27 בספט׳ 2008

ראש השנה

ראש השנה
הראש של כל השנה, כל השאיפות וההישגים של ימות השנה גנוזים ביום ראשון זה, בו מרוכזים געגועי השנה ותקלות השנה. ולא עוד אלא גם קדושת ארץ ישראל עיקרה נעוץ בראש השנה, ככתוב "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה" (ר' נחמן מברסלב)

בראש חודש אלול אחד עמד ר' לוי יצחק מברדיצ'ב על יד החלון. עבר גוי אחד מתקן נעליים ושאל: וכי אין לך דבר הטעון תיקון? מיד ישב אותו צדיק על הקרקע ובכה בכיה גדולה. אמר: אוי לי ואבוי לנפשי. יום הדין ממשמש ובא ועדיין לא תיקנתי את עצמי... (זכרון לראשונים)

חסיד אחד מאנשי שלומו של ה"שפת אמת" בא אליו, בימים בין כסה לעשור, לשאול מפיו עצה בענייני מסחר. ואמר לרב שהעניין חשוב ודחוף! ענה לו ה"שפת אמת": בימים אלו אין שום דבר דחוף וחשוב מלבד התשובה. (שיח שרפי קודש)

כל פעם בפרוס ליל ראש השנה, כשנכנס השמש של ר' שמחה זיסל מקלם לקרוא אותו לתפילת ערבית, תקפה אותו חרדה גדולה מאד, וברוב רטט ופחד מלמל: הנה באה ההזמנה מבית המשפט להתייצב בדין.

עניין תקיעת שופר
כמו שני אהובים, או אב ובן שאינם רוצים שידעו מה שאחד כותב לחברו, ויש להם לשון סתרים שאינו ידוע לשום אדם רק להם. כן הדבר בראש השנה שהוא יום הדין, לא רצה הקב"ה שידעו המקטרגים מבוקשנו, ולכן עשה לשון סתרים עמנו, היינו על ידי השופר, שאינו מובן אלא רק לו יתברך
(תפארת עוזיאל)

המפתח לכל השערים
הבעש"ט הורה פעם לתלמידו רבי זאב קיציס ללמוד את הכוונות של תקיעת-שופר, כי ברצונו שהוא יהיה התוקע בבית-מדרשו. למד רבי זאב את הכוונות, ומאחר שמדובר בהרבה כוונות, שיש בהן פרטים רבים, רשם אותן על דף נייר שהניחו בכיס בגדו, כדי שיוכל להביט ברשימות הללו בעת התקיעות.
לא מצא הדבר חן בעיני הבעש"ט ומן השמים גרמו לכך שגליון הנייר יאבד.
כשהגיע רבי זאב לסידור התקיעות, החל לחפש את דף הנייר ונחרד לראות שהוא איננו עמו. הדבר גרם לו שברון-לב, שכן מתוך כך שסמך על הרשימות לא שינן כראוי את הכוונות, ועתה לא ידע מה לכוון. מתוך כאב-לב ומרירות עצומה פרץ בבכי מר ונאלץ לסדר את התקיעות בלי שום כוונות.
אחרי התפילה אמר לו הבעש"ט:
בהיכל המלך יש הרבה חדרים והיכלות ויש מפתחות שונים לכל דלת. אך באמצעות הגרזן ניתן לפתוח את כל השערים. הכוונות הינן המפתחות לשערים של מעלה, ולכל שער והיכל דרושה לכן כוונה אחרת. אולם הלב הנשבר הוא הגרזן החזק הפותח את כל השערים כולם !


"באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט"
באין מליץ יושר, במידה אין אף אחד שיגיד זכות, תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט – תגיד להם שדבר זה הינו חוק ודין שהרי "סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרים אותו מיד, כולו חייב – זכאי" (סנהדרין). אם כל הדיינים מחייבים ואין אף אחד מליץ יושר ביניהם, מזכים אותו. (רבי ר' בונם מפשיסחא)

ברגע אחרון
מעשה בחסיד אחד שנכנס בערב ראש השנה אל בעל החידושי הרי"ם (האדמו"ר מגור זצ"ל) ושפך לפניו את צקון לבו, שהשנה החולפת עברה עליו ללא תורה וללא עבודה. אמר לו הרי"ם: ראה בני, בהרהור תשובה אמיתי מעומק הלב, הרהור של הרף עין, עדיין יכול אתה לתקן את השנה כולה. והרי גמרא מפורשת היא (קידושין מט) "המקדש את האשה... על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובתו בדעתו".
הרי שאפילו בהרהור של רגע,אפשר לתקן את הכל !

וכן בערב ראש השנה בתפלת מנחה, שלכלות השנה לא נשארה אלא שעה קלה בלבד, עדיין אנו מתפללים "ברך עלינו.. את השנה הזאת" ומברכים בשם ומלכות "ברוך אתה ה' מברך השנים". והרי השנה כבר הלכה וחלפה לה. סימן, שברגע אחד עדיין אפשר לתקן למפרע את כל השנה החולפת כולה !
(אדמו"ר ר' אהרן מקרלין)

צעקת הבן האובד
הוא היה בנו יחידו של המלך. בן חכם וסקרן, שרצה ללמוד את כל החכמות ולהכיר את הגוונים השונים שבבני המדינה. המלך צייד אותו בכסף וזהב ושלחו לסייר ברחבי הממלכה.

אך הבן החל להתרועע עם איכרים נבערים, שקע בחיי הוללות וריקנות ובזבז את כל כספו, עד שנשאר בעירום ובחוסר-כול. בצר לו, החליט לחזור אל אביו ולבקש מחילה וסליחה על מעלליו.

ואכן, הצליח הבן להגיע עד שער המלך. אך במשך השנים נשתנה מאוד, ואיש לא הכיר בו עוד את הנסיך האובד. נוסף על כך, גם שכח את השפה המיוחדת שבה דיברו בארמון המלוכה, ולא היה יכול לדבר עם השומרים.

במר-נפשו החל הבן לבכות ולצעוק בקול גדול - צעקה מעומק הלב, בלי מילים. לפתע שמע המלך את קולו של בנו! הוא יצא אליו, נשקו וחיבקו והכניסו חזרה אל הארמון.

זה משל של הבעל-שם-טוב על מהותה של תקיעת השופר.

המלך - זה הקדוש-ברוך-הוא. הבן - אנחנו. הקדוש-ברוך-הוא שלח אותנו לעולם- הזה, כדי שנקיים תורה ומצוות ונתעלה. אך קורה שאנחנו מתרחקים מהאמת, עד שנשכחת מאיתנו אפילו ה'שפה', הדרך להתפלל נכון אל ה'. ואז, בצר לנו, אנו פשוט צועקים.

זו תקיעת שופר - צעקה עמוקה ופנימית, שמעוררת את רחמי ה', ושבזכותה הוא מראה מחדש את חיבתו לעמו ומוחל וסולח לנו על כל מה שהיה.


תפילת הקדוש
"תנה לי שלושה ימים לחשוב על הדבר, ואז אומר לך את החלטתי", אמר לבסוף רבי אמנון ממגנצה להגמון. הוא כבר היה עייף ותשוש, וביקש אמתלה כלשהי כדי שיניחו לו ויוכל לשוב לביתו.

רבי אמנון ממגנצה היה דמות מכובדת ונערצת בעירו. מוצאו היה ממשפחה מיוחסת. תלמיד- חכם בעל שיעור-קומה וגם נגיד בעמיו. איש נעים-הליכות היה, אוהב את הבריות ואהוב עליהן, יפה-תואר ויפה-מראה.

במסגרת עסקיו ופעילותו למען הקהילה היהודית, נפגש לעיתים תכופות עם שועי הארץ ועשיריה, עם אנשי הכמורה ובעלי השררה. אף-על-פי שהיה יהודי, זכה לכבוד ולהערצה מצד הגויים, ולא אחת אמרו לו: "מה אדם נבון כמוך עושה בכלל בין היהודים? ראוי לך להיות כמונו".

תחילה סבר שהדברים נאמרים בהלצה, אך עד מהרה נוכח שאכן מנסים לפתותו להמיר את דתו ולעבור אל חיק האמונה הנוצרית. בפגישותיו התדירות עם הגמון העיר, היה זה מדבר על ליבו: "איזה עתיד נכון לך בין היהודים? בוא תהיה אחד מאיתנו, ושערי התהילה ייפתחו לפניך".

רבי אמנון היה פוטר את ההצעות הללו בשנינות. לא רצה לתת להם את התחושה כי הוא מזלזל באמונתם ובז לה. "נולדתי יהודי", היה משיב, "ונוצרי טוב כבר לא ייצא ממני"...

אבל דווקא התחמקויותיו אלה נטעו תקווה בלב ההגמון. ככל שהוסיף להתחמק, כן התעקש ההגמון לדבר על לבו. שוב ושוב הפציר בו, לחץ עליו, הבטיח לו עולם ומלואו, ורבי אמנון, כדרכו, פוטר את דבריו בחיוך.

פעם אחת, לאחר ישיבה ארוכה במיוחד עם ההגמון ושריו, חזרו המארחים ללחוץ עליו להמיר את דתו. הפעם לא קיבלו את התחמקויותיו השנונות, ולחצו עליו לחץ ישיר וחזק ביותר. רבי אמנון ביקש להיפטר מהם וביקש ארכה של שלושה ימים.

כשחזר לביתו, תפס פתאום מה אמר. איך יכול היה להעמיד בספק את נאמנותו ליהדותו? פתאום ראה את התהום הפעורה לפניו והבין לאן נקלע. הייתי צריך לומר להם חד-משמעית, שלעולם לא יעלה על דעתי להמיר את דתי ולכפור באלוקי ישראל, ייסר את עצמו.

הדבר טרד את מנוחתו. שמחת החיים אבדה לו. לא רצה לאכול או לשתות. מרוב צער חלה, ושכב במיטתו אבל ומדוכא.

שלושת הימים עברו, וההגמון שלח לקרוא לו. "לא אלך", הודיע רבי אמנון לשליחים. ציווה ההגמון להביאו אליו בעל-כורחו.

כשהובא לפניו אמר לו: "הבטחת לחשוב על הצעתי שלושה ימים. אני מקווה שנמלכת בדעתך, ועכשיו תמלא את בקשתי".

האור חזר אל עיני רבי אמנון. שוב לא היה לו מבט מיוסר. עכשיו ידע שהגיעה לידיו הזדמנות לקדש את שם ה' ברבים.

"כיזבתי לך, מגיע לי עונש", אמר רבי אמנון להגמון. "אם תסכים, אחרוץ את דיני בעצמי: הלשון שכיזבה - תיקצץ".

זעם קר הציף את ההגמון. "לשונך דווקא דיברה לעניין", אמר לו בחימה כבושה, "אבל הרגליים שלך לא באו במועד שהבטחת - אותן נקצץ, ואת יתר איברי גופך שהעז להמרות את פי".

פקד ההגמון להביא את רבי אמנון אל חדר-העינויים ולקצץ את פרקי אצבעות ידיו ורגליו. ההגמון ושריו באו עמו, ועל כל פרק שקוצץ, שאלו את רבי אמנון: "ועכשיו תסכים לעבור לאמונתנו?".

רבי אמנון הביט בהם בשלווה, ראה את שנאתם, ובלבו ראה את אהבת השם. "לא ולא", ענה בקול הרגוע ביותר שהיה מסוגל להשמיע. והתליין קוצץ עוד פרק ועוד פרק.

כשסיימו הרשעים לקצץ את כל פרקי אצבעותיו, הניחו את הפרקים הקצוצים באגן מלא מי מלח, השכיבו את רבי אמנון באלונקה ושלחוהו עם הפרקים הקצוצים אל ביתו.

עברו הימים והגיע ראש-השנה. רבי אמנון ביקש ממקורביו לשאתו עם אגן פרקיו הקצוצים אל בית-הכנסת, ולהעמיד את מיטתו ליד בימת שליח-הציבור.

מראהו של רבי אמנון עורר פרץ של בכייה בקרב הקהל. זעקתם בתפילתם עלתה למרומים. ורבי אמנון שוכב על מיטתו, מתפתל בייסוריו.

ולפתע עלה קול בהיכל, בוקע משפתי רבי אמנון: "ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום. ובו תינשא מלכותך, וייכון בחסד כסאך, ותשב עליו באמת. אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד, וכותב וחותם וסופר ומונה. ותזכור כל הנשכחות, ותפתח את ספר הזכרונות. ומאליו ייקרא. וחותם כל אדם בו..."

והתפילה מוסיפה ומזעזעת את הלבבות. עיניו של רבי אמנון עצומות והמלים קולחות מקירות לבו: "ותפקוד נפש כל חי, ותחתוך קצבה לכל בריותיך, ותכתוב את גזר-דינם".

תמה תפילתו של רבי אמנון, ועם תום התפילה דמם גם לבו ונשמתו הטהורה עלתה לגנזי מרומים.

תפילתו זו של רבי אמנון נרשמה על-ידי רבי קלונימוס בן משולם, וזה הפיצה בכל תפוצות ישראל, כזיכרון לרבי אמנון שמסר את נפשו על קידוש שמו יתברך. זו התפילה "ונתנה תוקף", שאנו אומרים בראש-השנה וביום-הכיפורים.

(חלק מהסיפורים מאתר חבד)

אין תגובות:

רוצים לקבל חיזוקים בדף הפייסבוק? לחצו לייק והצטרפו אלינו


כתבו לנו

נהנתם מדברי התורה באתר ? נשמח לשמוע
כתבו לנו תגובה


הצטרפו לערוץ דבר תורה בטלגרם? לחצו כאן < --- > הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו לחצו כאן