ראש השנה

ראש השנה
הראש של כל השנה, כל השאיפות וההישגים של ימות השנה גנוזים ביום ראשון זה, בו מרוכזים געגועי השנה ותקלות השנה. ולא עוד אלא גם קדושת ארץ ישראל עיקרה נעוץ בראש השנה, ככתוב "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה" (ר' נחמן מברסלב)

בראש חודש אלול אחד עמד ר' לוי יצחק מברדיצ'ב על יד החלון. עבר גוי אחד מתקן נעליים ושאל: וכי אין לך דבר הטעון תיקון? מיד ישב אותו צדיק על הקרקע ובכה בכיה גדולה. אמר: אוי לי ואבוי לנפשי. יום הדין ממשמש ובא ועדיין לא תיקנתי את עצמי... (זכרון לראשונים)

חסיד אחד מאנשי שלומו של ה"שפת אמת" בא אליו, בימים בין כסה לעשור, לשאול מפיו עצה בענייני מסחר. ואמר לרב שהעניין חשוב ודחוף! ענה לו ה"שפת אמת": בימים אלו אין שום דבר דחוף וחשוב מלבד התשובה. (שיח שרפי קודש)

כל פעם בפרוס ליל ראש השנה, כשנכנס השמש של ר' שמחה זיסל מקלם לקרוא אותו לתפילת ערבית, תקפה אותו חרדה גדולה מאד, וברוב רטט ופחד מלמל: הנה באה ההזמנה מבית המשפט להתייצב בדין.

עניין תקיעת שופר
כמו שני אהובים, או אב ובן שאינם רוצים שידעו מה שאחד כותב לחברו, ויש להם לשון סתרים שאינו ידוע לשום אדם רק להם. כן הדבר בראש השנה שהוא יום הדין, לא רצה הקב"ה שידעו המקטרגים מבוקשנו, ולכן עשה לשון סתרים עמנו, היינו על ידי השופר, שאינו מובן אלא רק לו יתברך
(תפארת עוזיאל)

המפתח לכל השערים
הבעש"ט הורה פעם לתלמידו רבי זאב קיציס ללמוד את הכוונות של תקיעת-שופר, כי ברצונו שהוא יהיה התוקע בבית-מדרשו. למד רבי זאב את הכוונות, ומאחר שמדובר בהרבה כוונות, שיש בהן פרטים רבים, רשם אותן על דף נייר שהניחו בכיס בגדו, כדי שיוכל להביט ברשימות הללו בעת התקיעות.
לא מצא הדבר חן בעיני הבעש"ט ומן השמים גרמו לכך שגליון הנייר יאבד.
כשהגיע רבי זאב לסידור התקיעות, החל לחפש את דף הנייר ונחרד לראות שהוא איננו עמו. הדבר גרם לו שברון-לב, שכן מתוך כך שסמך על הרשימות לא שינן כראוי את הכוונות, ועתה לא ידע מה לכוון. מתוך כאב-לב ומרירות עצומה פרץ בבכי מר ונאלץ לסדר את התקיעות בלי שום כוונות.
אחרי התפילה אמר לו הבעש"ט:
בהיכל המלך יש הרבה חדרים והיכלות ויש מפתחות שונים לכל דלת. אך באמצעות הגרזן ניתן לפתוח את כל השערים. הכוונות הינן המפתחות לשערים של מעלה, ולכל שער והיכל דרושה לכן כוונה אחרת. אולם הלב הנשבר הוא הגרזן החזק הפותח את כל השערים כולם !


"באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט"
באין מליץ יושר, במידה אין אף אחד שיגיד זכות, תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט – תגיד להם שדבר זה הינו חוק ודין שהרי "סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרים אותו מיד, כולו חייב – זכאי" (סנהדרין). אם כל הדיינים מחייבים ואין אף אחד מליץ יושר ביניהם, מזכים אותו. (רבי ר' בונם מפשיסחא)

ברגע אחרון
מעשה בחסיד אחד שנכנס בערב ראש השנה אל בעל החידושי הרי"ם (האדמו"ר מגור זצ"ל) ושפך לפניו את צקון לבו, שהשנה החולפת עברה עליו ללא תורה וללא עבודה. אמר לו הרי"ם: ראה בני, בהרהור תשובה אמיתי מעומק הלב, הרהור של הרף עין, עדיין יכול אתה לתקן את השנה כולה. והרי גמרא מפורשת היא (קידושין מט) "המקדש את האשה... על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובתו בדעתו".
הרי שאפילו בהרהור של רגע,אפשר לתקן את הכל !

וכן בערב ראש השנה בתפלת מנחה, שלכלות השנה לא נשארה אלא שעה קלה בלבד, עדיין אנו מתפללים "ברך עלינו.. את השנה הזאת" ומברכים בשם ומלכות "ברוך אתה ה' מברך השנים". והרי השנה כבר הלכה וחלפה לה. סימן, שברגע אחד עדיין אפשר לתקן למפרע את כל השנה החולפת כולה !
(אדמו"ר ר' אהרן מקרלין)

צעקת הבן האובד
הוא היה בנו יחידו של המלך. בן חכם וסקרן, שרצה ללמוד את כל החכמות ולהכיר את הגוונים השונים שבבני המדינה. המלך צייד אותו בכסף וזהב ושלחו לסייר ברחבי הממלכה.

אך הבן החל להתרועע עם איכרים נבערים, שקע בחיי הוללות וריקנות ובזבז את כל כספו, עד שנשאר בעירום ובחוסר-כול. בצר לו, החליט לחזור אל אביו ולבקש מחילה וסליחה על מעלליו.

ואכן, הצליח הבן להגיע עד שער המלך. אך במשך השנים נשתנה מאוד, ואיש לא הכיר בו עוד את הנסיך האובד. נוסף על כך, גם שכח את השפה המיוחדת שבה דיברו בארמון המלוכה, ולא היה יכול לדבר עם השומרים.

במר-נפשו החל הבן לבכות ולצעוק בקול גדול - צעקה מעומק הלב, בלי מילים. לפתע שמע המלך את קולו של בנו! הוא יצא אליו, נשקו וחיבקו והכניסו חזרה אל הארמון.

זה משל של הבעל-שם-טוב על מהותה של תקיעת השופר.

המלך - זה הקדוש-ברוך-הוא. הבן - אנחנו. הקדוש-ברוך-הוא שלח אותנו לעולם- הזה, כדי שנקיים תורה ומצוות ונתעלה. אך קורה שאנחנו מתרחקים מהאמת, עד שנשכחת מאיתנו אפילו ה'שפה', הדרך להתפלל נכון אל ה'. ואז, בצר לנו, אנו פשוט צועקים.

זו תקיעת שופר - צעקה עמוקה ופנימית, שמעוררת את רחמי ה', ושבזכותה הוא מראה מחדש את חיבתו לעמו ומוחל וסולח לנו על כל מה שהיה.


תפילת הקדוש
"תנה לי שלושה ימים לחשוב על הדבר, ואז אומר לך את החלטתי", אמר לבסוף רבי אמנון ממגנצה להגמון. הוא כבר היה עייף ותשוש, וביקש אמתלה כלשהי כדי שיניחו לו ויוכל לשוב לביתו.

רבי אמנון ממגנצה היה דמות מכובדת ונערצת בעירו. מוצאו היה ממשפחה מיוחסת. תלמיד- חכם בעל שיעור-קומה וגם נגיד בעמיו. איש נעים-הליכות היה, אוהב את הבריות ואהוב עליהן, יפה-תואר ויפה-מראה.

במסגרת עסקיו ופעילותו למען הקהילה היהודית, נפגש לעיתים תכופות עם שועי הארץ ועשיריה, עם אנשי הכמורה ובעלי השררה. אף-על-פי שהיה יהודי, זכה לכבוד ולהערצה מצד הגויים, ולא אחת אמרו לו: "מה אדם נבון כמוך עושה בכלל בין היהודים? ראוי לך להיות כמונו".

תחילה סבר שהדברים נאמרים בהלצה, אך עד מהרה נוכח שאכן מנסים לפתותו להמיר את דתו ולעבור אל חיק האמונה הנוצרית. בפגישותיו התדירות עם הגמון העיר, היה זה מדבר על ליבו: "איזה עתיד נכון לך בין היהודים? בוא תהיה אחד מאיתנו, ושערי התהילה ייפתחו לפניך".

רבי אמנון היה פוטר את ההצעות הללו בשנינות. לא רצה לתת להם את התחושה כי הוא מזלזל באמונתם ובז לה. "נולדתי יהודי", היה משיב, "ונוצרי טוב כבר לא ייצא ממני"...

אבל דווקא התחמקויותיו אלה נטעו תקווה בלב ההגמון. ככל שהוסיף להתחמק, כן התעקש ההגמון לדבר על לבו. שוב ושוב הפציר בו, לחץ עליו, הבטיח לו עולם ומלואו, ורבי אמנון, כדרכו, פוטר את דבריו בחיוך.

פעם אחת, לאחר ישיבה ארוכה במיוחד עם ההגמון ושריו, חזרו המארחים ללחוץ עליו להמיר את דתו. הפעם לא קיבלו את התחמקויותיו השנונות, ולחצו עליו לחץ ישיר וחזק ביותר. רבי אמנון ביקש להיפטר מהם וביקש ארכה של שלושה ימים.

כשחזר לביתו, תפס פתאום מה אמר. איך יכול היה להעמיד בספק את נאמנותו ליהדותו? פתאום ראה את התהום הפעורה לפניו והבין לאן נקלע. הייתי צריך לומר להם חד-משמעית, שלעולם לא יעלה על דעתי להמיר את דתי ולכפור באלוקי ישראל, ייסר את עצמו.

הדבר טרד את מנוחתו. שמחת החיים אבדה לו. לא רצה לאכול או לשתות. מרוב צער חלה, ושכב במיטתו אבל ומדוכא.

שלושת הימים עברו, וההגמון שלח לקרוא לו. "לא אלך", הודיע רבי אמנון לשליחים. ציווה ההגמון להביאו אליו בעל-כורחו.

כשהובא לפניו אמר לו: "הבטחת לחשוב על הצעתי שלושה ימים. אני מקווה שנמלכת בדעתך, ועכשיו תמלא את בקשתי".

האור חזר אל עיני רבי אמנון. שוב לא היה לו מבט מיוסר. עכשיו ידע שהגיעה לידיו הזדמנות לקדש את שם ה' ברבים.

"כיזבתי לך, מגיע לי עונש", אמר רבי אמנון להגמון. "אם תסכים, אחרוץ את דיני בעצמי: הלשון שכיזבה - תיקצץ".

זעם קר הציף את ההגמון. "לשונך דווקא דיברה לעניין", אמר לו בחימה כבושה, "אבל הרגליים שלך לא באו במועד שהבטחת - אותן נקצץ, ואת יתר איברי גופך שהעז להמרות את פי".

פקד ההגמון להביא את רבי אמנון אל חדר-העינויים ולקצץ את פרקי אצבעות ידיו ורגליו. ההגמון ושריו באו עמו, ועל כל פרק שקוצץ, שאלו את רבי אמנון: "ועכשיו תסכים לעבור לאמונתנו?".

רבי אמנון הביט בהם בשלווה, ראה את שנאתם, ובלבו ראה את אהבת השם. "לא ולא", ענה בקול הרגוע ביותר שהיה מסוגל להשמיע. והתליין קוצץ עוד פרק ועוד פרק.

כשסיימו הרשעים לקצץ את כל פרקי אצבעותיו, הניחו את הפרקים הקצוצים באגן מלא מי מלח, השכיבו את רבי אמנון באלונקה ושלחוהו עם הפרקים הקצוצים אל ביתו.

עברו הימים והגיע ראש-השנה. רבי אמנון ביקש ממקורביו לשאתו עם אגן פרקיו הקצוצים אל בית-הכנסת, ולהעמיד את מיטתו ליד בימת שליח-הציבור.

מראהו של רבי אמנון עורר פרץ של בכייה בקרב הקהל. זעקתם בתפילתם עלתה למרומים. ורבי אמנון שוכב על מיטתו, מתפתל בייסוריו.

ולפתע עלה קול בהיכל, בוקע משפתי רבי אמנון: "ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום. ובו תינשא מלכותך, וייכון בחסד כסאך, ותשב עליו באמת. אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד, וכותב וחותם וסופר ומונה. ותזכור כל הנשכחות, ותפתח את ספר הזכרונות. ומאליו ייקרא. וחותם כל אדם בו..."

והתפילה מוסיפה ומזעזעת את הלבבות. עיניו של רבי אמנון עצומות והמלים קולחות מקירות לבו: "ותפקוד נפש כל חי, ותחתוך קצבה לכל בריותיך, ותכתוב את גזר-דינם".

תמה תפילתו של רבי אמנון, ועם תום התפילה דמם גם לבו ונשמתו הטהורה עלתה לגנזי מרומים.

תפילתו זו של רבי אמנון נרשמה על-ידי רבי קלונימוס בן משולם, וזה הפיצה בכל תפוצות ישראל, כזיכרון לרבי אמנון שמסר את נפשו על קידוש שמו יתברך. זו התפילה "ונתנה תוקף", שאנו אומרים בראש-השנה וביום-הכיפורים.

(חלק מהסיפורים מאתר חבד)

דבר תורה קצר פרשת ניצבים, דבר תורה נצבים, פנינים וורטים

הפנינים לרפואה שלמה לסבתי פנינה בת רוניה

"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה"
פירש''י: 'שרש מגדל עשב מר כגידין שהן מרים, כלומר: מפרה ומרבה רשע בקרבכם'. שבועה הושבענו כאן בכתוב: ''פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה'' ומה אנו יכולים לעשות שלא יהא אחד בתוכנו שיהא ''שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה'', הלא ניתן כח הבחירה לכל אחד ואחד לבחור בטוב או חלילה ברע בחיים או חלילה במות. אלא שאמר שלמה המלך ע''ה (משלי ו): ''וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר'' כלומר: הדרך להגיע לבחירה בחיים היא דרך תוכחת המוסר שיוכיח את עצמו ואת הנמצאים בסביבתו וזו היא חובה קדושה על כל הירא את דבר ה'.
רבינו ישראל מסלנט זצ''ל כותב באגרת המוסר שלו דברים כדורבנות, זה לשונו: 'ישים האדם אל לבו לזכות את הרבים, לעוררם להתבוננות יראה ומוסר.... וזכות הרבים תהיה תלויה בו. והוא רפואה גשמית וגם רוחנית, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה: 'כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו' (יומא פז.).
ומה מאד תגדל מצוה זו בעיני האדם, לשום לבו ונפשו להדריך בני אדם ללמוד המוסר, להציל נפשם משאול תחתית וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנא:): 'כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים' ואין לך רחמנות גדולה מלהזכיר ולעורר לבב בני אדם ללמוד היראה, כי אז בעיניהם יראו ואזניהם ישמעו ולבבם יבינו גודל המכשלה אשר לפניהם וינהמו על אחריתם לשוב אל ה' יתברך, להיות
''סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב'' (תהילים לד). אם מעט ואם הרבה.
האדם המעורר לזה יהיה לו חלק נכון בכל אשר יוולד מזה, להתעדן בעדן נצחי אשר עין לא ראתהו, נלאה שכל אנושי להקיף ולהכיר היטב כמות ואכות מצות הרבים, אשר תלוה את האדם מדבר הקל הזה, העמל מעט והשכר הרבה באין ערך ושעור, לזאת ישים האדם עינו וכח שכלו לדבר הגדול הלזה, אם בעל נפש הוא'.

"גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ"
בתקופת המלחמה האיומה והנוראה, כשדם ישראל לרבבותיו נשפך כמים ואין פוצה פה ומצפצף, זרם פליטים הגיע לארצנו הקדושה אחד מעיר ושנים ממשפחה, דוויים וסחופים לבבות שבורים ורוחות נכאים, עד אשר נדמו כעצים יבשים ללא טל של חיים, במצב נורא כזה היה הרב מפוניבז' זצ''ל מרבה לעודדם ולחזקם באופנים שונים.
והיה רגיל על לשונו דברי ה'ילקוט שמעוני': שאחר מעשה המרגלים כשנגזר על העם היוצא ממצרים שלא יכנסו לארץ, אלא יסתובבו במדבר כארבעים שנה ללא תכלית ומטרה ושם ימותו, נתאר לעצמינו איך חשך עליהם עולמם חושך ואפילה, הלא כל ימי חייהם היו אמונים על ההבטחה שהובטחה לאברהם אביהם אבי האומה, שיעלו ביום מן הימים לארץ ישראל ''אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'' וינחלוה, מזמן יציאתם ממצרים מתכוננים הם לבא לארץ לזכות ליכנס ולחסות בתוכה, כמה השתוקקות היתה אצורה בקרבם ואז כשהיו כבר קרובים כל כך אל המטרה הנכספת, כבר נשלחו המרגלים לתור את הארץ, באה אליהם הגזירה הנוראה ''וְשָׁם יָמֻתוּ'' (במדבר יד) במדבר הגדול והנורא הזה.
באותו זמן, כשהדכדוך והיאוש תפס כל פנה, אמר הקב''ה למשה רבינו ע''ה בהאי לישנא (ילקוט שמעוני במדבר יג תשמה): 'אמר לו הקב''ה למשה: ''משה, משה, בוא ורצה אותם העניים שכבר יצא לבם מעליהם'' ' אין הגדרה אחרת המתאימה למצב הנורא שהיו נתונים בו, אלא ש'יצא לבם מעליהם', כמו אנשים שנטרפה עליהם דעתם, עד שמשה רבנו לא ידע איך להתמודד עם בקשה זו, איך ירצם בעת צערם הנורא, במה ינחמם?! במה ישיב את לבם?! אמר משה לפני הקב''ה: ' ''רבונו של עולם, במה ארצם''?! אמר לו הקב''ה: ''צא ורצם בדברי תורה'' '! והיה לומד עמהם פרשת מנחה ונסכים.
''אכן'', היה אומר הרב מפוניבז' בפניהם, ''רק זו היא נחמתנו בעווננו, כשיהודים נמצאים בצרה ובשביה, כשיהודים נידונים בחימה שפוכה וכבר יצא לבם מעליהם, חומל עליהם הקב''ה ואומר לרצותם, בפרק משניות! בדף הגמרא! אין צרי ומרפא לנפש ישראל פצועה אלא זו בלבד.
חיבים איפוא בשעה טרופה זו, לגשת מיד ולהקים בתי אולפנא עבור הצעירים, יש למשוך יהודים מכל ימות השנה אל בית המדרש, כל מי שאי פעם בחייו למד דף גמרא וגם את אלו שלדאבוננו לא זכו ללמוד מימיהם, הכל צריכים חזוק והתעלות, שהמאור שבתורה מחזירן למוטב והכל מתעלין ומתענגין על ידי דף הגמרא, על ידי למוד תורתנו הקדושה''.

"וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ"
כתב רבינו יעקב 'בעל הטורים': ''אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב'' - 'ר''ת - אלול. לכך נהגו להשכים ולהתפלל סליחות מר''ח אלול ואילך. וכן
''לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' '' (תהלים כז יג) ''לוּלֵא'' אותיות - אלול שמאלול ואילך חרדתי נגד ה'.

"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם ושוטריכם כל איש ישראל"
דרכו של עולם, בשעה שמתעורר צורך לפעול ולעשות למען היהדות, לנהל מלחמת מצוה למען כבוד שמים, אומר כל אחד: מה אני ומי אני? דבר זה ראוי שיטפלו בו הרבנים, האדמורים, עסקני ציבור המובהקים, ולא אני האדם הפשוט … ברם, טעות חמורה היא הגורמת להרבה נזקים. כשהדבר נוגע "לפני ה' א-להיך" - שהמדובר הוא בכבוד שמים, מן הצורך שיהיה "אתם נצבים כולכם" - הכל חייבים להתגייס לפעולה, גם "ראשיכם שבטיכם" וגם "מחוטב עציך ועד שואב מימך". איש אל ישתמט מחובתו ואל יטיל את המלאכה על שכם הגדולים. (בוצינא דנהורא)

חסידים ומתנגדים מחולקים ביניהם לגבי נוסח התפילה. החסידים מקדימים "הודו" לפני "ברוך שאמר", ואילו המתנגדים מקדימים "ברוך שאמר" לפני "הודו", אולם משתווים הם ביניהם בהגיעם ל"יהי כבוד"
כשמדובר בכבוד שמים יש לחדול מכל חילוקי הנוסחאות והדעות ולהתלכד לכוח אחד, כדי להגן על "יהי כבוד ה' לעולם"

"בפיך ובלבבך לעשתו"
אל תצא ידי חובך בדיבור ומחשבה גרידא, אלא מה שבלבך ובפיך – עשה, בפיך ובללבך – לעשותו.
(ר' מ"מ מקוצק)

"ושבת עד ה' א-לוהיך"
הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ב) אומר: "ומה היא התשובה, שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". וזה מרומז כאן "ושבת"- תקבל על עצמך לשוב בלב שלם וברצון עז ובהחלטיות שלא ישוב לזה החטא עוד, "עד" (עי"ן בצירה, מלשון עדות) "ה א-להיך". (מעינה של תורה)

"ושבת עד ה' א-להיך... בכל לבבך ובכל נפשך"
ולא נאמר "ובכל מאדך", כי כוונת הכתוב לאחרית הימים, ועל אותה שעה אמרו חז"ל (סנהדרין צז) "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס.
(שער בת רבים)

"אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך"
כלום נידחים לשמים, הלא "בקצה הארץ" היה צריך לומר ?
הבעש"ט היה מלמד זכות על ישראל, שאפילו בשעה שאדם מישראל עושה איזה מרמה בעסקיו, סוף סוף גם בזה יש איזו כוונה טובה, כי רוצה להרוויח כסף כדי שיוכל לתת צדקה, לשלם שכר לימוד עבור ילדיו, לצורכי שבת וכדומה.
וזה הפירוש בפסוק "אם יהיה נדחך בקצה השמים" אם בדחייתך, בעבירותיך, בקצה המחשבה ישנה איזו כוונה לשם שמים, "משם יקבצך ה' " – מהניצוץ הקטן הזה של לשם שמים הנמצא בתוך העבירה, משם יקחך ה'. המחשבה הנעלה הזאת מצילה אותו שלא יפול בנופלים ומביאה אותו לתשובה שלמה.
(נעם מגדים)

דבר תורה קצר כי תבוא, דבר תורה כי תבוא, פנינים, וורטים

"והיה כי תבוא אל הארץ"
עשה מצוה זו שבשכרה תכנס לארץ (ספרי)
באמת לא נתחייבו ישראל להביא בכורים אלא לאחר שכבר נתיישבו בארץ ישראל "לאחר ירושה וישיבה". ברם, עצם הדבר שקבלו עליהם כבר עתה לקיים את המצוה הזאת לכשיכנסו לארץ ישראל, שימש זכות בידם לסייע אותם כי יוכלו להכנס לארץ ישראל. (מלבי"ם)

"וענית ואמרת לפני ה' א-להיך"
לפני שאדם בא לדבר ולהתפלל לפני ה' יתברך, קודם כל עליו להכניע את עצמו ולהתבונן במיעוט ערכו ושפלותו. וזהו שאמר בפסוק "וענית" היינו שתכניע את עצמך (מלשון "לענות מפני") תחילה, לפני "ואמרת לפני ה' " (תפארת שלמה)

"וירעו אותנו המצרים"
לכאורה היה צריך לומר "וירעו לנו" ?
אלא, שפשוטם של הדברים הוא, שהמצרים במעשיהם הרעים כל כך השפיעו עלינו, עד שאנחנו עצמנו הפכנו להיות רעים... (ע"פ השמועה)

"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' "
אדם שמקבל מתנה מאת המלך, איננו שמח כל כך על עצם ערכו של החפץ, כפי שהוא שמח על העובדה שהמלך נתן לו מתנה. חשיבותו של הנותן היא עיקר השמחה. לפיכך אמר הכתוב "ושמחת בכל הטוב" לא רק משום שהוא טוב, אלא בעיקר "אשר נתן לך ה' אלקיך" משום שה' יתברך הוא הנותן..
(תפארת שלמה)

"לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי"
לשם מה כפילות לשון זו?
ברם, ייתכן שאדם יקיים מצווה ויסיח דעתו ממנה, כי ישכח את הקב"ה אשר הוא ציווה אותה, ויקיימה מתוך רגילות גרידא "מצוות אנשים מלומדה". לפיכך אמר הכתוב "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי" בשעה שקיימתי את המצוות לא שכחתי אותך, אשר ציוויתני אותן.. (שפת אמת)

"ושמחת בכל הטוב"
אפילו הבכיות לפני רבש"ע צריכות להיות מתוך שמחה ולא מתוך עצבות. ראשי תבות של בכיה: ב'שמך י'גילון כ'ל ה'יום.
(ר' נחמן מברסלב)

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה"
לא זו בלבד שלא עבדת את ה' אלקיך, אלא עוד שמחת בכך- "בשמחה", ואין לך חטא גדול וכבד מזה. (ספרי חסידים)

"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"
הרב בעל התניא כשהיה חבוש בבית האסורים, הצליחו להביא לו שליח מיוחד בכל יום שהביא טלית ותפילין, פעם אחת באמצע התפילה נכנס פתאום פקיד חשוב, שופט-חוקר, לתאו של הרב, אבל במקום להתרגז ולהתקצף על מה שעיניו ראו, נתמלא כולו חרדה והשתוממות מהתמונה הנפלאה שראה, וחיש עזב את התא. שאל אח"כ השליח את הרב כיצד קרה הדבר הנפלא. ענה לו הרב: הרי זו גמרא מפורשת "ויראו ממך – אלו תפילין שבראש". שוב שאל השליח ומדוע לא נבהלים אנשים כאשר רואים אותי עם התפילין על הראש? ענה לו הרב: כנראה שהתפילין אצלך הם רק על הראש, ובגמרא הרי כתוב "אלו תפילין ש ב ר א ש"

"והיה אם לא תשמע בקול ה' א-לוקיך… ובאו עליך כל הקללות האלה..."
מצינו בגמרא, שקוראים קללות שבתורה לפני ראש השנה בכדי שתכלה שנה וקללותיה (מגילה לא)
אמר על כך הרבי מרדומסק ז"ל, בעל תפארת שלמה, כי הכוונה היא, שאם חס ושלום נגזרו רעות על ישראל יהיו יוצאים בקריאת הקללות גרידא - כמו "ונשלמה פרים שפתינו" - ואילו למעשה תהיינה רק ברכות.

פרשת כי תצא

"כי תצא למלחמה על אויבך" (כ"א, י')
לא בכדי נכתב "כי תצא למלחמה על אויבך", מפרש רבי מנחם מנדל מקוצ'ק. ההצלחה במלחמה תלויה ביוזמה שתגלה בה וביכולתך לצאת אל האויב ולהכותו על אדמתו שלו. ככל שתנקוט יותר יוזמות, ולא תשב בחיבוק ידיים ממתין לאויב כי יבוא, כך גוברים הסיכויים שיקוים בך "ונתנם ה' אלוקיך בידך". כך במלחמה מול אויב חיצוני, כך, מוסיף רבי מנחם מנדל מקוצ'ק, גם במלחמה הפנימית, במלחמת היצר, שאדם מנהל מידי יום. כל עוד לא נתת ליצר הרע לחדור בגבולך- טובים סיכוייך לנצחו. אך ברגע שאפשרת לו להתיישב אצלך- קשה מאוד יהיה לך לגרשו מאיתך.

"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" (כ"א, י"ח)
הגמרא במסכת סנהדרין לומדת, "היה אביו רוצה (להביא את בנו לבית דין כדי שיכריז עליו כבן סורר ומורה), ואימו אינה רוצה......אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיהיו שניהם רוצים". מעיר על כך רבי שמשון רפאל הירש, שמפרשת בן סורר ומורה לומדים פרק חשוב בהלכות חינוך: רק בשעה שקולם של האב והאם הוא אחיד, ושניהם נוקטים באותה דרך חינוך, רק אז הם יכולים, במקרה של בן סורר ומורה, לנקות עצמם מאשמה, ולומר כי הם, כהורים, מילאו את חובתם בחינוך ילדם, גם אם זו לא עלתה יפה.

"שלח תשלח את האם והבנים תיקח לך" (כ"ב, ז')
התורה מצרפת נימוק למצוות שילוח הקן: "למען ייטב לך והארכת ימים". במצוות כיבוד אב ואם שבעשרת הדברות, מוזכר אותו הטעם: "כבד את אביך ואת אמך...למען יאריכן ימיך". מזה שאותו הנימוק מופיע הן במצווה קלה כמצוות שילוח הקן והן במצווה חמורה ככיבוד אב ואם, יש ללמוד, שיש לשמור על תרי"ג מצוות, קלה כבחמורה, ואין להבדיל בין אלה הנראות לנו כ"מצוותת קלות", לבין אלה הנראות לנו כ"מצוות חמורות".

"לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (כ"ב, י')
מה טעם איסור החרישה ביחד?
ספר החינוך כותב על כך: "מעמי המצווה עניין צער בעלי-חיים, שהוא אסור מן התורה. וידוע, שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינם, וכל שכן לעשות עימהם מלאכה. וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחתידינו, כי כל עוף למינו ישכון, וכל הבהמות ושאר המינים גם כן ידבקו לעולם במיניהם, וכל חכם-לב מזה יקח מוסר, שלא למנות שני אנשים כאחד, שיהיו רחוקים זה מזה בטבעם ומשונים בהנהגתם- כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי-חיים, שאינם בני-שכל, כל שכן בבני-אדם, אשר להם נפש משכלת...
האבן-עזרא פרש: "השם חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור". כלומר, כיוון שהחמור חלש מהשור, במקרה והם יחרשו יחד, ייגרם לו צער מכך שייאלץ להתאמץ יתר על המידה כדי לנסות להשתוות לכח הטבעי של השור.
רבי יוסף קארו מביא הסבר אחר מדוע שלא יחרשו שור וחמור יחדיו. עפ"י הסברו, השור מעלה גרה ולועס את מאכלו ללא הפסק. החמור המסכן שיחרוש יחד איתו, צמוד צמוד אליו, יחשוב ששוב קיפחו אותו, ונתנו לשור אוכל יותר מאשר לו. וזה צער בעלי-חיים, שיש למנעו.

"ועשית כאשר נדרת" (כ"ג, כ"ד)
בשעה שאדם נודר לעשות משהו טוב, הוא עושה כן בהתלהבות ובשמחה. אך לא אחת, כאשר הוא נדרש לקיים את נדרו, ההתלהבות כבר פגה, וקיום הנדר נעשה באיטיות תוך כדי הרגשת אילוץ. בא הכתוב ואומר לנו: "ועשית- כאשר נדרת"- קיים את הנדר באותו הלהט שהיה לך עת נדרת את הנדר.

"כי יקח איש אשה חדשה, לא ייצא בצבא..."(כ"ד, ה')
רבי שמשון רפאל הירש אמר בעניין זה: ראה עד כמה מקפידה התורה הקדושה על אושרה של אשה נשואה ועל אי פגיעה בחיי המשפחה, עד כדי שהתורה הקדישה מצווה מיוחדת בה פטרה את החתן מכל חובות היחיד כלפי הציבור והורתה לו: "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח". וכל כך למה? כי אושרו של עם ושלמותו, תלויים באושר המשפחה ושלמותה.

"זכור את אשר עשה לך עמלך" (כ"ה, י"ז)
מספר מפרשים מבארים את סמיכות עניין השקר בעסקים ("אבן שלמה וצדק יהיה לך" ) למצווה לזכור את אשר עשה עמלק בכך, שאם שיקרת במידות ובמשקלות (=רמייה בעסקים), יש לך סיבה טובה להיות מודאג מפני התגרות האויב בך. ב"העמק דבר" כותב הנצי"ב מוולוז'ין, שבמעשה הרמייה במשקולות, מראה האדם כי אינו מאמין בקב"ה, שקצב לכל ברייה וברייה את מזונה כפי שראוי לה. ומוסיף הנצי"ב, שגם בואו של עמלק להילחם נגד ישראל ברפידים, נגרם עקב הספקנות של יוצאי מצרים בהשגחת הקב"ה עליהם. לכן נסמכו שתי הפרשיות, כדי שנזכור מה ח"ו עלול לקרות לנו אם "נזייף" במידות ומשקלות. רבי שמחה בונים מפשיסחה אמר, שמצוות "זכור" ומצוות מחיית עמלק הסמוכה לה נאמרו בלשון יחיד. מוסר השכל שניתן ללמוד מכך הוא, שבכל דור ודור, עמלק היה יכול לנצח את היחיד מישראל שפרש מהכלל, אך כלל ישראל שהיו מאוחדים- הענן הגן עליהם ועמלק לא יכל להם. דרך זו, מוסיף רבי שמחה בונים מפשיסחה, צריכה לשמש נר לרגלינו: כל זמן שישראל מאוחדים- איש, כולל עמלק, לא יוכל להם.

פרשת שופטים

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך...
ושפטו את העם משפט צדק"
"תתן לך"- כותב ה"כלי יקר", רבי שלמה אפרים מלונצ'יץ, קשוט עצמך תחילה, כלומר, קודם דאג שתהיה אתה מושלם, ורק אחר כך תוכל להתפנות להשפיע על אחרים שייטיבו דרכיהם. ברוח דומה פירש האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחה: "שופטים ושוטרים תתן לך"- כשאדם שופט בקביעות את עצמו, רואה את הליקויים שבו וגם את המעלות של אחרים, הגיוני שאז "ושפטו את העם משפט צדק". אבל מי שרק רואה את חסרונות הזולת ולא רואה את הגיבנות שלו עצמו, אחד כזה טבעי שימנע משפט צדק.

"צדק צדק תרדוף"
האבן-עזרא נותן שני פירושים לכפל הלשון "צדק". האחד- קריאה אל בעלי הדין הבאים בפני השופט: לעולם רידפו אחר הצדק. בין אם תרוויחו מכך, בין אם תפסידו.
וההסבר השני- הרדיפה אחר הצדק צריכה להיות מתמדת, נמשכת, רצופה. פעם אחר פעם, כל ימי חייך. האדמו"ר מפשיסחה פרש: אחר צדק- יש לרדוף רק בצדק. רק באמצעים כשרים.

"כי יפלא ממך דבר למשפט בין-דם לדם בין דין...
וקמת ועלית אל-המקום אשר יבחר ד' אלקיך בו"
אם תתפלא "בין דם לדם" מדוע דמם של הגוים הוא יקר ודמנו הפקר ?
"בין דין לדין" מדוע החוק הוא אחר לגוי ואחר כלפי היהודי?
התשובה היא "וקמת ועלית"! עליך לעלות לארץ ישראל.
האחז במולדת ואז גם דמך לא יהיה הפקר ודינך יהיה דין! (לפי רשב"ז)

"משנה תורה.. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו"
בספר התורה יקרא המלך את כל קורות ימי חייו, הכל יקח מן התורה
וימצא בתורה את הפתרון והתשובה לכל שאלות החיים (חתם סופר)

"כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום"
ראה כמה גדול כוחו של השלום. שאפילו המלחמה, שאין אדם יורד לתוכה אלא בחרבות וברמחים, אמר הקדוש ברוך הוא: כשתהיו הולכים לעשות מלחמה, לא תהיו פותחין תחילה אלא בשלום, שנאמר: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום".

אמר רבי שמעון בן חלפתא: ראה מה חביב השלום! כשביקש הקדוש ברוך הוא לברך את ישראל, לא מצא כלי שהוא מחזיק כל הברכות לברכם בו אלא השלום, שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".

"ובערת הרע מישראל וכל העם ישמעו ויראו"
ניתן להסביר את הטעם שהחמירה התורה כל כך בזקן ממרא לפי מה שכתב בספר "עקדת יצחק" על אנשי סדום. שאילו לגבי אדם שחטא ויודע שחטא אלא שהוא עשה זאת משום שלא עמד בנסיון היצר, הרי אז יש תקווה שפעם ישוב מדרכו הרעה. אולם לגבי אנשי סדום הם עשו את פשעיהם לא סתם אלא לפי החוקים והמשפטים שלהם... וזה גרוע מכל.
ולכן גם בדין זקן ממרא, הוא איננו חוטא סתם, אלא כביכול "פוסק הלכות" ועל כן אין לו תקנה!
(רי"ש נתנזון)

"כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים"

בעת שישב בעל ''אוהב-ישראל'' זצ''ל, מאפטא, על כסא הרבנות בקולבסוב, באו פעם לפניו שני בעלי-דין לדין תורה. יתר הדיינים לקחו שוחד והיו נוטים לצד אחד, אולם הרב מאפטא גילה כלפיהם התנגדות נמרצת והוכיח להם כי אין ההלכה כמותם. יעצו הדיינים לבעל-הדין כי ישחד גם את הרב. אך כיצד עושים זאת, והלא בשום-פנים לא יסכים הרב לקבל שוחד? יעצו לו איפוא לשלשל בחשאי סכום-כסף ניכר לכיס בגדו של הרב. בעל-הדין עשה כעצתם ואיש לא ידע דבר על כך.

למחר, כאשר ישב הרב להמשיך בדין-תורה, הרגיש כי דעתו החלה להסס בדבר וכי קם בו רצון להסכים עם דעת הדיינים. מיד דחה את ישיבת בית-הדין וכל אותו היום בכה והתחנן לפני רבונו-של-עולם, כי יאיר את עיניו לראות את האמת. כך עברו ימים מספר עד אשר גילה הרב את הכסף בכיס בגדו ומיד הבין כי בעל-הדין הוא אשר שם את הכסף בכיסו כדי לשחדו. כל-כך גדול הוא כוחו של שוחד, שאפילו אם הדיין אינו יודע מאומה על כך, בכל-זאת זה משפיע על שכלו לסלף את דעתו.

זהו פירושו של הפסוק: ''ויסלף דברי צדיקים'' – אמר הרב מאפטא זצ''ל – אפילו אם הדיין מוסיף להיות צדיק גם לאחרי קבלת השוחד, שכן ראה ולא ידע מאומה על כך, בכל-זאת יש בכוחו של השוחד לסלף את בינתו ואת דבריו.

מכאן יש ללמוד קל-וחומר: אם נגיעה יש בה כדי לעוור את העינים, הרי מכל-שכן ''מידה טובה מרובה ממידת פורעניות'' – שאם אדם מסלק מעל עצמו את כל הנגיעות והפניות וטורח לרדוף אחרי הצדק, עיניו נפקחות ומוארות להשיג ולהבין את האמת (שפת אמת) .

"דין אמת"
אישה אחת, בוכייה ונסערת, באה לפני רבי צבי-הירש מרימנוב, והתאוננה שהדיינים שדנו בדין-תורה שהיה לה עשו לה עוול ועיוותו את הדין. ציווה הצדיק לקרוא לדיינים ואמר להם: "נראה לי שטעיתם בדין. הראו-נא לי את המקור שעליו סמכתם את פסק-דינכם".
פתחו הדיינים את שולחן-ערוך 'חושן משפט', בסעיף שעליו התבססו בפסק-דינם, וכשעיינו בו לעומקו התברר שאכן טעו.
שאל אחד הדיינים, איך ידע הצדיק שטעו קודם שראה את הדברים. אמר להם: "כתוב 'תורת ה' תמימה משיבת נפש'. אילו הייתם דנים דין אמת, לא הייתה האישה יכולה לבכות כל-כך".