכו במתנות כהונה לרוב. לכן הזהירם הכתוב: "אמור להם" – להם ולא לכם. הכתוב אף מדגיש: "דבר אל אהרן", לפי שבעת כהונתו של אהרן במדבר לא נהגו עדיין מתנות כהונה, וברכתו כוונה אך ורק לבני ישראל. (כתב סופר).
"אמור להם יברכך ה' וישמרך...וישם לך שלום"
פתח הכתוב בלשון רבים: "אמור להם", ואילו את הברכות עצמן אמר בלשון יחיד: "יברכך...וישם לך". לא כל ברכה יפה ללשון רבים, שאין הברכה שווה לכל אדם. אמרו חז"ל (תנחומא ישן יח): "'יברכך' – בממון, 'יברכך' – בבנים". הממון ברכה הוא לאחד, ואילו לאחר הוא קללה, שמעבירו מדרך הישר. כך גם בבנים. כאשר הבנים מביאים נחת להוריהם, הרי זו ברכה. ואילו כאשר הם גורמים להוריהם ביזיונות, זו היפוכה של ברכה, וכן כך בכל הברכות. לפיכך נאמרו ברכות הברכה המשולשת בלשון יחיד, לכל אחד ברכה שהוא צריך לה". ("דן מדניאל").
כאשר פוגש בועז את רות בשדה בפעם הראשונה, הוא אומר לה ששמע על כל מה שעשתה למען חמותה, וכיצד החליטה לעזוב את עמה ולדבוק בעם היהודי.
הוא אומר לה, בין השאר: "ישלם ה פעלך, ותהי משכורתך שלמה".
מסביר על זה המלבי"ם שישנה הבחנה בין פועל לשכיר.
פועל או אומן מקבל שכר בעד פעולה אשר עשה. החייט מקבל שכר תמורת הבגד שהכין, וזה נקרא פעולה, שמקבל את השכר עבור פעולתו. השכיר , לעומת זאת, מושכר לזמן קצוב, ומקבל שכר תמורת הזמן, בין שיעשה את מלאכתו ובין אם לאו (בעיקרון).
קיום המצוות הינו קבלת שכר במובן של "פועל", שעל כל מצווה ומצווה מקבלים שכר על הפעולה שבה. ולכן אמר בועז לרות שעל מצוותיה "ישלם ה' פעלך". אולם על עצם זה שבאה רות להתגייר, וקיבלה על עצמה לעבוד עבודה תמידית, גם אם לא תגיע שום מצווה לידה, על עצם הגיור היא תקבל שכר כמו שכיר - "ותהי משכורתך שלמה" - כלומר, שכר תמידי, וזה בגלל מה שכתוב בהמשך הפסוק "כי באת לחסות תחת כנפיו", שבאה לחסות ולהיות חלק מהעם היהודי, שבזה נעשתה רות כשכירה לכל חייה.
מקרא קודש יהיה לכם
יכול אדם ללמוד תורה, אך אין כאן "לכם" - האדם הוא דבר בפני עצמו והתורה בפני עצמה;
היא אינה משפיעה על האדם. אבל בעצרת, יום שניתנה בו התורה, צריכים שיהיה "לכם",
כלומר,שהתורה תיכנס פנימה ותשפיע על האדם הלומד.
(ספר השיחות תרצ"ו)
ערבות והתחייבות
בשעת מתן-התורה אמר כל אחד ואחד מישראל "נעשה ונשמע", בלשון רבים. בגלל הערבות
והמתיקות של קבלת התורה, קיבל עליו כל אחד ואחד ערבות והתחייבות גם על חברו.
(חידושי הרי"ם)
פנינים לפרשת נשא
"זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב"
מפני מה חתם הכתוב אצל כל נשיא ונשיא "זֶה קָרְבַּן.."?. אלא בקש הכתוב
להשמיענו שכל נשיא שהקריב את קרבנו לא עשה זאת מפני שבקש לנהוג
כחברו שהקריב את קרבנו אתמול. "זֶה קָרְבַּן" – דהיינו: שהקרבת קרבנו של כל
נשיא היתה מחמת רצון עצמו. (רש"ב מפרשיסחא)
''יאר ה פניו...ישא ה פניו'
מצינו בזהר הקדוש, כי אותיות השם שהיו חרותות על הציץ, היו מאירות ונוצצות, וכל מי שהציץ בהן היה נתקף אימה, לבו היה נשבר, וכך היו חטאיו מתכפרים. יוצא איפוא שעל-ידי ''יאר ה פניו'' - שהאיר השם-יתברך את שמו, חזרו בני ישראל בתשובה וזה הביא לידי ''ישא ה פניו אליך''.
"כה תברכו את בני ישראל אמור להם"
"בכוונה ובלב שלם" (רש"י). אמור להם שהברכות מכוונות רק לישראל ולא לכהנים, ובשעה שהם מברכים את ישראל לא תעלה במחשבתם כל נגיעה אישית וטובת הנאה שתצמח להם מן הברכות. כאשר תתקיימנה הברכות לישראל, ויתברך פרי בטנם ואדמתם, עשתרות צאנם ובקרם, ממונם ונכסיהם, תצמח מכך טובת הנאה גם לכהנים, שיזכו במתנות כהונה לרוב. לכן הזהירם הכתוב: "אמור להם" – להם ולא לכם. הכתוב אף מדגיש: "דבר אל אהרן", לפי שבעת כהונתו של אהרן במדבר לא נהגו עדיין מתנות כהונה, וברכתו כוונה אך ורק לבני ישראל. (כתב סופר).
"אמור להם יברכך ה' וישמרך...וישם לך שלום"
פתח הכתוב בלשון רבים: "אמור להם", ואילו את הברכות עצמן אמר בלשון יחיד: "יברכך...וישם לך". לא כל ברכה יפה ללשון רבים, שאין הברכה שווה לכל אדם. אמרו חז"ל (תנחומא ישן יח): "'יברכך' – בממון, 'יברכך' – בבנים". הממון ברכה הוא לאחד, ואילו לאחר הוא קללה, שמעבירו מדרך הישר. כך גם בבנים. כאשר הבנים מביאים נחת להוריהם, הרי זו ברכה. ואילו כאשר הם גורמים להוריהם ביזיונות, זו היפוכה של ברכה, וכן כך בכל הברכות. לפיכך נאמרו ברכות הברכה המשולשת בלשון יחיד, לכל אחד ברכה שהוא צריך לה". ("דן מדניאל").