5 בספט׳ 2009

פרשת נצבים וילך

'לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו…למען הקים אתך הים לו לעם''
מעיר כאן רבי שלמה אפרים מלונצי'ץ, בעל ''כלי יקר'': בכל הפרשה הזאת מדבר משה לישראל בלשון רבים, ככתוב: ''אתם נצבים היום כולכם'' וגו' (כ''ט, ט') ; חוץ ממקום אחד, שבו מזכיר את הברית שה' כורת עם ישראל (כ''ט, י''א-י''ב) , שעובר לדבר בלשון-יחיד.
בכך מבקש משה רבנו להורות לבני ישראל, שעליהם להתלכד לעם אחד ולחוש ערבות הדדית איש כלפי רעהו - כפי שמרגיש גופו של אדם שנפגע באחד מאיבריו. שבענייני החטא וענשו נקבע הכלל הגדול, שכל ישראל ערבים זה בזה (שבועות ל''ט, ע''א; ועוד) ; וכאשר היחיד נכשל בחטא, אין הדבר נוגע רק לו לעצמו אלא לכלל כולו.

''והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך…''
תוהה כאן רבנו חיים בן עטר, בעל ''אור החיים'': למה הוצרך הכתוב לומר ''כל הדברים האלה'', ואינו מסתפק בנוסח ''כי יבואו עליך הברכה והקללה, אשר נתתי לפניך''?
אלא - אומר בעל ''אור החיים'': במשנת ברכות (ט', ה') הורו לנו חכמים, שחייב אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה; ועל כך נאמר בגמרא (ס', ע''ב) , שגם את הפורענות צריכים לקבל בשמחה, כי ''כל דעביד רחמנא - לטב עביד'' (=כל מה שעושה ה' הרחמן - לטובה עושה). והנה מרומזת הוראה זו של חז''ל בלשון הכתוב שלפנינו: ''והיה'' - עליך לקבל בשמחה (שלפי חז''ל ''והיה'' היא לשון-שמחה בכל מקום) - ''כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה'' וגו' ולברך את הבורא על כל מה שגומל לך בחיים. כי ''כל מה שעושה הקדוש-ברוך-הוא - הכול לטובה'' (ברכות ס', ע''ב - ס''א, ע''א) .


"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם ושוטריכם כל איש ישראל"

דרכו של עולם, בשעה שמתעורר צורך לפעול ולעשות למען היהדות, לנהל מלחמת מצוה למען כבוד שמים, אומר כל אחד: מה אני ומי אני? דבר זה ראוי שיטפלו בו הרבנים, האדמורים, עסקני ציבור המובהקים, ולא אני האדם הפשוט … ברם, טעות חמורה היא הגורמת להרבה נזקים. כשהדבר נוגע "לפני ה' א-להיך" - שהמדובר הוא בכבוד שמים, מן הצורך שיהיה "אתם נצבים כולכם" - הכל חייבים להתגייס לפעולה, גם "ראשיכם שבטיכם" וגם "מחוטב עציך ועד שואב מימך". איש אל ישתמט מחובתו ואל יטיל את המלאכה על שכם הגדולים. (בוצינא דנהורא)

חסידים ומתנגדים מחולקים ביניהם לגבי נוסח התפילה. החסידים מקדימים "הודו" לפני "ברוך שאמר", ואילו המתנגדים מקדימים "ברוך שאמר" לפני "הודו", אולם משתווים הם ביניהם בהגיעם ל"יהי כבוד"

כשמדובר בכבוד שמים יש לחדול מכל חילוקי הנוסחאות והדעות ולהתלכד לכוח אחד, כדי להגן על "יהי כבוד ה' לעולם"

"בפיך ובלבבך לעשתו"

אל תצא ידי חובך בדיבור ומחשבה גרידא, אלא מה שבלבך ובפיך – עשה, בפיך ובללבך – לעשותו.

(ר' מ"מ מקוצק)

"ושבת עד ה' א-לוהיך"

הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ב) אומר: "ומה היא התשובה, שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". וזה מרומז כאן "ושבת"- תקבל על עצמך לשוב בלב שלם וברצון עז ובהחלטיות שלא ישוב לזה החטא עוד, "עד" (עי"ן בצירה, מלשון עדות) "ה א-להיך". (מעינה של תורה)

"ושבת עד ה' א-להיך... בכל לבבך ובכל נפשך"

ולא נאמר "ובכל מאדך", כי כוונת הכתוב לאחרית הימים, ועל אותה שעה אמרו חז"ל (סנהדרין צז) "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס.

(שער בת רבים)

"אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך"

כלום נידחים לשמים, הלא "בקצה הארץ" היה צריך לומר ?

הבעש"ט היה מלמד זכות על ישראל, שאפילו בשעה שאדם מישראל עושה איזה מרמה בעסקיו, סוף סוף גם בזה יש איזו כוונה טובה, כי רוצה להרוויח כסף כדי שיוכל לתת צדקה, לשלם שכר לימוד עבור ילדיו, לצורכי שבת וכדומה.

וזה הפירוש בפסוק "אם יהיה נדחך בקצה השמים" אם בדחייתך, בעבירותיך, בקצה המחשבה ישנה איזו כוונה לשם שמים, "משם יקבצך ה' " – מהניצוץ הקטן הזה של לשם שמים הנמצא בתוך העבירה, משם יקחך ה'. המחשבה הנעלה הזאת מצילה אותו שלא יפול בנופלים ומביאה אותו לתשובה שלמה.

(נעם מגדים)

פרשת נצבים וילך

'לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו…למען הקים אתך הים לו לעם''
מעיר כאן רבי שלמה אפרים מלונצי'ץ, בעל ''כלי יקר'': בכל הפרשה הזאת מדבר משה לישראל בלשון רבים, ככתוב: ''אתם נצבים היום כולכם'' וגו' (כ''ט, ט') ; חוץ ממקום אחד, שבו מזכיר את הברית שה' כורת עם ישראל (כ''ט, י''א-י''ב) , שעובר לדבר בלשון-יחיד.
בכך מבקש משה רבנו להורות לבני ישראל, שעליהם להתלכד לעם אחד ולחוש ערבות הדדית איש כלפי רעהו - כפי שמרגיש גופו של אדם שנפגע באחד מאיבריו. שבענייני החטא וענשו נקבע הכלל הגדול, שכל ישראל ערבים זה בזה (שבועות ל''ט, ע''א; ועוד) ; וכאשר היחיד נכשל בחטא, אין הדבר נוגע רק לו לעצמו אלא לכלל כולו.

''והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך…''
תוהה כאן רבנו חיים בן עטר, בעל ''אור החיים'': למה הוצרך הכתוב לומר ''כל הדברים האלה'', ואינו מסתפק בנוסח ''כי יבואו עליך הברכה והקללה, אשר נתתי לפניך''?
אלא - אומר בעל ''אור החיים'': במשנת ברכות (ט', ה') הורו לנו חכמים, שחייב אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה; ועל כך נאמר בגמרא (ס', ע''ב) , שגם את הפורענות צריכים לקבל בשמחה, כי ''כל דעביד רחמנא - לטב עביד'' (=כל מה שעושה ה' הרחמן - לטובה עושה). והנה מרומזת הוראה זו של חז''ל בלשון הכתוב שלפנינו: ''והיה'' - עליך לקבל בשמחה (שלפי חז''ל ''והיה'' היא לשון-שמחה בכל מקום) - ''כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה'' וגו' ולברך את הבורא על כל מה שגומל לך בחיים. כי ''כל מה שעושה הקדוש-ברוך-הוא - הכול לטובה'' (ברכות ס', ע''ב - ס''א, ע''א) .


"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם ושוטריכם כל איש ישראל"

דרכו של עולם, בשעה שמתעורר צורך לפעול ולעשות למען היהדות, לנהל מלחמת מצוה למען כבוד שמים, אומר כל אחד: מה אני ומי אני? דבר זה ראוי שיטפלו בו הרבנים, האדמורים, עסקני ציבור המובהקים, ולא אני האדם הפשוט … ברם, טעות חמורה היא הגורמת להרבה נזקים. כשהדבר נוגע "לפני ה' א-להיך" - שהמדובר הוא בכבוד שמים, מן הצורך שיהיה "אתם נצבים כולכם" - הכל חייבים להתגייס לפעולה, גם "ראשיכם שבטיכם" וגם "מחוטב עציך ועד שואב מימך". איש אל ישתמט מחובתו ואל יטיל את המלאכה על שכם הגדולים. (בוצינא דנהורא)

חסידים ומתנגדים מחולקים ביניהם לגבי נוסח התפילה. החסידים מקדימים "הודו" לפני "ברוך שאמר", ואילו המתנגדים מקדימים "ברוך שאמר" לפני "הודו", אולם משתווים הם ביניהם בהגיעם ל"יהי כבוד"

כשמדובר בכבוד שמים יש לחדול מכל חילוקי הנוסחאות והדעות ולהתלכד לכוח אחד, כדי להגן על "יהי כבוד ה' לעולם"

"בפיך ובלבבך לעשתו"

אל תצא ידי חובך בדיבור ומחשבה גרידא, אלא מה שבלבך ובפיך – עשה, בפיך ובללבך – לעשותו.

(ר' מ"מ מקוצק)

"ושבת עד ה' א-לוהיך"

הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ב) אומר: "ומה היא התשובה, שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". וזה מרומז כאן "ושבת"- תקבל על עצמך לשוב בלב שלם וברצון עז ובהחלטיות שלא ישוב לזה החטא עוד, "עד" (עי"ן בצירה, מלשון עדות) "ה א-להיך". (מעינה של תורה)

"ושבת עד ה' א-להיך... בכל לבבך ובכל נפשך"

ולא נאמר "ובכל מאדך", כי כוונת הכתוב לאחרית הימים, ועל אותה שעה אמרו חז"ל (סנהדרין צז) "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס.

(שער בת רבים)

"אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך"

כלום נידחים לשמים, הלא "בקצה הארץ" היה צריך לומר ?

הבעש"ט היה מלמד זכות על ישראל, שאפילו בשעה שאדם מישראל עושה איזה מרמה בעסקיו, סוף סוף גם בזה יש איזו כוונה טובה, כי רוצה להרוויח כסף כדי שיוכל לתת צדקה, לשלם שכר לימוד עבור ילדיו, לצורכי שבת וכדומה.

וזה הפירוש בפסוק "אם יהיה נדחך בקצה השמים" אם בדחייתך, בעבירותיך, בקצה המחשבה ישנה איזו כוונה לשם שמים, "משם יקבצך ה' " – מהניצוץ הקטן הזה של לשם שמים הנמצא בתוך העבירה, משם יקחך ה'. המחשבה הנעלה הזאת מצילה אותו שלא יפול בנופלים ומביאה אותו לתשובה שלמה.

(נעם מגדים)

29 באוג׳ 2009

דבר תורה קצר פרשת כי תבוא, דבר תורה כי תבוא, פנינים וורטים

"והיה כי תבוא אל הארץ..." (כ"ו, א')
"כי תבוא" ביחיד, ולא "כי תבואו", ללמדנו, שמצוות העלייה לארץ ישראל חובת גברא היא על כל יחיד ויחיד בישראל, ואל יאמר יהודי היושב בגולה, אמתין עד שאחרים "יעשו עלייה", אלא יזדרז לעלות בעצמו. הספרי מפרש את "והיה כי תבוא אל הארץ..."- עשה מצווה זו שבשכרה תיכנס לארץ. אומר על כך המלבי"ם, שעצם הדבר, שבני ישראל קיבלו על עצמם מראש, התחייבות עצמית לקיים את המצווה הזו לכשייכנסו לארץ, שימש בידם כזכות לסייע בידם, שיוכלו להיכנס לארץ.

"וירעו אותנו המצרים ויענונו" (כ"ו, ו')
מדוע כתבה תורה "וירעו אותנו"- היה צריך לכתוב "וירעו לנו"?! אלא, המצרים התביישו מאומות העולם בזה שהם שיעבדו את ישראל ועינו את עם ישראל, לפיכך המצרים "הלבישו" על ישראל כל מיני דברים רעים, כדי שיצטיירו כרעים. ורעה זו שימשה אח"כ אליבי למצרים בענותם את ישראל.
פירוש אחר מביא האלשיך: כתוצאה מהעבודה הקשה שעבדו בנו המצרים וכתוצאה מהתנאים הקשים בהם חיינו- "וירעו אותנו" נעשינו רעים והתאכזרנו איש לאחיו.

"ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש" (כ"ו, ט')
"המקום הזה"- רש"י מפרש: בית-המקדש. שואל ה"כתב סופר", הסדר בפסוק צריך היה להיות שונה: קודם ויתן לנו את הארץ...ורק אח"כ ויביאנו אל המקום הזה, לבית-המקדש?! אלא, מפרש, הקב"ה הביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש, לא בגלל זכויותינו ויושר לבבנו, אלא בשביל בית המקדש והקורבנות. בזכות אלה התברכה הארץ. לכן, הקדים הפסוק את עניין בית-המקדש, לארץ זבת חלב ודבש.

"...אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה" (כ"ו, א')
הפועל "נותן" נכתב בפסוק הפותח את הפרשה בזמן הווה, ולא בזמן עבר. חז"ל לומדים מכך, שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד נתינת ארץ-ישראל לישראל. כל זמן שישראל עושים רצונו של מקום ומקיימים בעצמם את מצוות "וירשתה וישבת בה". פרשן אחר מתמקד בשאלה המתבקשת, הרי לאחר שהקב"ה נותן לך- לישראל- את הארץ, כהבטחתו, מה שייך להוסיף בפרשה "וירשת וישבת בה"?. אם היא שלי, מה שייך לציין זאת? אלא, שארץ ישראל נקנית בשני אופנים: האחד- בהבטחת ה'. השני- בזיעת אפיים. אין אדם זוכה לירושת הארץ ולשבת בה, אלא כן הוא טורח ומוסר נפשו על ישיבתה. וב"אוצר החיים" מביא את פירושו של בעל "אפריון" לאמר, שכאן כתבה התורה "והיה כי תבוא", בעוד פעמים רבות נאמר בתורה: "והיה כי יביאך ה'". הטעם להבאת הביכורים, עפ"י המפרשים הוא, כדי שיידע האדם, כי לה' הארץ ומלואה, והוא- האדם- אינו אלא כאריס, ומדרך האריס הנאמן להביא פירות ראשונים לבעל הגן. לכן נצטווינו להביא ראשית פרי האדמה בית ה' אל הכהן...זהו שנאמר "והיה כי תבוא"- שמא יעלה בדעתך שאתה בעצמך ובכוחך באת אל הארץ וירשת אותה- לא כן! ולהוציא זאת מלבך, הנני מצווך על מצוות ביכורים, למען תדע כי ה' הוא הנותן אותה לך.

"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" (כ"ו, ג')
מפרש החתם סופר, אל תבוא לכהן כזה אשר כהונתו אינה אך ורק משום שגם אביו היה כהן, והוא עצמו אינו ראוי לכהונה...אלא "אל הכהן אשר יהיה בימים ההם"- לא מימים קדמונים, מימי אהרון הוא כהן- כלומר: "נכד"...אלא גם כיום הוא עצמו ראוי להיות כהן...

"וענית ואמרת לפני ה' א-להיך"
לפני שאדם בא לדבר ולהתפלל לפני ה' יתברך, קודם כל עליו להכניע את עצמו ולהתבונן במיעוט ערכו ושפלותו. וזהו שאמר בפסוק "וענית" היינו שתכניע את עצמך (מלשון "לענות מפני") תחילה, לפני "ואמרת לפני ה' " (תפארת שלמה)

"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך" (כ"ו, י"א)
מתי אתה יכול לשמוח "בכל הטוב"? מסביר בעל "תפארת שלמה": תהיה לך השמחה מפאת הנותן. משל למה הדבר דומה. לאדם שמקבל מתנה מאת המלך. כמה שהוא שמח על עצם ערכה של המתנה, שמחתו כפולה ומכופלת על כך שהמלך הוא שנתן לו את המתנה הזו. חשיבותו של הנותן הוא העיקר בשמחתו. "ושמחת בכל הטוב"- לא רק משום שהוא טוב, אלא בעיקר משום "אשר ה' אלוקיך נתן לך". כיוון ש-ה' הוא הנותן. ובאותו כיוון מפרש ר' משה ליב מססוב: מתי אתה יכול לשמוח "בכל הטוב"? בשעה שה' הוא הנותן לך מפרי עבודתך, ואינך נזקק למתנת בשר ודם. וכן, יש לפעמים וה"טוב" הוא לרעת בעליו, בבחינת "עושר שמור לבעליו לרעתו". אלא, כאשר יודע האדם כי עושרו הוא מתת ה', אזי משתמש בעושרו למטרות צדקה וחסד- ואז שרויה ברכה ושמחה בכל הטוב. אך אם אין האדם מכיר בערך זה שהכל מתת ה', הופך הטוב והעושר לרועץ.

"ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלוקיך" (כ"ח, א-ב). מפרש ה"כתב סופר", על-פי רוב, אדם צריך ללכת ממקום למקום כדי להשיג עושר אבל ברכת ה' לישראל לא תהיה באופן כזה, אלא האושר והעושר יבואו הביתה בכל מקום שיהיו ישראל, והם לא יצטרכו לרדוף אחריו. וכל זה, "כי תשמע בקול ה' אלוקיך"- כדי שלא תצטרך לבזבז טרחה וזמן ולהיבטל מתורה וממצוות. ה"חפץ חיים" הסביר, שעצם "כי תשמע בקול ה' אלוקיך"- בכלל הברכות היא, ולא עוד, אלא שאין לך ברכה גדולה מזו, שכל הברכות של מעלה ושל מטה תלויות ב: "כי תשמע בקול ה' אלוקיך". בעלי המוסר מפרשים, אם תגיע למידת ההסתפקות של "איזשהו העשיר השמח בחלקו", אזי הברכות ישיגוך, ותגיע לשמחת חיים אמיתית של התורה הקדושה.

"והיה אם לא תשמע בקול ה' א-לוקיך… ובאו עליך כל הקללות האלה..."
מצינו בגמרא, שקוראים קללות שבתורה לפני ראש השנה בכדי שתכלה שנה וקללותיה (מגילה לא)אמר על כך הרבי מרדומסק ז"ל, בעל תפארת שלמה, כי הכוונה היא, שאם חס ושלום נגזרו רעות על ישראל יהיו יוצאים בקריאת הקללות גרידא - כמו "ונשלמה פרים שפתינו" - ואילו למעשה תהיינה רק ברכות.

27 באוג׳ 2009

פנינים לפרשת כי תצא


"כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו"
"כי תצא" לשון יחיד, כל יחיד מישראל אין לו אויב גדול מיצרו הרע. ולמרות זאת התורה אומרת
והיה אם תצא למלחמה על יצר הרע, התורה מבטיחך "ונתנו ה' אלקיך בידך" שתנצח אותו. ולא עוד אלא גם "ושבית שביו", תגיע לידי כך, שתשעבד גם את כוחות היצר הרע לעבודת הבורא. (הבעש"ט)

"כי תצא למלחמה על אויבך"
לא בכדי נכתב "כי תצא למלחמה על אויבך", מפרש רבי מנחם מנדל מקוצ'ק. ההצלחה במלחמה תלויה ביוזמה שתגלה בה וביכולתך לצאת אל האויב ולהכותו על אדמתו שלו. ככל שתנקוט יותר יוזמות, ולא תשב בחיבוק ידיים ממתין לאויב כי יבוא, כך גוברים הסיכויים שיקוים בך "ונתנם ה' אלוקיך בידך". כך במלחמה מול אויב חיצוני, כך, מוסיף רבי מנחם מנדל מקוצ'ק, גם במלחמה הפנימית, במלחמת היצר, שאדם מנהל מידי יום. כל עוד לא נתת ליצר הרע לחדור בגבולך- טובים סיכוייך לנצחו. אך ברגע שאפשרת לו להתיישב אצלך- קשה מאוד יהיה לך לגרשו מאיתך.

"ולקחת לך לאשה"
לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע (רש"י)
דרכו של יצר הרע היא להסית את האדם נגד כל דבר אשר למצוה יחשב, תמיד מסית הוא לעשות בדיוק ההיפך ממה שאמרה תורה. הרי איפוא זה שהתירה התורה לקחת יפת תואר מהווה תריס נגד יצר הרע, שכן מעתה יסית את האדם שלא לקחתה. ואילו היתה התורה אוסרת יפת תואר היה בא יצר הרע מסיתו לקחתה דווקא. והיינו "לא דברה התורה אלא כנגד יצר הרע" (ר' מאיר מפרמישלן זצ"ל)

"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה אינו שומע בקול אביו"
בעל ה"תולדות" מפרש בדרך ההלצה "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" היתכן דבר כזה? אלא שהסיבה היא כי האיש הזה, שיש לו בן סורר ומורה הוא עצמו "איננו שומע בקול אביו" איננו שומע בקול אביו שבשמים, ועל כן יש לו בן כזה.

"בן סורר ומורה אינו שומע בקול אביו וקול אמו"
כאשר קול ההורים איננו שווה, "קול אביו וקול אמו" לכל הורה יש קול אחר, דעה אחרת, וגם החינוך איננו שווה, אזי הבן גודל להיות בן סורר ומורה..

"לתת לו פי שנים"
מעניין הדבר, שאותיות "בכר" כשלעצמן מרמזות על כך. שהבכור זכאי לקבל פי שנים בירושת האב. שכן כל אות ב"בכר" מניינה כפול ממניין האות שלפניה באלפא ביתא, "ב" כפולה מן ה"א","כ" כפולה מן ה"י", ו"ר" כפולה מן ה"ק"
(הגר"א מווילנא)

"הקם תקים עמו"
עם בעליו, אבל אם הלך וישב לו ואמר לו הואיל
ועליך מצוה, אם רצית לטעון טעון, פטור. (רש"י)
כך הם הדברים גם בעניינים רוחניים.
מי שמבקש שה' יעזרהו לעשות תורה ומצוות עליו להתחיל לעשות ואז ה' יעזרהו אבל מה מוזר ומגוחך הדבר שבני האדם מתפללים "והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו.. והאר עינינו בתורתך" ומיד הם פונים לעסקיהם...
ונשאלת השאלה: ואיך יערב ה' לך את תורתו אם אתה בכלל אינך לומד? ויאיר את עיניך? (החפץ חיים)

"לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו"
מה הסיבה לכך שאסרה התורה חרישה של חמור ושור יחדיו ?
ופירש בספר החינוך : "מטעמי המצווה עניין צער בעלי-חיים, שהוא אסור מן התורה. וידוע, שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינם, וכל שכן לעשות עימהם מלאכה. וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו,כי כל עוף למינו ישכון, וכל הבהמות ושאר המינים גם כן ידבקו לעולם במיניהם, וכל חכם-לב מזה יקח מוסר, שלא למנות שני אנשים כאחד, שיהיו רחוקים זה מזה בטבעם ומשונים בהנהגתם- כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי-חיים, שאינם בני-שכל, כל שכן בבני-אדם, אשר להם נפש משכלת...

האבן-עזרא פירש: "השם חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור". כלומר, כיוון שהחמור חלש מהשור, במקרה והם יחרשו יחד, ייגרם לו צער מכך שייאלץ להתאמץ יתר על המידה כדי לנסות להשתוות לכח הטבעי של השור.

ורבי יוסף קארו מתרץ משום שהשור מעלה גרה ולועס את מאכלו ללא הפסק. החמור המסכן שיחרוש יחד איתו, צמוד אליו, יחשוב ששוב קיפחו אותו, ונתנו לשור אוכל יותר מאשר לו. וזה יהיה לו צער בעלי-חיים, שיש למנעו

11 באוג׳ 2009

דבר תורה פרשת ראה, דבר תורה קצר ראה, פרשת ראה, פנינים, סיפור חסידי

"ראה אנכי נותן לפניכם היום את הברכה והקללה"
חכמינו אמרו : "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת הכריע את כל העולם לכף זכות, עשה עבירה אחת הכריע את כל העולם לכף חוב (קידושין מ)

לפיכך אמרה התורה לכל יחיד ויחיד "ראה!" השתדל לראות שבכל מעשה ומעשה שאתה הולך לעשות "אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" הרי אתה מביא לעולם כולו ברכה או ח"ו קללה. ועל כן הבחירה לגבי פעולתך עלולה להכריע את כל העולם לכף זכות או חובה (תורת משה)

"ראה אנכי נותן לפניכם היום את הברכה והקללה"
פתח הכתוב בלשון יחיד "ראה" ועבר מיד ללשון רבים "לפניכם"?
שכן ליתן נותנים להכל במידה שווה, אבל לראות רואה כל אחד באופן אחר. אדם כמות שהוא , כך רואה הוא...
(ר' מנחם מנדל מקוצק)

"והקללה אם לא תשמעו וסרתם מן הדרך"
אצל הברכה נאמר רק "אשר תשמעו". ואילו לגבי הקללה נאמר נוסף על "לא תשמעו" גם "וסרתם מן הדרך" לפי שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, הרי ממילא בשמיעה גרידא, עוד לפני העשיה, כבר באה הברכה. אבל לגבי מחשבה רעה הלא אינה מצטרפת למעשה, לכן אין הקללה באה מיד אחרי אי השמיעה, אלא מן ההכרח שיהיה גם מעשה "וסרתם מן הדרך" (באר מים חיים)

"לא תעשון כן לה' אלוקיכם"
לפני ה' יתברך אין עושים "כן", בבחינת "סתם ככה", מתוך רגילות, או כדי לצאת ידי חובה. (ר' מנחם מנדל מקוצק)

"ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש"
אם יכולה היתה עיר שלמה להיכשל בעבודה זרה, הרי סימן הוא כי אנשיה היו שטופים רק בענייני רווחי ממון ולא נתנו דעתם על ענין נעלה מזה. על כן ניטמטם לבם כ"כ עד כי נוח היה להדיחם. ממילא ראוי גם הונם ורכושם, אשר גרמו לידי כך, להישמד כולו באש. (אבני אזל)

"ונתן לך רחמים ורחמך"
מלמד שכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים (שבת קנא)
ועל זה אמר ר' דוד משה זצ"ל מצורטקוב: כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים. היינו שמעורר רחמי שמים על זה שהוא מרחם עליו, כי אומרים בשמים: ומה זה בשר ודם ריחם עליו.. הקב"ה בוודאי שצריך לרחם עליו!

''ונתן לך רחמים ורחמך''
אל לך לחשוש מכך, שלאחרי הריגת עיר שלמה של אנשים, נשים וטף, תסגל לעצמך טבע של אכזריות – שכן התורה מבטיחה לך: ''ונתן לך רחמים'' – מכיון שאתה עושה זאת למען רצון השם-יתברך וכבוד-שמים, לא ישחית המעשה הזה את מידותיך אלא אדרבה – עוד יחון אותך השם-יתברך במידה של רחמנות.

"פָּתחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיך"
אלמנה אחת באה לפני הרה"ק רבי חיים מצאנז זצ"ל ובכתה לפניו שעולליה שואלים לחם וביתה ריק והיא חייבת כסף רב עבור עגלה מלאה תפוחים שקנתה כדי למכרם בדוכנה שבשוק, אבל אנשים הוציאו עליהם לעז שהם חמוצים ורקובים.
נרעש הרבי וקם ממקומו, עזב את קהל חסידיו והלך אל השוק, נעמד מאחורי דוכן האשה והתחיל לקרוא כתגר: "קנו, אנשים, קנו תפוחים – תפוחים טובים ומתוקים"!
האנשים נהרו מכל העברים ונאבקו זה בזה כדי לקנות תפוח מידיו של הרבי, לקחו ושלמו, לקחו ושלמו וכעבור כמה דקות לא נותר תפוח אחד – וביד הרבי היה צרור תפוח של מעות. הושיט הרבי את הצרור לאלמנה הנדהמת ואמר: "רואה את, חשש שוא חששת. התפוחים טובים היו, ראי – כולם נמכרו, עד אחד"
"פָּתחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ"
סח הגאון רבי אהרן הכהן זצ"ל, רבה של שוינצאן: בשעתו, בקשה מלכות הרשעה ברוסיה לגזור על למוד התורה בישיבות הקדושות. ניתן היה לשחד את שר ההשכלה בסכום עתק, שיאות לבטל את הגזירה.
נכנס הגאון רבי ישראל מסאלנט זצ"ל בעובי הקורה ונסע לגייס את הכספים בקהילות ישראל. הגיע לביאליסטוק ועלה לבית הרב הגאון רבי שמואל מוהליבר זצ"ל. בקש שיקרא לאחד מעשירי הקהילה ויבקשו שילך אתו לנכבדיה ויערכו יחדיו את ההתרמה. שלח הרב לקרוא לאחד משלשת עשירי העיר. בא הלה וכששמע למה הוא מתבקש, התנצל ואמר שלבו חלש וההליכה עלולה להתישו ולקצר ימיו, ספק פקוח נפש הוא. אמר לו רבי ישראל שישב עמם ובקש מהרב לקרוא לעשיר השני.
הגיע העשיר, כששמע את הדברים אמר: "חבל על הטורח, הכלכלה מצויה בשפל המדרגה והפרנסה דחוקה, רעיון נפל הוא ויש למשוך ידים ממנו". אמר לו רבי ישראל: "שב נא עמנו". ומהרב בקש לקרוא לעשיר השלישי.
כשבא ושמע במה דברים אמורים, אמר: "טוב הרעיון, אך איני האדם המתאים. לשם כך יש לבחור במי שמכיר את כל התושבים ויודע מצבו של כל אחד, מה יוכל לתת וכמה ניתן ללחוץ עליו. אבל אני תושב חדש בעיר ואיני מכירם. אם אאמין להתנצלות כל אחד, נצא בידים ריקות. אם אלחץ ואתחנן שלא בפני האדם הנכון, יחרפני ויגדפני וימיט על ראשי בושות וכלימות"…
נענה רבי ישראל ואמר: "שלש טענות שמענו ופסוק אחד מכחיש את כולן: "רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד" (משלי כ"א), אתה הבעת חשש שההליכה תקצר את חייך – והכתוב מעיד שתאריכם. אתה חושש שתשוב בידים ריקות – והכתוב מבטיח שתמצא צדקה. ואתה פוחד מבושות – והכתוב מבטיחך כבוד! על כן, קומו שלשתכם ובואו עמי ונפעל יחדיו לבטול הגזירה"

הבט בעצמך
התייצב יהודי ליד פתח חדרו של בעל 'חידושי הרי"ם' מגור והביט זמן ממושך בצדיק. פנה אליו הצדיק: "מה אתה מודד אותי בעיניך?!".
השיב החסיד: "ראיתי ב'אור החיים' פירוש לפסוק 'ראה אנכי', שאם יביטו על משה, אזיי 'אנכי נותן לפניכם ברכה' – ישפיע הצדיק רוב שפע על האדם".
נענה בעל 'חידושי הרי"ם': "הלוא נאמר 'ועמך כולם צדיקים', ואם-כן גם אתה צדיק – הבט אפוא לתוך עצמך"...



1 באוג׳ 2009

פנינים לפרשת עקב


"והיה עקב תשמעון"
לפני כל צעד שאדם חושב לעשות, עליו לשמוע תחילה היטב ולהתבונן אם בצעד זה אשר הוא מתכוון לעשות, האם הוא יעשה את רצון ה' יתברך! ואם לאו – אל יעשהו. וזהו פירושו של הכתוב "והיה עקב" והיה בכל צעד שתחשבו לעשות "תשמעון" תשמעו תחילה היטב אם הוא יהיה לרצון ה' יתברך

"והיה עקב תשמעון"
אדמו"ר "בעל צמח צדק" בהיותו ילד קטן, ורק התחיל ללמוד חומש אצל המלמד שלו, בחן אותו סבו, הרב בעל "התניא". ושאל אותו: מה פירוש הפס' "עקב אשר שמע אברהם בקולי" ? ענה הילד: אברהם אבינו שמע את ציווי ה' אפילו בעקבו. נהנה הרב מתשובת הילד ואמר: זהו שאמר הכתוב: "והיה עקב תשמעון". שאפילו העקב צריך לשמוע את המצוה ולעשותה!

"והיה אם שכח תשכח את ה' א-לוהיך"
והיה לשון שמחה, "והיה אם תשכח" אם תשכח להיות לשמוח ותהיה חדור בעצבות אז "תשכח את ה' אלוקיך" העצבות תגרום לך שתשכח את ה'. (אדמו"ר ר' ישראל מרוזין)

"כי תאמר.. איכה אוכל להורישם לא תירא מהם"
הפחד כשלעצמו הוא זה אשר מביא את האסון, ולכן העיקר הוא שלא יפחד ואז ינצח, "כי תאמר רבים הגוים ההם איכה אוכל להורישם" ? העצה היא "לא תירא מהם", ואם כה תעשה אזי תוכל להורישם.
(ר' לוי יצחק מברדיצב)

"כי כאשר ייסר אב את בנו ה' א-להיך מיסרך"
מתי שהאב נאלץ להכות את בנו ולייסרו, לבו כואב בקרבו והוא מתעצב על כך. כך ה' יתברך, כביכול "בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי" (סנהדרין מו)
(ר' לוי מברדיצב)

"וכסף וזהב ירבה לך"
יהודי אחד התפאר בפני ה"חפץ חיים" שהקב"ה זיכהו בעושר רב וכי אין לו כל מחסור. אמר לו החפץ חיים: ראוי לך לקבוע בכל יום שעות אחדות לתלמוד תורה. ענה לו העשיר: אין לי פנאי. אם כן אמר לו ה"חפץ חיים", הרי אתה אביון שבאביונים, אם זמן אין לך, מה יש לך? ואין לך עני יותר מעני בזמן ...

"כי לא בצדקתך ה' א-לוהיך נתן לך את הארץ"
משה רבינו התכוון להדגיש ולקבוע בפסוקים אלו, כי מתנת ארץ ישראל לא ניתנה לבני ישראל בזכות מעשים טובים של דור מסוים, אלא היא מתנה לכללות עם ישראל, כלומר לכלל הדורות. ובזה רצה משה רבינו לחזק את הדורות העניים במעשים טובים, שידעו, שאעפ"כ יש בכוחם לזכות בארץ ישראל! (חידושי הרי"ם)

"ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה"
מצינו במדרש, שלפיכך היתה רבקה עקרה, כדי שלא יאמרו אומות-העולם כי ברכתם אשר ברכוה: "אחותנו את היי לאלפי רבבה", היא אשר השפיעה עליה ללדת בנים.
אומר איפוא כאן הכתוב: "ברוך תהיה מכל העמים" – אף כי כל העמים יברכוך, בכל זאת לא יהא בכך משום מניעה לפריונך ורבייתך, ו"לא יהיה בך עקר ועקרה" – שלא יושם לב לזה שיאמרו כי הדבר הוא בזכות ברכתם.

"וכל מדוי מצרים הרעים לא ישימם בך ונתנם בכל שנאיך"
כלל שנינו בגמרא, שלשון "נתינה" היינו בשיעור – "נתינה ככזית" – ואילו לשון "שימה" היינו בלי שיעור, אפילו בכלשהו (כריתות ו). לפיכך אומר הכתוב: "לא ישימם בך" – אפילו כלשהו מכל מדוי מצרים לא ישים בך, אולם "ונתנם בכל שונאיך" – הללו יקבלו זאת בכמות ראויה, בשיעור.

"וכל מדוי מצרים הרעים לא ישימם בך ונתנם בכל שנאיך"
בהגדה של פסח טורחים התנאים רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא, להגדיל את מספר מכותיהם של המצרים – זה אומר חמישים מכות וזה אומר מאתיים מכות ואילו השלישי מגדיל את המספר עד למאתיים וחמישים. מה, בעצם, הנפקא-מינה בזה? אמר על כך הגאון מווילנה ז"ל: לפי שבקשו להגדיל ככל היותר את מספר החליים והמדווים הרעים, אשר לא תהיה להם שליטה על ישראל, כפי שמבטיח כאן הכתוב: "כל מדוי מצרים הרעים לא ישימם בך" – הרי ממילא ככל שיגדל מספר מכותיהם של המצרים, כך יגדל מספר המכות והיסורים שלא יושמו על ישראל.

27 ביולי 2009

פנינים לפרשת ואתחנן


"ואתחנן אל ה' "

ר' ישראל, המגיד מקוז'ניץ היה אומר : אין יותר הנאה בעולם כמו מתפילה טובה !

"רב לך אל תוסף דבר אלי"

מובא בזוהר שכל אדם הוקצב לו כמה עליו לדבר במשך כך ימי חייו וכשהוא מרבה לדבר, אזי מקרב את מתתו. לכן אמר קהלת "אל תהי סכל, למה תמות בלא עיתך?" כי הסכל מרבה דברים ויצטרך למות קודם זמנו. ולכן נאמר "אל תוסף" כי על ידי זה תקרב את מיתתך (רי"ש נתנזון)

"רב לך אל תוסף דבר אלי עוד"

בעל החתם סופר היה רגיל להאריך בתפלתו. שאל אותו אחד מגדולי זמנו, הרי ע"י כך הוא מבטל לימוד תורה, ונאמר "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה" (משלי) ענה לו החת"ס: הרי נאמר "המאריך בתפלתו מאריכין לו חייו ושנותיו, נמצא שאם אאריך בתפלתי אזכה לאריכות ימים, ואשלים ע"י זה בלימוד התורה מה שחסרים לי ע"י אריכות התפילה. (מגנזנו העתיק)

"אעברה נא ואראה את הארץ הטובה"

לכאורה הרי ברור מאליו שאם יעבור בארץ יראה אותה? ברם, צריך אדם לבקש תמיד כי יראה לו ה' יתברך את הטוב שבכל דבר ודבר, לפיכך בקש משה רבינו "ואראה את הראץ הטובה" שאראה רק בצד הטוב של ארץ ישראל. (אהל תורה)

"רק השמר לך ושמור נפשך מאוד"

"רק השמר לך"- לעניינים של הגוף די אם תקדיש את הזמן המינימלי הדרוש לשמור עליו, וזה שנאמר "רק" בלשון מיעוט. לעומת זאת, "ושמור נפשך מאוד" – בדברים של שמירת הנפש עלינו להשקיע מאוד. (ה"חוזה" מלובלין)

"ובקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך"

הקדוש ברוך הוא נתן שטר חוב לישראל "ובקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת", כלומר אם תבקשהו תמצאהו, אך התנאי לקיום פרעון השטר הוא "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (היהודי הקדוש)

"שמור את יום השבת לקדשו"

"שמור" מלשון "ואביו שמר את הדבר", כלומר, חכה והתגעגע לקדושת השבת במשך כל ימות החול. למדרגה זו הגיעו בדברות השניות, במשנה תורה. (הרב י' מ' חרל"פ)

"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"

הלב ע"פ רוב סגור הוא ועל כן צריך שיהיו הדברים מונחים על הלב כאבן, וכשאר ייפתח הלב, ברגע המיוחד, יכנסו הדברים לתוכו. ולכן אין להתפעל מזה, אין להרפות מעבודת ה'. ויהיו הדברים מונחים כאבן על הלב מבחוץ, וברגע של התעוררות, יכנסו הדברים ללב פנימה. (ע"פ ר' מקוצק בשם משמואל)


"וידעת היום....בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" (ד', ל"ט)

"בשמים ממעל" בעניינים של רוחניות, תורה ויראת-שמים, עלינו תמיד להסתכל "למעלה", כלומר כלפי אלה שנראה שהם "טובים" ממך ואליהם תשאף להידמות. לעומת זאת, "ועל הארץ מתחת" – בעניינים הגשמיים – הסתכל תמיד באלה שמצבם גרוע משלך, ואם יש בידך- סייע להם, ואז תשמח בחלקך הגשמי- ותתפנה יותר לעיסוקים הרוחניים.


"אנכי ה' אלהיך"

עשרת הדיברות נאמרו, מתחילתן ועד סופן, בלשון יחיד. התורה הורתה לנו בזה, שכל אחד ואחד מישראל צריך לומר לעצמו, שבשבילו ניתנו עשרת הדיברות, ועליו מוטלת החובה לקיימן. באותו עניין אמר ה"חוזה מלובלין", שלשון היחיד שבעשרת הדיברות נועדו לומר לכל אדם בישראל: גם אם כל העולם כולו יסור, חלילה, מדרך התורה, זכור כי לך אישית ניתנה התורה, ואתה לא תלך אחריהם

15 ביולי 2009

פנינים לפרשת מטות מסעי

פרשת מטות מסעי
"זה הדבר אשר צוה ה' לאמור"
אמרו חז"ל: כל פטפוטין בישין בר מפטפוטי דאורייתא (כל פטפוטים לא יפים חוץ מדברי תורה), "זה הדבר אשר צוה ה' לאמור" זה הדבר אשר ציוה ה' - אותו מותר לאמור (רמ"ל ליטש מפרסברג)

"איש כי ידור נדר.. לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה"
לא יעשה דבריו חולין רש"י (כאילו "לא יחלל דברו")הצדיק ר' מנחם מנדל מקוסוב היה אומר : מי שנזהר תמיד שלא לעשות דברו חולין ומקפיד לכבד כל דיבור שלו (גם חולין) כדבר קודש, זוכה לכך שאף הקדוש ב"ה מכבד כראוי את מוצא פיו ומתקיים בו "ככל היוצא מפיו – יעשה", בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים.."

"החלצו מאתכם אנשים לצבא .. לתת נקמת ה' במדין"
המדיינים חטאו הן נגד ה' והן נגד בני ישראל. הקב"ה ויתר על כבודו וציווה למשה "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" אבל משה לא השלים עם ויתור זה על כבוד הבורא. ואילו הוא פנה לבני ישראל שיוותרו על כבודם שנפגע וינקמו את "נקמת ה' במדיין". לדעת רש"י שינה משה בכדי להורות לבני ישראל שהעומד נגד ישראל, כאילו עומד נגד הקב"ה. (האלשי"ך)

"ככל היוצא מפיו יעשה"
קל מאד לנדור נדר אבל קשה לקיים לכן נאמר "ככל היוצא מפיו" כשם שיצא הנדר מפיו בקלות "כן יעשה" בקלות כזאת כך יקיים..

"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב"
מדוע באה התורה לספר לנו באיזו דרך נהרג בלעם? עפ"י רש"י, בלעם ידע שישראל מנצחים את אויביהם רק ע"י כח התפילה, כלומר, כוחם בפיהם, בא הוא ותפס אומנותם של ישראל, וקיללם בפיו. בתגובה, באו ישראל והחליפו אומנותם באומנות האומות, החרב, שנאמר "ועל חרבך תחיה",- והרגוהו. בכיוון זה ממשיך רבי ישראל מראדין ואומר: עפ"י זה, באומנות הפה אנו יכולים בכח זה ליצור עולמות גשמיים ורוחניים. לפיכך, על כל אדם מישראל להיזהר, שלא לקלקל את כלי אומנותו- שהם פיו ולשונו- בדברים אסורים, כמו השמעת לשון הרע ורכילות, אלא ינצל "כלים" אלה לדברי תורה, תפילה ומעשים טובים.

"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל"
התורה הקדימה לפרשת נדרים את פניית משה לראשי המטות, כי הכוח שניתן לחכם להתיר נדר ולבטלו מיוסד על ההנחה שלפיה אדם מישראל רוצה שמעשיו יתאימו לדעת חכמי התורה. לכן, כל הנודר – על דעת חכמים הוא נודר, ואם הנדר מנוגד לדעתם והם אומרים לו: "מותר לך", יפקע הנדר מעיקרו. לפי אותו הגיון מפר הבעל את נדרי אשתו, על סמך ההנחה כי אשה – על דעת בעלה היא נודרת, כדי שבעלה יסכים לכך. לכן, מאחר שכל עניין התרת נדרים מבוסס ומיוסד על יסוד אמונת חכמים, ראה הכתוב והקדים: "וידבר משה אל ראשי המטות...לאמר: זה הדבר אשדר צוה ה'"
לאמר: דברם של ראשי המטות, החכמים, נחשב כדבר ה', ופעולה שאינה תואמת לדעתם, מנוגדת לדבר ה'. זו גם משמעות גזירה שווה שעשו חז"ל בין "זה הדבר" שנאמר אצל ראשי המטות, לבין "זה הדבר" שנאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז, ב). יכול אדם להקריב קורבנות ולעשות את המעשה הנעלה ביותר, אך אם לא יעשה זאת על דעת חכמי התורה, לא רק שאין ערך לקורבנו, אלא יהיה זה בכלל "שחוטי חוץ",שעונשם כרת (עפ"י כלי יקר)

"יום המיתה" - של מי?
הצדיק רבי משה מקוברין היה מדגיש תמיד את חשיבותה של השמחה ואת הצורך להתרחק מכל
שמץ של עצבות. פעם שאלוהו: איך אפשר לשלול את העצבות, והרי אמרו חז"ל, שאחת הדרכים
לנצח את יצר הרע היא על-ידי שמזכירים את "יום המיתה", דבר שמביא עצבות.
השיב הצדיק:
"מי מחייב אותנו לפרש שהכוונה היא ליום המיתה כפשוטו. להפך, צריך להזכיר ליצר הרע
את 'יום המיתה' שלו - את יום ביאת המשיח, שבו יעביר הקב"ה את רוח הטומאה מן הארץ.
הזכרת ביאת המשיח לא זו בלבד שאינה גוררת עצבות אלא שמחה גדולה ביותר".

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יצְָאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"
מבאר המלבי"ם: שאף שהיה צריך לכתוב: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נָסָעוּ
לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל", שהנסיעה תאמר תמיד אל מה שאליו היעוד להגיע ולא ממה שממנו
הגיעו ויצאו. אלא שבעד להכנס לא"י היו יכולים בלי כל המסעות האלה, אלא בכל
מסע היתה יציאה חדשה מארץ מצרים דהיינו: מגלוליהם וטומאתם, לכך אמר
הכתוב: "אֲשֶׁר יצְָאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם".

7 ביולי 2009

דבר תורה פנחס, דבר תורה קצר פרשת פנחס, פנינים, סיפור חסידי

הפנינים לעילוי נשמת ר' אליהו בסן שהשבוע חל יום פטירתו

''בקנאו את קנאתי בתוכם''
על-ידי זה שקינא פנחס את קנאת ה' והרג את זמרי, החדיר בתוך לב כל ישראל את ''בתוכם'' – את מידת הקנאות, שלא יוכלו לסבול בקרבם עוברי-עבירה.
ואף-על-פי שהוא היה כה עז וחריף, מקנא קנאת ה', בכל-זאת נשאר ''בתוכם'' – מעורב עם כל ישראל ולא התבדל מהם.

''תחת אשר קנא לאלהיו''דרכו של כל חוטא, להיתלות בזולת ולומר: ''ההוא גם כן עשה כך''.
לפיכך הכריז השם-יתברך את עשרת הדברות בלשון יחיד, כדי שיהא דומה על כל אחד ואחד מישראל, כאילו ניתנה התורה לו בלבד ואין לו להשגיח באחרים.
והנה, פנחס בודאי עשוי היה להשגיח במשה ואהרן ושבעים הזקנים ולומר: אם הם מחשים ואינם נקפים אצבע, למה לי איפוא להיות ירא-שמים יותר מהם? – ובכל-זאת לא התחשב בכך, כי אם עשה את אשר מצא לנחוץ לעשות לכבוד השם-יתברך – לפיכך נאמר : ''אשר קנא לאלהיו'' – דומה היה עליו באותה שעה כאילו רק אלהיו שלו הוא וחובה מוטלת עליו לקנא לכבודו, אף כי איש אינו עושה זאת..

"לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום"
אחרי שהראה פנחס מסירות נפש כזו למען ישראל ותורתו, חשש ה' שהעם ישלם לו במחלוקת ורדיפות, כפי שלצערנו אנו רואים שמשלמים למנהיגי הציבור נאמנים, לכן הבטיחו שיתן לו את בריתו שלום. (ר' יונתן אייבשיץ מפראג)

"ובני קרח לא מתו"קרח היה אבי אבות המחלוקת, ואף על פי כן "ובני קרח לא מתו". ואילו דתן ואבירם, שרק הצטרפו לקרח, ירדו חיים שאולה. ללמדך שעוונם של המסייעים לבעלי מחלוקת המתערבים על ריב לא להם, גדול משל בעלי המחלוקת עצמם.

רבי מנחם מנדל מרינוב היה אומר: בעלי מחלוקת לא מתים, לא לומדים לקח, ולא לוקחים מוסר. בני קרח חיים וקיימים עד היום, וממעמקי השאול הם מבצבצים ועולים לחרחר ריב בישראל ולהרבות מדנים ומחלוקת.

"אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה"
רבי מנחם מנדל מקוצ'ק היה אומר: משה התפלל: "יפקוד ה' ...איש על העדה", "איש" – ולא מלאך, שאין לו אישה וילדים, ואינו יודע דאגות פרנסה ובריאות מהן; "איש" – ולא שרף, קנאי בוער המשלח גחלי אש לכל עבר; "איש" – ולא "איש אלוהים", המסתגר בתוך ד' אמותיו ואינו מעורב בדעת עם הבריות; "איש" – פשוטו כמשמעו, שיהיה בן אדם!.

"ואשר יוציאם ואשר יביאם"ביקש משה רבינו מאת ה' יתברך כי יפקד על ישראל מנהיג כזה אשר יביאם מן המלחמה כפי אשר הוציאם מבלי שייפקד מהם איש, כמו במלחמת מדין שנאמר "ולא נפקד ממנו איש" (ליקוטי ריצב"א)

"אלה בני בנימין .. אלה בני דן"
בא וראה דרכי ההשגחה העליונה, לבנימין היו עשרה בנים ובטח היה שמח וחשב שיצא מהם עם רב. לעומת זאת לדן היה רק בן אחד! וההשגחה רצתה שבני בנימין יהיו רק חמשה וארבעים אלף ושש מאות ואילו לבני דן היו יותר מארבעה וששים אלף. (חפץ חיים)

"כן בנות צלפחד דוברות"
ישבו חסידים עם רבי נחום-ישראל מליפנה ושוחחו על המוני בית-ישראל שמשחרים לפתחם של צדיקים, וכל מעיינם בצורכיהם הגשמיים בלבד. נענה הצדיק ואמר: "כאשר יהודי מבקש גשמיות, וודאי שכוונתו היא לשם שמים – ע"מ שיוכל לקיים מצוות ומעשים טובים ולגדל את ילדיו לתורה ולמצוות".
והוסיף: "כשבאו בנות צלפחד אל משה וביקשו לקבל את נחלת אביהן, פירש משה את כוונתן לשם שמים – שעל-ידי העושר יוכלו לעבוד את ה'. זה מה שנאמר: 'ויקרב משה את משפטן לפני ה'' – הוא 'קירב' את תביעתן אל ה' ופירשה כשאיפה להתקרבות לקב"ה.
ועל כך ענה לו הקב"ה: 'כן בנות צלפחד דוברות' – זו אכן כוונתן האמיתית".

30 ביוני 2009

דבר תורה קצר פרשת בלק, דבר תורה בלק, פנינים, וורטים בלק


"וירא בלק בן צפור"
למה ניתן לפרשה זו השם "בלק" שהוא שמו של שנוא ישראל מובהק?
ברם, באמת כל הגויים שונאים לישראל "בידוע שעשיו שונא ליעקב" אלא שהם
מסתירים את שנאתם ומחפים עליה במילים ומליצות נאות, כך שאין יודעים להזהר מפניהם. ואילו בלק היה גוי "הגון" שגילה את שנאתו לישראל לעיני כל, וגוי "הגון" שכמותו
זכאי שתקרא פרשה בתורה על שמו ... (ר' מאיר מפרימשלן)

"אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב"

בימין של הצאר אלכסנדר השלישי, יצא שמו של השר איגנאטייב כמי ששונא את היהודים וגזר עליהם את הגזרות הקשות ביותר שיכל לגזור.יום אחד הפיצו האנטישמיים שמועה, שהברון גינצבורג עורך מגבית כדי לשחד את הצאר, וכשנפגשו השניים שאל הצאר את הברון: שמעתי, שרצונך לתת לי כסף, וכמה למשל, בדעתך לתת לי?השיב לו הברון גינצבורג: אם תאמר סכום כסף כפי שוויים של היהודים בעיני – כסף כל כך הרבה אין לי, ואם תאמר סכום כפי שוויים של היהודים בעיניך – לכך אני מוכן ומזומן בכל שעה.

"הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב"

מעשה בבעש"ט שחזר מהמקווה, ועברו על ידו חבורה של ישמעאלים, שנראה היה כי מתכוונים לפגוע בו. בינתיים שמע הבעש"ט את אחד הפרחחים אומר לחברו: הזהר מן היהודי הזה שלא יגע בך ויטמא אותך.אמר הבעש"ט: זה פירוש הכתוב: "הן עם לבדד ישכן" – זה שעם ישראל יכול להישאר בהתבודדותו בייחודו ובקדושתו, אף על פי שהוא מעורב בין האומות "ובגויים לא יתחשב" מפני שלא מחשיבים אותו, שמביטים עליו כעל יצור שפל ואינם רוצים שיתחבר עימהם.וזה מזלנו, הוסיף, שאלמלא כן מי יודע אם היה עוד יהודי בנמצא. ("דגל מחנה אפרים)

"הן עם לבדד ישכון, מהו 'הן' כל האותיות מזדווגין חוץ מב' אותיות הללו כיצד א"ט הרי י' ב"ח הרי י' ג"ז הרי י' ד"ו הרי י' נמצא ה' לעצמה, וכן האות הנ' אין לה זוג.... אמר הקב"ה כשם ששני אותיות הללו אינן יכולין להזדווג עם כל האותיות אלא לעצמן כך ישראל אינן יכולין להדבק עם כל העובדי כוכבים ומזלות הקדמונים אלא לעצמן מפורשים".(שמות רבה)

"'לא תאור את העם כי ברוך הוא"
וברש"י על המקום "אמר לו אם כן אקללם במקומי. אמר לו לא תאור את העם. אמר לו אם כן אברכם. אמר לו אינם צריכין לברכתך, כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך"
ונשאלת השאלה מדוע בלעם הרשע פתאום רוצה לברך את ישראל?
ומבאר ה"תורה תמימה" הסבר נפלא שכתוב במדרש בפרשת חיי שרה שבגלל שלבן הרשע ברך את אחותו "אחותינו את היי לאלפי רבבה" היא הייתה עקרה שלא יהיו רשעים אומרים דברינו עשו פרי . וא"כ בלעם רצה לברך את ישראל בשביל שלא יתקיימו ברכותיו ובכך יקללם. ועל רעיון זה ענה לו הקב"ה כי ברוך הוא שמכיוון שכבר הם מבורכים אזי גם ברכותיך יתקיימו שהרי לא תוכל לטעון שברכותיך עשו פרי שאולי הברכה היא מכח האחרים שברכום.
ומה נפלאים לאור דברינו דברי האריז"ל שאמר שבלעם הא גלגולו של לבן הארמי, דהיינו שאותו אדם חזר על אותו טריק.... (ר' אלחנן הירש)

"לכה נא ארה-לי את העם הזה"
ה"חפץ חיים" היה אומר: מה בין אדם מישראל לבין גוי רשע? אדם מישראל כשהוא בצרה, מתפלל לה' ומבקש ברכה מצדיק. לא כן בלק, שבהיותו בצרה, הלך אל בלעם לא לדרוש ברכה לעצמו, אלא לבקש קללה לזולתו.

"לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוקיו עמו"
מדוע "לא הביט אוון ביעקב"? משום ש"ה' אלוקיו עמו".
יהודי מאמין תמיד בה', ולכן גם כשהוא חוטא יש לו מזה שיברון-לב. מצווה עושה יהודי בשמחה, אבל עברה אינה נעשית בשמחה. וכי יש יהודי שאומר 'לשם ייחוד' לפני מעשה חטא? (רבי חיים מצאנז)

"לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוקיו עמו"כשיהודי חוטא, פעמים שהקב"ה עושה עצמו כביכול שאינו מביט ואינו רואה. ואם הקב"ה מתעלם מחטאי ישראל, בשר-ודם, שלפעמים גם יכול לטעות ולסבור שחברו חטא, על-אחת-כמה-וכמה שעליו להתנהג בדרך זו של "לא הביט אוון ביעקב". (רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב)

"לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוקיו עמו"
מי שאינו מדבר סרה על ישראל ואינו רואה כל פגם ביהודי שני, סימן ש"ה' אלוקיו עמו". הוא רעו של הקב"ה ונמנה עם גדודיו. (רבי חיים מצאנז)

"תמות נפשי מות ישרים"חסיד אחד ביקש מר' יהושע מבלז זצ"ל שיברכהו שיזכה למות כיהודי! אמר לו הרבי: למות כמו יהודי גם הגויים רוצים, שהרי כן בקש בלעם "תמות נפשי מות ישרים" אבל העיקר הוא לחיות כמו יהודי ...


תגיות:דבר תורה קצר פרשת בלק, דבר תורה בלק, פנינים, וורטים בלק

24 ביוני 2009

פנינים לפרשת חקת

"ויקחו אליך פרה אדומה"
נסמכה פרשת "פרה אדומה" לפרשת "קרח", ללמדנו על הצד השווה שביניהן: מה פרה זו מטהרת טמאים ומטמאה טהורים, אף מחלוקת משדדת מערכות חיים, הופכת סדרי עולם, מעלה תחתונים, מורידה עליונים ומכניסה בעולם ערבוביה ואנדרלמוסיה. (על התורה)

"זאת חוקת התורה"
"גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה" (רש"י)
בשעה שאדם מישראל בא לקיים מצוה, אומר לו היצר הרע: "מה המצוה הזאת?" הלא אין זו מצוה כלל ועיקר! ואילו לאחר שכבר קיים את המצוה, שוב אומר לו היצר הרע "מה טעם יש בה" מה רב ועמוק הוא טעמה של מצווה אשר קיימת – כדי להביאו לכלל גאווה ויוהרה.
ע"כ יתן האדם מישראל אל לבו יזכור "גזירה היא מלפני" – לפני קיום המצוה יאמר לעצמו: גזירה היא! מצוה היא מה' יתברך וחייב אני לקיימה, ואילו לאחר קיום המצווה "ואין לך רשות להרהר אחריה" עליך להסיח דעתך ממנה, כאילו לא עשה מאומה. (ר"מ מפרמישלן זצ"ל)

"זאת התורה אדם כי ימות באהל"
רבי יהושע מקוטנה היה אומר: "זאת התורה" – כל ימי חייו צריך יהודי ללמוד כיצד למות – "אדם כי ימות", ולא ייצא מן העולם הזה, אלא מתוך ה"אהל" – אוהלה של תורה ותפילה. רבי שמואל סלנט היה אומר: "אדם כי ימות באהל" – אין דירתו של אדם בעולם הזה אלא דירת עראי – אוהל. אבל ב"זאת התורה", במצוות ובמעשים טובים, זוכה האדם לבנות ולהקים לו בית בעולם הבא, ככתוב (קהלת יב, ה): "הלך האדם אל בית עולמו".

"לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות"
לכאורה, טען העם טענות של טעם ואמר: גם אם היה כאן שפע של מים, המדבר "לא מקום זרע" הוא, ומקום ציה ושממה לא יצלח למאומה. ואף גם זאת, "ומים אין לשתות", אין כאן ולו טיפה אחת של מי שתיה להחיות את הנפש. וגם זאת, טענותיהם לא היו אלא דברי הבל. חבריהם מצויים במצוקה נוראה, הם ונשיהם וטפם ובעירם עומדים על סף מיתת צמאון, ואילו הם דואגים את דאגת המחר "לא מקום זרע", ובשעה קשה זו, הם מדברים גם על "תאנה גפן ורמון". מכאן אתה שומע גנותה של מחלוקת שמעבירה את האדם על דעתו, ובמהלך ההתנצחות דעתו מתבלבלת עליו ולבו מתערער עד שהוא מדבר ובא בטענות על העצים והאבנים ואינו יודע מה הוא שח. כך הללו, משנכנסו לתוך מחלוקת, עד שהיה עליהם לבקש על המים שבנפשם הם, טענו על הפירות, ולא עוד אלא שהקדימו תאוות הפירות לטענת המים. (מן התורה)

"אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על"
מי שרואה את עצמו כאילו כבר הגיע לתכלית השלמות וכבר אין בו שום פגם ומגרעת, הרי זה סימן מובהק שעדיין אין עליו בכלל עול מלכות שמים. אלמלי היה עליו קצת עול מלכות שמים, היה מבין יפה כי עדיין איננו אלא מומים בלבד (החוזה מלובלין)

"ויבכו את אהרן.. כל בית ישראל"
מסתבר שבמשך כל אותה תקופה לא אירעה אצל בנ"י אפילו רציחה בשוגג. שאם כן היה הרוצח יוצא מעיר המקלט, והמשפחה הייתה צוהלת ושמחה, לכן אמרה התורה: "ויבכו.. כל בית ישראל" כלומר כל משפחות בני ישראל התאבלו, ולא הייתה אף משפחה אשר הפיקה תועלת ממיתתו של אהרן, ולפיכך אנו רואים כי לא קרה רצח בשוגג כל אותה תקופה.
(משך חכמה)

"זאת התורה אדם כי ימות באהל"
אם האדם ממית עצמו, במי תתקיים התורה? אלא הכוונה לחינוך הבנים. מי שממית את עצמו ומסכן את נפשו כדי לגדל את בניו לתורה, אזי התורה מתקיימת בבניו, כי תורה מחזרת על אכסניה שלה. (רבי מאיר שפירא מלובלין)

ובלכתך בדרך
לו ידעו איזה רושם נשאר בעולם מאמירת פסוק חומש או פסוק תהילים, לא היו הולכים ברחוב בלי דברי תורה (ספר השיחות תרצ"ו)

15 ביוני 2009

פרשת קרח

לעילוי נשמת רוניה הברמן ז"ל שהשבוע חל יום פטירתה

מדוע נקרא הפרשה על שמו של קורח הרשע? אלא הפרשה נקראת על שמו, כדי להדגיש את הדבר החיובי שבמחלוקת קורח, והיא שאיפתו להיות כוהן גדול. שאיפה זו היא ודאי דבר טוב, ורצון כזה צריך להיות אצל כל יהודי.

"ויקח קרח"
פרשה זו יפה נדרשת (רש"י)
אומר היה ר' יהונתן איבשיץ זצ"ל (שכידוע סבל רבות ממחלוקת שהייתה נגדו)
פרשה זו של מחלוקת נדרשת "יפה" בכל הדורות... כי לא חסרים לנו בעלי מחלוקת ...

"ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי"
הכתוב מונה ומפרט את ייחוסם של קורח ואנשיו: בנו של פלוני, נכדו של פלוני, שכן על-פי-רוב זו 'זכותם' היחידה של בעלי המחלוקת. בכוח ייחוסם הם מעיזים לצאת למאבקם ולמלחמותיהם. (החוזה מלובלין)

"ויקח קרח"
ביקש קרח לקחת לעצמו גדולה ושררה ולכן לא היה הדבר כשר, גדולה היא טובה רק כשנותנים אותה מן השמים. אבל בכוחות עצמו אין אדם יכול לקחתה ...
(הרר"ב מפשיסחא זצ"ל)

"ומדוע תתנשאו"
אחד הפלאים הגדולים הוא, שכל החולקים על הצדיקים בודים עליהם מלבם דברים כאלה שהם ממש ההיפך הגמור מטיבם ומהותם של הצדיקים.
גם נגד משה רבנו, אשר התורה העידה עליו כי הוא "עניו מאד מכל האדם", לא מצאו טענה אחרת אלא דווקא שהוא בעל גאווה – "ומדוע תתנשאו" . (הר' מקוצק זצ"ל)

"רב לכם בני לוי"
וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו? עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה שיוצאה ממנו, שמואל, ששקול כנגד משה ואהרן, אמר : בשבילו אני נמלט. ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ומשה היה רואה. (רש"י)
מה היה, באמת, מקור תשובתם של בני קרח ?
שהרי שידל משה רבנו את קרח בדברים ואמר : "רב לכם בני לוי", והשתדל להחזירו למוטב, וכידוע שדיבורו של צדיק אינו הולך לאיבוד. ואם אין דבריו משפיעים על האדם גופו, הריהם משפיעים על בניו. והודות לדיבוריו של משה נעשו בני קרח בעלי תשובה. אבל קרח עצמו שלא האמין בגודל כוחו של משה רבנו ובהשפעה האלוקית הצפונה בדבוריו, לא היה מסוגל איפוא לראות כי בניו יחזרו בתשובה.

ובהמשך לזה מצינו בגמרא שביקשה חנה על שמאול שיהיה לא חכם ולא טיפש (ברכות ל"א) מילא שלא יהיה טיפש – מובן. אבל מדוע שלא יהיה חכם?
ברם, נתכוונה לזה שהוא לא יהיה "חכם" כקרוח סבו, אשר פקחותו היתה בעוכריו...

"ויחר למשה מאד"
"נצטער עד למאוד" (רש"י).
רבי יצחק מאיר מגור היה אומר: הצער כאב עצור הוא, ואינו כעס – שהוא אבי כל חטא. משה רבנו היה חכם ואדם שלם במידותיו היה, ולא ייתכן אצלו חרון אף וכעס, כנאמר (קהלת ז, ט): "כעס בחיק כסילים ינוח". אפילו בשעה שהרשעים הללו טפלו עליו שקר ושפכו את דמו, לא בא לידי כעס אלא '"'ויחר למשה – נצטער עד מאו'", כאב לו על שבמחנה ישראל מצויים אנשי ריב ומדון.

"וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם"
מכאן שאין מחזיקין במחלוקת (רש"י).
מחזיקין מלשון חזקה, כלומר אין חזקה במחלוקת.
אסור לומר, כי מאחר וכבר נעשו כמה וכמה נסיונות להשכין שלום, שוב לא יועיל מאומה, אלא יש לנסות שוב ושוב.
לפיכך לא נלאה משה רבינו אחרי שדיבר כמה פעמים ושלח שוב לקרוא לדתן ולאבירם. (הרה"ק מהר"י ז"ל מוורקי)

"ולא יהיה כקרח וכעדתו"
רב אחד, מתלמידיו של רבי משה – המהר"ם שיק, התאונן בפניו כי קמו לו בקהילתו מתנגדים בעלי מחלוקת היורדים לחייו. הרגיעו רבו ואמר: "כלל יהיה בידך; רק על עצי פרי מתרבים תולעים, על עצי סרק אין תולעים. רב הממלא תפקידו כראוי, קמים לו מתנגדים. רב העושה רבנותו קרדום לחפור בו, יושב באפס מעשה, ורק שומר על משרתו, כמוהו כענף עץ יבש של אילן סרק".

"אם כמות כל אדם ימתון אלה ... לא ה' שלחני"
איך הרהיב משה עוז לסכן את כל האמונה בנבואתו ובתורה מן השמים, והרי אפשר שיחזרו בתשובה וממילא ימותו כמות כל אדם, שכן "אין לך דבר העומד בפני התשובה" ?
אלא מצינו ברמב"ם, שבעל תשובה הריהו כקטן שנולד ונחשב לאדם אחר לחלוטין. לפיכך דייק משה ואמר: "ימותון אלה" – חוטאים אלה כמות שהם, בלי תשובה, אם ימותון כמות כל אדם – כי אז "לא ה' שלחני", אבל אם יחזרו בתשובה הרי לא יהיו עוד "אלה" כי אם בריות חדשות.
(הגה"ק מהר"א זצ"ל מטשכנוב)

ציטוט:
"מי שלבו שלם עם ה' ואמונתו חזקה ומאמין שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך ... אזי הוא בשמחה תמיד ואין לו שום דאגה ופחד ... (פניני חכמה למוהר"ן מברסלב)

9 ביוני 2009

פרשת שלח לך

"ויקרא משה להושע בן נון יהושע"
משה חשש בעיקר מפני סכנת כשלון שליחותו של יהושע: אם איש יפה נפש כמוהו, מופת לרבים ביושרו, צדיקותו וענוונותו, ישוב משליחותו וישמיע דעה רעה על הארץ, יקבלו בני ישראל את דבריו באמון וללא היסוס. לא כן ביחס ל"ראשי בני ישראל". משה העריך שאם המרגלים – עסקני הציבור – יחזרו מתור את הארץ וידברו סרה עליה, יתייחס העם אליהם ואל כוונותיהם בחשדנות, ולא ייגרר אחרי הצהרותיהם שנועדו לזרוע מבוכה ובהלה. לכן לא חשש מעצתם הרעה, והתפלל רק על יהושע. (יפה עיניים).

טבעו של עניו הוא, שלא להיות תקיף בדעתו ותמיד מבטל הוא את דעתו בפני הזולת. המרגלים הרי היו נשיאים של שבטים ואנשי שם, היה משה חושש איפוא שמא יבטל יהושע את דעתו בפני דעתם מחמת עניוותו, על כן התפלל "ה' יצילך מעצת מרגלים".
בנוגע ליהדות אי אפשר לנהוג תמיד בעניוות, שכן לפעמים יש לנהוג דווקא בדעה תקיפה. וכדי לדעת אימתי – לשם זה אכן זקוק אדם לסייעתא דשמיא... (אדמו"ר רא"מ מגור זצ"ל)

"שלח לך, לדעתך" (רש"י).
לכל יהודי ניתנה שליחות אלוקית לכבוש את חלקו בעולם, ולעשות ממנו "ארץ-ישראל". שליחות זו צריכה להיות "לדעתך" - השליח חייב להשתמש בשכלו, לחפש ולמצוא את הדרכים הטובות והמתאימות ביותר לביצוע השליחות. ועם זה עליו להיות בטל לחלוטין למשלח, למשה שבדור. (שיחות קודש)

"ויתרו את ארץ כנען"
ההולך לתור ארץ ומבקש לראות את היפה שבה, וליהנות מן הטוב שלה, כמו (י, ל"ג): "לתור להם מנוחה", ואילו היוצא למשימת ריגול בארץ אויב, מחפש בה את צדדי חולשתה, ומבקש לראות את הרע ואת המכוער שבה, כמו (בראשית מב, ט): "מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם". כאשר שלח משה את האנשים על פי ה', שלחאותם כתיירים – "לתור את ארץ כנען", לראות את טובה ולחזור להגיד את שבחיה לבני ישראל. על כן מדברת עליהם התורה בכל הפרשה כעל "תיירים", ואינה מזכירה כלל לשון ריגול. אך כאשר אמונתם בה' ובמשה עבדו התרופפה, ואמרו (דברים א, כב): "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ", הם הפכו מתיירים למרגלים, כנאמר (א, כד): "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ", הם הפכו מתיירים למרגלים, כנאמר (א, כד): "ויבאו עד נחל אשכול וירגלו אתה", כי עשו מעשה מרגלים ולא מעשה תרים. (הכתב והקבלה).

"ארץ אוכלת יושביה"
זוהי ארץשאי אפשר להיות בה בבחינת "יושב" כלומר באותה מדרגה תמיד, או שעולים מעלה מעלה ומשיגים מדרגות גדולות, או שח"ו נופלים למדרגה שפלה... (ר"י מוארקי)

"הטובה היא אם רעה"
הארץ טובה היא, אפילו אם תראו כי רעה היא... קדושת ארץ ישראל מצויה וקיימת תמיד, אלא שהיא מכוסה ונסתרת. מתחת ה"רע" השטחי שלה מסתתר ה"טוב", וכאשר נכנסים אליה אזי נחשפת הקדושה הנסתרת.(ספר הזכות)

"”ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם"
אם רוחו של אדם נמוכה והוא אפס בעיני עצמו, הריהו מקבל צורה כזו גם בעיני יריבו והלה אכן רומסהו ברגליו. אם "ונהי בעינינו כחגבים" הרי ממילא "וכן היינו בעיניהם". (הרי"ם מגור)

"פקד עוון אבות על בנים"
ה' יתברך מפחית (“פוקד" מלשון החסרה : “ולא נפקד ממנו איש") את עוון האבות בשל הבנים. אם בניהם כשרים וטובים מתכפרים עוונותיהם בזכות הבנים "ברא מזכה אבא" (הכתב והקבלה)

"ויאמר ה' סלחתי כדברך"
בשביל שאמרת פן יאמרו מבלתי יכולת ה' (רש"י)
בעצם הלא יכול היה ה' יתברך גם להפוך את מחשבתם של העמים, לבל יאמרו "מבלתי יכולת", אלא מכיוון שכבר אמר משה רבנו כך: “ואמרו הגויים". הרי כבר דיבורו של משה עושה רושם (“ותגזר אומר ויקם לך") שיהיו העמים מוכרחים לומר כך, וזה עלול היה לגרום באמת לחילול ה', על כן הכרח היה ב"סלחתי" (קדושת לוי)

סגולה לזכרון
אחד מחסידיו של רבי מנחם-מענדל מקוצק היה תלמיד-חכם גדול, שהיה שקוע במשך כל היום
בלימוד התורה. עם זאת סבל מאוד מזיכרון חלש ומנטייה לשכוח את אשר למד.
פעם החליט להיכנס אל רבו ולבקש עצה וסגולה לחיזוק הזיכרון. הרבי מקוצק, שהיה ידוע
באמרותיו החריפות והשנונות, הגיב קצרות: "סגולה לזיכרון אתה מבקש? בתורה יש סגולה
אחת - 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם - למען תזכרו'"...

1 ביוני 2009

פרשת בהעלותך

"ויעש כן אהרון"
"להגיד שבחו של אהרן, שלא שינה"
רבי שמחה בונים מפשיסחה היה אומר: מה גדולה היא שלא שינה? הרי גם יהודי פשוט לא היה מעז פנים לשנות ממצווה שציווה ה'? אלא, שבחו של אהרן שלא שינה את עצמו, ונשאר איש העם ואוהב את הבריות כמקודם; רודף שלום ומשכין שלום, בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. "שלא שינה" – הגדולה לא הביאה אותו לשנות את הליכותיו, מידותיו הטובות וענוונותו.

"ויעש כן אהרון"
להגיד שבחו של אהרון שלא שינה (רש"י). מדרך העולם שבפעם הראשונה האדם מתעורר ומתלהב לדבר מצוה. אבל משכבר התרגל לה – ההתלהבות מתנדפת, אבל לא כן אהרן "שלא שינה" כלומר אהרון עשה בכל ימי חייו את המצוה באותה התלהבות והרצינות של הפעם הראשונה. (שפת אמת)

"ויעש כן אהרון"
טבעו של אדם שיש בו מעין התנגדות פנימית להוראות המונחתות עליו מגבוה על ידי אדם אחר. ככל שאדם גדול יותר, משתדל הוא להראות שמעשיו נעשים על פי שיקול דעתו והבנתו שלו. לפעמים נדמה לאדם שכבודו ייפגע, אם אכן יקיים הוראה מגבוה לפרטיה ודקדוקיה, מבלי שיתקנה או יוסיף בה משהו מסגנונו האישי. לא רק בגדולים כך, אלא בכל אדם. בני אדם רבים עושים דברים דווקא במקום שלגביו הם נקראים שלא לעשות כן. ו"כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו". על כן "שבחו של אהרן – שלא שינה". אהרן הכהן, סמל השלום והענווה, שמע מפי משה את כל ההוראות לגבי העלאת האור במנורה, ועשה בדיוק כפי שהורו לו". (לקראת שבת).

"על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו"
אומר השל"ה הקדוש כי יש כאן רמז מוסר, כי בכל פעולה או תנועה שהאדם עושה יאמר "אם ירצה ה' " "בעזרת ה'". למשל, בלכתו בדרך, יאמר: הנני נוסע בעזרת השי"ת ובדעתי לחנות במקום פלוני בעזרתו יתברך אם ירצה.
נמצא שם שמים שגור בפיו, בשעה שעולה במחשבתו, ושבעת מעשה, וכן בכל פעולותיו.

''ויקרא את שם המקום קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים''
רק את המתאווים קברו שם, כי אם התאווה עצמה נקברה שם. היא חדלה מלב כל אלה שחזו בעונש הנורא. על-ידי קבירת המתאווים נקברה התאווה עצמה, ולפיכך נקרא המקום בשם ''קברות התאווה'' ולא ''קברות המתאווים''.

''ויצעק משה אל ה לאמר אל נא רפא נא לה''
מה לאמר - השיבנו אם אתה מרפא אותה אם לאו (רש''י).
לשם-מה היה צריך לתשובה, והלא יכול היה לברר דבר זה על-פי סימנו של רבי חנינא בן דוסא: ''אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל'' (ברכות ל''ד)?
ברם, רש''י אומר שלפיכך לא האריך משה בתפילה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומרבה בתפילה. ולגבי תפילה קצרה אינו יפה סימנו של רבי חנינא בן דוסא, שכן מספר מילים קצרות שגורות תמיד בפה, ולכן ביקש משה תשובה.


"והאיש משה עניו מאוד, מכל האדם אשר על פני האדמה"

העיר על כך רבי ישראל ליפקין-מסלנט: צא וראה, שהקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו מעיד כאן על משה רבינו, שהיה "עניו מאוד מכל האדם" - כינוי מופלג, שלא מצינו כמותו בכל המקרא על שום אדם אחר. ודברים אלה לא נאמרו בערוב ימיו של משה, אלא בעיצומה של פעילותו הענפה כמנהיג העם; שהרי עוד שלושים ושמונה שנות מנהיגות נכונו אותה שעה למשה.ואף אחרי ששמע משה מפי הקדוש-ברוך-הוא ציון לשבח זה - לא גבה ליבו ולא רמו עיניו. זוהי המדרגה הנעלה ביותר של ענווה, שכמותה לא זכה שום אדם אחר "אשר על פני האדמה".

"והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".
משה רבנו ידע היטב את מעלותיו הנפלאות, אבל הוא גם הכיר את הכוחות המיוחדים שניתנו
לו מן השמים. בענוותנותו הרבה חשב, שאילו היו כוחות אלו ניתנים לאדם אחר, היה הלה
מגיע לדרגה עליונה ממנו. (ספר המאמרים תש"י)

"לא-כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא"
אף-על-פי שמשה רבנו היה יכול להגיע לדברים רבים בדרך של הבנה, כבן-בית שיכול לראות כל דבר בבית, בכל-זאת "בכל ביתי נאמן הוא" - הוא עבד את ה' מתוך אמונה פשוטה. (מגיד ממזריטש)

לא תופס מקום
רבי בונם מפשיסחה שאל את אחד מחסידיו המכובדים, רבי ברוך סטוצ'ינר: ברוך, האם מצאת
לעצמך אכסניה הגונה בפשיסחה? השיב רבי ברוך: מי שאינו תופס מקום, יש לו מקום בכל
מקום...

26 במאי 2009

דבר תורה לשבועות, דבר תורה קצר לשבועות ופרשת נשא

שכרה של רות
כאשר פוגש בועז את רות בשדה בפעם הראשונה, הוא אומר לה ששמע על כל מה שעשתה למען חמותה, וכיצד החליטה לעזוב את עמה ולדבוק בעם היהודי.
הוא אומר לה, בין השאר: "ישלם ה פעלך, ותהי משכורתך שלמה".
מסביר על זה המלבי"ם שישנה הבחנה בין פועל לשכיר.
פועל או אומן מקבל שכר בעד פעולה אשר עשה. החייט מקבל שכר תמורת הבגד שהכין, וזה נקרא פעולה, שמקבל את השכר עבור פעולתו. השכיר , לעומת זאת, מושכר לזמן קצוב, ומקבל שכר תמורת הזמן, בין שיעשה את מלאכתו ובין אם לאו (בעיקרון).
קיום המצוות הינו קבלת שכר במובן של "פועל", שעל כל מצווה ומצווה מקבלים שכר על הפעולה שבה. ולכן אמר בועז לרות שעל מצוותיה "ישלם ה' פעלך". אולם על עצם זה שבאה רות להתגייר, וקיבלה על עצמה לעבוד עבודה תמידית, גם אם לא תגיע שום מצווה לידה, על עצם הגיור היא תקבל שכר כמו שכיר - "ותהי משכורתך שלמה" - כלומר, שכר תמידי, וזה בגלל מה שכתוב בהמשך הפסוק "כי באת לחסות תחת כנפיו", שבאה לחסות ולהיות חלק מהעם היהודי, שבזה נעשתה רות כשכירה לכל חייה.

מקרא קודש יהיה לכם
יכול אדם ללמוד תורה, אך אין כאן "לכם" - האדם הוא דבר בפני עצמו והתורה בפני עצמה;
היא אינה משפיעה על האדם. אבל בעצרת, יום שניתנה בו התורה, צריכים שיהיה "לכם",
כלומר,שהתורה תיכנס פנימה ותשפיע על האדם הלומד.
(ספר השיחות תרצ"ו)

ערבות והתחייבות
בשעת מתן-התורה אמר כל אחד ואחד מישראל "נעשה ונשמע", בלשון רבים. בגלל הערבות
והמתיקות של קבלת התורה, קיבל עליו כל אחד ואחד ערבות והתחייבות גם על חברו.
(חידושי הרי"ם)

פנינים לפרשת נשא
"זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב"
מפני מה חתם הכתוב אצל כל נשיא ונשיא "זֶה קָרְבַּן.."?. אלא בקש הכתוב
להשמיענו שכל נשיא שהקריב את קרבנו לא עשה זאת מפני שבקש לנהוג
כחברו שהקריב את קרבנו אתמול. "זֶה קָרְבַּן" – דהיינו: שהקרבת קרבנו של כל
נשיא היתה מחמת רצון עצמו. (רש"ב מפרשיסחא)

''יאר ה פניו...ישא ה פניו'
מצינו בזהר הקדוש, כי אותיות השם שהיו חרותות על הציץ, היו מאירות ונוצצות, וכל מי שהציץ בהן היה נתקף אימה, לבו היה נשבר, וכך היו חטאיו מתכפרים. יוצא איפוא שעל-ידי ''יאר ה פניו'' - שהאיר השם-יתברך את שמו, חזרו בני ישראל בתשובה וזה הביא לידי ''ישא ה פניו אליך''.

"כה תברכו את בני ישראל אמור להם"
"בכוונה ובלב שלם" (רש"י). אמור להם שהברכות מכוונות רק לישראל ולא לכהנים, ובשעה שהם מברכים את ישראל לא תעלה במחשבתם כל נגיעה אישית וטובת הנאה שתצמח להם מן הברכות. כאשר תתקיימנה הברכות לישראל, ויתברך פרי בטנם ואדמתם, עשתרות צאנם ובקרם, ממונם ונכסיהם, תצמח מכך טובת הנאה גם לכהנים, שיזכו במתנות כהונה לרוב. לכן הזהירם הכתוב: "אמור להם" – להם ולא לכם. הכתוב אף מדגיש: "דבר אל אהרן", לפי שבעת כהונתו של אהרן במדבר לא נהגו עדיין מתנות כהונה, וברכתו כוונה אך ורק לבני ישראל. (כתב סופר).

"אמור להם יברכך ה' וישמרך...וישם לך שלום"
פתח הכתוב בלשון רבים: "אמור להם", ואילו את הברכות עצמן אמר בלשון יחיד: "יברכך...וישם לך". לא כל ברכה יפה ללשון רבים, שאין הברכה שווה לכל אדם. אמרו חז"ל (תנחומא ישן יח): "'יברכך' – בממון, 'יברכך' – בבנים". הממון ברכה הוא לאחד, ואילו לאחר הוא קללה, שמעבירו מדרך הישר. כך גם בבנים. כאשר הבנים מביאים נחת להוריהם, הרי זו ברכה. ואילו כאשר הם גורמים להוריהם ביזיונות, זו היפוכה של ברכה, וכן כך בכל הברכות. לפיכך נאמרו ברכות הברכה המשולשת בלשון יחיד, לכל אחד ברכה שהוא צריך לה". ("דן מדניאל").

18 במאי 2009

דבר תורה קצר במדבר, דבר תורה במדבר, פנינים, וורטים במדבר

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל"
התורה פונה בזה לישראל ואומרת "שאו את ראש! כל עדת בני ישראל!" אתם בני ישראל שאו את ראשכם, הגביהו למעלה את הראש – מקום מושב השכלי והשתדלו לעלות מעלה מעלה, למרום פסגת הדעת. (ר"א לוין)

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל"
הקב"ה ציווה למנות את בני-ישראל, כי הדין הוא ש"דבר שבמניין לא בטל". הקב"ה לא רצה שבני-ישראל יתבטלו ברוב בין האומות, לפיכך ציווה למנותם ועשאם ל"דבר שבמניין" שאינו בטל.
(חידושי הרי"ם)

''איש ראש לבית אבתיו הוא''
דרכו של עולם, כשעולה אדם לגדולה ונעשה ראש ומנהיג, טיבו נעשה יותר גרוע משהיה לפני-כן, (כדרך שאנו מוצאים אצל ירבעם בן נבט, שבתחילה היה צדיק והוכיח את שלמה המלך, ואילו משעלה על כסא המלוכה נעשה חוטא ומחטיא את הרבים). לפיכך מעידה כאן התורה, כי ''ראש לבית אבותיו הוא'' - שכל אחד מהם נשאר תמיד כמות שהיה (''הוא - בצדקו מתחילתו ועד סופו'').

"איש ראש לבית אבותיו הוא"
שני בני אדם היו מריבים זה עם זה. הטיח אחד בחברו "אין לך כל יחוס !" נענה הלה ואמר: "אמנם מיוחס אתה, אולם בך היחוס מסתיים, ואילו בי היחוס מתחיל" זוהי הכוונה שבפס' "ראש לבית אבותיו הוא" כל אחד מהם היה מיוחס מכוח עצמו, כך שהתחיל בו יחוס חדש לבני המשפחה הבאים אחריו. (הר"מ חפץ זצ"ל)

בתהילים (קכו,ו) נאמר: "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע". מי שכל מעלתו היא ייחוסו, שהוא "נושא משך הזרע", אבל מעצמו אין לו כלום, הוא בבחינת "הלוך ילך ובכה"; אבל "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" - מי שנושא אלומה ויבול משל עצמו, הוא "בוא יבוא ברינה".
(רבי משה חפץ זצ"ל)

''כאשר צוה ה את משה ויפקדם במדבר סיני'' (א, י''ט)
והלא מן הדין היה הכתוב צריך לומר להיפך: ''ויפקדם במדבר סיני כאשר צוה ה את משה''?
ברם, נשמותיהם של ישראל הן המהוות את התורה. כל אדם מישראל הנהו אות מן התורה, כפי שמצינו בספרים שראשי-תיבות של ''ישראל'' הם: יש ששים ריבוא אותיות לתורה. יוצא איפוא שכאשר פקד משה את ישראל היה לומד בזה את התורה. הוא אשר אמר הכתוב: ''כאשר צוה ה את משה'' - כשם שלמד משה את התורה מאשר צוה אותו השם-יתברך, כך למד את התורה גם כאשר ''ויפקדם במדבר סיני'' (קדושת לוי)

"כל פקודי הלויים... שנים ועשרים אלף"
מה טעמו של דבר שהיה שבט לוי מועט במספרו מכל יתר השבטים?
לפי שני ישראל, אשר סבלו ונתענו בשעבוד מצרים, היפרה והירבה אותם ה'-יתברך שלא כדרך הטבע, ככתוב: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ"(שמות א,יב). אבל שבט לוי, שלפי דברי חכמינו לא היה בשעבוד מצרים ולא עבד עבודת פרך, היתה איפוא ילודתו בדרך הטבע וברכת "כן ירבה וכן יפרוץ" לא חלה עליו. (רמב"ן)

"ויהי כל בכור זכר ... לפקדיהם"
אגב המנין היה משה רבינו מתקן את כל חסרונותיהם. "לפקודיהם" מלשון "ולא נפקד ממנו איש", היינו חסרון... (חידושי הרי"ם)

לא דיי באמירה
בדיני נדרים קובעה המשנה כי "האומר ירושלים לא אמר כלום" (משום שאין זה לשון נדר). יש בזה רמז שהעיקר הוא לעסוק בבניין ירושלים במעשה בפועל, אבל "האומר ירושלים", אם האדם רוצה לצאת ידי-חובה באמירה בלבד ובסיפור שבחי ירושלים – "לא אמר כלום".
(רבי שאול ממוז'ניץ)

צר לי המקום
המשנה (אבות ה,ו) מתארת את אחד הניסים שהיו בירושלים: "לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים". כתב על כך ה'חתם-סופר':
מהגמרא עולה שבזמני העלייה לרגל היה דוחק גדול בירושלים, ואם בעזרה הייתה צפיפות גדולה, בוודאי היה דוחק במקומות הלינה. איך אפוא אומרת המשנה "לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים"?
אלא הדגש הוא על "לא אמר אדם" – אמנם היה דוחק והייתה צפיפות, אבל מרוב אהבת ה' ושמחה לא הרגישו העולים לרגל את צער הצפיפות ולא התלוננו עליה.

דבר תורה קצר במדבר, דבר תורה במדבר, פנינים, וורטים במדבר

11 במאי 2009

דבר תורה בהר בחוקותי, דבר תורה קצר בהר בחוקותי, סיפור חסידי

"והקימותי את בריתי אתכם"
עד הנה הטיבותי לכם בגלל הברית אשר כרתי עם אבותיכם אבל עתה כשתשמרו את תורתי ומצוותי לא אצטרך להזכיר לכם ברית ראשונים אלא "והקמותי את בריתי אתכם"- בזכותכם. (הכתב והקבלה)

"ונתתי שלום בארץ...ונפלו אויבכם לפניכם לחרב"
אומר רבי מרדכי הכהן: לכאורה סדר הכתוב מהופך; היה צריך להקדים "ונפלו איבכם לפניכם" לפני "ונתתי שלום". אלא, כך הדברים אמורים: "ונתתי שלום בארץ" – מתי? כאשר ישרור שלום בארץ – ביניכם לבין עצמכם, וריב לא יפריד בין אחים ומדנים לא יפלגו מחנות, אז: "ונפלו איבכם לפניכם".

"ושכבתם ואין מחריד"
אף על פי שיהיה לכם שבע ועושר, תהיה שנתכם שלווה ורגועה וללא דאגות, ולא תהיו בבחינת (קהלת ה, יא): "והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון" – מדאגה שירד ערך נכסיו, ומפחד שמא יבואו גנבים ויגנבו את רכושו.
ורבי אברהם שמואל בנימין "כתב סופר" היה אומר: הברכה תהיה "ונתתי שלום בארץ" – שלא תהיה ביניהם קנאה ותחרות, וממילא יתקיים בהם: "ושכבתם ואין מחריד", כי לא יהיו מוטרדים ולא יוכלו לישון מפני שלאחרים יש יותר

"ולא תונו איש את עמיתו ... ויראת מאלוקיך"
לא תונה את חברך בזה שיחשוב שאתה ירא אלוקים ... (אילנא דחיי)

"אל תונו איש את אחיו"
באונאת ממון כתוב: "איש את אחיו". ולהלן באונאת דברים כתוב :"איש את עמיתו" ?
משום שאונאת ממון יתיר האדם לעצמו עפ"י רוב לרמות את קרוביו ואחיו שיש לו עליהם כל מיני טענות של קיפוחים בירושה .... ולכן הזהירה התורה קודם באחיו וכל שכן באחרים.
אבל באונאת דברים מעדיף הוא להונות איש זר מאשר את קרובו, כי בזלזול קרוביו יזולזל גם הוא ולכן הזהירה התורה קודם על אחרים. (רצ"א שפירא מדינוב)

"וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך"
אם אדם נושא ונותן ביושר לפי חוקי התורה והוא נזהר מאונאה ריבית ומאזני שווא ,הרי דבר כשלעצמו הוא בגדר עבודה גדולה וקדושה.
וכך אמר הבעש"ט זצ"ל: הלא קל וחומר הוא מה אדם שלומד במשנה המחליף פרה בחמור (בבא מציעא ק') הריהו חשוב מאוד בעיני המקום שכן הוא עוסק בתורתו הקדושה כל שכן אדם שהוא מחליף ממש פרה בחמור ונזהר אגב כך בכל דיני התורה בודאי ובודאי שזוהי עבודה גדולה וחשובה לפני המקום (מאור עיניים)

"ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע"
אומר רבי יששכר דב מזלוטשוב: תנאי אחד יש לקב"ה להתקיימות כל הברכות: "וישבתם לבטח" – ביטחון בה'.

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף ... וצויתי את ברכתי"
אם ישאלו "מה נאכל" יהיה צורך לצוות על הברכה, ברם אילו הייתה בהם אמונה תמימה ולא היו מקשים קושיות, כי אז כבר הייתה הברכה מצויה מאליה...
(נועם אלימלך בשם אחיו הה"ק זישא זצ"ל)

"איש כי יפלא נדר"
למה נאמרה פרשת ערכין מיד אחרי התוכחה ?
שלא יחשוב האדם אחרי ששמע את כל הקללות האיומות האלה שאין לו ערך חס ושלום ... על כן מבארת התורה מיד, כי אכן יש ערך לכל אדם. (החוזה מלובלין)


סיפור חסידי - שמח בחלקו ...
עשיר אחד, שלא ניחן בבינה יתרה, אך לעומת זה היה עז וחצוף, נהג להתערב בענייני הקהל. פעם אחת, בדיון עם רבי בנימין מקוצק, קם העשיר וחיווה את דעתו, אף שהעניין לא היה שייך אליו כלל.
אמר לו רבי בנימין: "למדנו במסכת אבות, 'איזהו עשיר, השמח בחלקו'. למה נאמר דבר זה לעשיר דווקא, וכי העני שמח בחלקם של אחרים?
"אלא", השיב רבי בנימין, "המשנה מדברת על אדם שזכה במתנת העושר, ולא נתברך במתנות אחרות, כמו למדנות, צדקות, תבונה. אומרים לו: עשיר אתה – שמח בעושרך ובממונך, אך אל תחשוב שיש לך יד ורגל בחכמה ובתבונה, הרחוקות ממך".

תגיות:דבר תורה בהר בחוקותי, דבר תורה קצר בהר בחוקותי, סיפור חסידי

5 במאי 2009

דבר תורה פרשת אמור, דבר תורה קצר אמור

"אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם"
צריכים אנו לדעת, שאמנם קדושת הכוהנים נובעת מכך שהם מזרע אהרן, אבל לא די להסתפק בזכות אבות ולומר: "אבא שלי רב..." או "סבא שלי היה כך וכך..." ועוד כהנה וכהנה.
אלא, צריך כל אדם בנפרד להיטהר, ועל זה הפסוק אומר: "אמור אל הכהנים בני אהרן" - למד את בני אהרן שלא יסתפקו שהם "בניו של הכהן הגדול", אלא "ואמרת אליהם" - שהדיבור מופנה ישר אליהם כי כל אחד חייב להתעלות ולהיטהר בזכות עצמו.

"מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי ששת ימים ּתֵעָשֶׂה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון"
מסביר הגאון מוילנא: נתן הקב"ה לעמו ישראל שבעה ימים טובים - ראש השנה, יום כיפור, יום הראשון של סוכות, שמיני עצרת, יום הראשון של פסח, שביעי של פסח וחג השבועות.
ולשבעה ימים הללו מדבר הפסוק "ששת ימים תעשה מלאכה" שמותר בימים אלו לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש, אבל "ביום השביעי", דהיינו יום כיפור שזהו "שבת שבתון... כל מלאכה לא תעשו", אפילו מלאכת אוכל נפש אסור לעשות בה..

"וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל"
למה הוצרך לכתוב כאן "וידבר משה"? והרי ידוע, כי כל המצוות כולן נאמרו מפי משה?
אלא, אומרים חז"ל במס' מגילה (ל"ב.) "תנו רבנן: כמשה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום: הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג". והיה משה מדבר עם בני ישראל את הלכות כל מועד ומועד בזמנן.

"לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת... ולא יחללו שם אלהיהם"
שואלים, איזה חילול ה' יש בזה? – אלא, אדם אשר נפטר לו מַכָּר, רח"ל, והוא מורט לעצמו שערות ומביא על עצמו ייסורים הוא מראה כאילו ה' ח"ו עשה לו עוול גדול, וזה חילול ה'.
וצריך להבין מי הם היכולים לחלל את קדשי ישראל!
הרי ששומעים חירופין וגידופין על גדולי ישראל מפי כופרים גמורים אין אנו מתייחסים אליהם שאין ערך כלל לדיבורם, לכן לא עליהם הכתוב דיבר, אלא על הבני תורה אשר בניהם מבזים את כבוד חברם, ולא עוד אלא שאומרים "הרב ההוא לא צודק", "והחסידות הזאת...." ועוד כהנה וכהנה. (שערי חיים)

"לאביו ולאמו לא יטמא"
לכן אסרה התורה לכהן גדול להטמא אפילו לאביו ולאמו, כדי ללמדו שאין לו שייכות למשפחתו יותר מאשר לכל
סתם יהודי. (ר"מ מקוצק)

הבעש"ט היה אומר: כל זמן שאני אוהב את בני יותר משאני אוהב סתם יהודי אחר שאינו קרובי, משמע שלא הגעתי
אפילו לחצי מדרגת אהבת ישראל!

27 באפר׳ 2009

פנינים לפרשת אחרי מות קדושים

לעילוי נשמת הנופלים במערכות ישראל
ולזכר סבי מאיר בן ר' אליהו


"אחרי מות שני בני אהרן"
כיון ששמע איוב מיתת שני בני אהרן אמר: "אף לזאת יחרד לבי" (מדרש)
חכמינו אמרו, כי איוב נדון ביסורים על שום ששתק בעת שגזר פרעה להשליך את ילדי ישראל אל היאור, ולא מחה על כך.
והנה, על חטאתם של נדב ואביהוא אמרו חכמינו: "היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהו מהלכין אחריהם וכל ישראל אחריהם, אמר לו נדב ואביהוא, אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור. אמר להם הקב"ה: נראה מי קובר את מי".
וקשה, אם נדב אמר זאת מדוע איפוא נענש אביהוא ? אלא מכאן אנו למדים, שהשומע דבר רע ואינו מוחה אלא שותק, הריהו ראוי לעונש.
ובכן, כיון ששמע איוב על דבר מיתת שני בני אהרן – גם של אביהוא – למד מזה, שהעובר בשתיקה על דברים רעים נענש גם הוא – מיד נחרד לבו, כי הבין שגם הוא צפוי לעונש על אשר שתק ולא מחה כנגד גזרותיו של פרעה. (נחל קדומים)

"בקרבתם לפני ה' וימתו"
נדב ואביהוא, בני אהרן, ביקשו לעבוד את ה' מתוך התבטלות הגשמיות, ממש עד כלות הנפש, עד ש"וימתו". אומר רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש, כי זהו היה גוף החטא שלהם. ההתקרבות האמיתית אל ה' צריכה להיות ע"י קיום המצוות בעולם גשמי ובגוף גשמי. ב"מי שילוח" מביא המחבר, רבי מרדכי יוסף, את ה"נוסחא" כיצד צריכה להיות אותה קרבה אל ה'. זו, לדבריו, צריכה להיות מאוזנת. איזון בין יראת ה' לבין אהבת הבורא. בניו של אהרן הפריזו, לשיטתו, באהבתם את ה', ובכך הביאו כלייה על עצמם. באופן שונה מסביר רבי שמשון רפאל הירש. לשיטתו, חטאם היה בכך שחשבו את עצמם קרובים לה' יותר מכפי שהיו במציאות, ומתוך זה הם האמינו שהם יודעים מה רוצה ה', ועשו את המעשה בלי שיורה להם לעשות כן.

"וכפר בעדו ובעד ביתו"
מה עניין ביתו, הרי הכהן בא להתפלל על עצמו ועל העם כולו? אלא מפרש רבי שמשון רפאל הירש, שאין לתאר כהן גדול בלא בית, בלא נישואין ובלא אישה, שהרי הכהן הגדול מבטא עבור העם אידיאל מוסרי, הוא משמש דוגמא להתנהגות, ועליו להיות מודל לחיי משפחה שקטים, רגועים ומוסריים.

"ושפך את דמו וכסהו בעפר"
אומר השד"ל, "וכסהו בעפר", כדי שלא יישאר דם, שכן לו נשאר דם על הקרקע, עשויים לטעות ולחשוב שדם אדם הוא, ועלולים גם לחשוב, שבארץ ישראל הקדושה, נשפך ח"ו דם נקי.

"ולא תקיא הארץ אתכם"
אומר רבי צבי הירש קלישר: מי שאינו ראוי לשבת בארץ ישראל, הארץ ממאיסה את עצמה עליו שלא ירצה לשבת בה, והוא הולך ומוציא דיבת הארץ רעה. אין הוא ידוע , שלא שנאתו שלו לארץ, אלא ששנאת הארץ אותו, מדברת מתוך גרונו. ("תורת עם").

"בזאת יבוא אהרן אל הקדש"
בדבר זה גופו שנאמר לו "ואל יבוא בכל עת אל הקדש" יבוא אהרן אל הקדש, הכרה זו שהוא בא עתה למקום קדוש ביותר שאסור לבא אליו בכל ימות השנה. תביאו לידי מורא ופחד עד שמתוך זה יהיה באמת ראוי לבא אל הקודש (מלא העומר)

"שמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה האדם וחי בהם"
"וחי בהם" יש להשקיע את כל החיים בתוך המצווה, בשעה שעוסקים בה...
לפיכך הדין הוא ש"העוסק במצווה פטור מן המצוה" שהרי כבר השקיע את כל חייו במצוה בה הוא עוסק, וממילא איננו יכול עוד לעסוק במצוה אחרת. (חידושי הרי"ם זצ"ל)

"הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא"
הוכח את עצמך בעת שאתה מוכיח את חברך, כי יהא ידוע לך שגם אתה יש בך חלק בחטאו של כל אדם מישראל, "ולא תשא עליו חטא" אל תטיל עליו את כל החטא.
אם תרגיש את עצמך כשותף לחטאו ותחזור בתשובה תועיל תוכחותיך שגם הוא יחזור בתשובה. (שפת אמת)

עבודת אמת
היו זמנים שרבנו הזקן, בעל התניא, היה נודד בעיירות ישראל כשהוא מעלים את זהותו. פעם אחת הגיע לביתו של יהודי, למדן, ירא-שמים ועשיר גדול, שהצטיין במיוחד בהכנסת-אורחים. הוא בנה בית-הארחה מיוחד, עם פתחים מכל ארבעת הכיוונים, כאברהם אבינו בשעתו, והציב שם משרתים שתפקידם לשרת כל עובר ושב, ללא תשלום.
כאשר רבנו הזקן הגיע לשם, הכיר בו בעל-הבית כי הוא איש מורם מעם וביקש לשוחח עמו. האיש שפך את ליבו לפני הרבי ואמר: "אני משקיע מאמצים רבים כדי לעזור לעניים ולנזקקים, אבל אני מרגיש שהדברים לא נעשים באמת". כאן פרץ בבכי וקרא: "מה ערך לכל מעשיי הטובים, כאשר הדבר אינו נעשה באמת!".
הרבי שקע בהרהורים ולבסוף אמר: "אבל העני נעשה שבע באמת"...

24 במרץ 2009

פרשות ויקרא וצו

פרשת ויקרא

"ויקרא אל משה"
אומר רבי מרדכי הכהן: היה משה ירא שקריאת ה' דווקא לו, בפתיחת ספר "תורת כהנים", עלולה לגרום צער לאהרן ששמו לא נזכר כלל בכל פרשת "ויקרא" – אפילו פעם אחת. כדי להפיס את דעתו של אהרן כתב: ויקר אל משה" – לשון "מקרה" – רק במקרה הוא שה' קרא לו ולא לאהרן. אבל הקב"ה ציווהו לכתוב "ויקרא". התחכם משה וכתב: ":ויקרא" באל"ף זעירא, לומר, רק מקרה הוא שנקראתי אני בפרשתו של אהרן אחי.

"ויקרא אל משה"
"לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה – לשון חיבה" (רש"י). רמזה תורה למוכיחים בשער, המדברים אל ישראל, אומרים לישראל, ומצווים את ישראל – שמוטלת עליהם חובה להקדים דברי חיבה לדברי לקחם, שלא יהיו "נביאי זעם" ואל ידברו לישראל, בין ציבור ובין יחיד, בפנים זועפות ובקוצר רוח.

"ויקרא אל משה"
אומר רבי שמחה בונים מפשיסחה: אדם העומד על גג גבוה, יודע שהוא עצמו אינו גבוה ורק הגג מגביה אותו. ברוב ענוונותו חשב משה רבנו כי ההשגות האלוקיות אשר להן זכה, הן גג גבוה שהוא עומד עליו, אבל הוא עצמו אינו גבוה כל עיקר. לכן לא הרהיב עוז להיכנס אל הקודש פנימה, ועמד יחד עם כלל ישראל בפתח אוהל מועד, עד שנקרא על ידי הקב"ה: "ויקרא אל משה וידבר אליו ה' מאהל מועד"

טהור וטמא
שאלו את רבי מנחם-מענדל מקוצק: התורה קובעת כמה וכמה פעמים שכאשר טהור נוגע בטמא – נטמא הטהור. למה ההשפעה היא תמיד בכיוון השלילי, שהטמא מטמא את הטהור, ולא להפך – שהטמא ייטהר בעקבות הנגיעה בטהור? השיב הרבי מקוצק, בקצרה כדרכו: "הטמא הוא ודאי טמא, אך הטהור – מי ערב לנו שהוא באמת טהור!"...

''והסיר את מראתו בנצתה והשליך'' (א-טז)
רש''י: בשביל שניזון מן הגזל.
אמרה תורה דבר זה אצל קרבנו של העני ללמדנו, שאפילו העני אל יורה היתר לעצמו לשלוח ידו אל ממון חברו. (אלשיך)

"אשר נשיא יחטא"
אשרי הדור שהנשיא מביא קרבן על שגגתו (חז"ל)
נשאלת השאלה איזו זכות יש לדור אם הנשיא מביא קרבן על שגגתו ?
אלא משום שאין אדם רואה חובה לעצמו. ואם הנשיא מביא קרבן על החטא, כנראה מזה שהדור לא החניף לו אלא אף הגיד לו את עוונו, ולכן אשרי הדור שאינו מחניף לנשיאו. (ר"י מסלנטר)

"וקמץ הכהן"
הגאון רבי מאיר-שמחה מדווינסק (בעל 'אור שמח') הוזמן לערוך את החופה של אחד מתלמידיו החביבים, שהיה כוהן. בסעודת החתונה, כשנתכבד לשאת דברי ברכה, איחל לחתן שיתקיים בו "וקמץ הכוהן ממנה". תמהו הנוכחים לפשר הברכה הבלתי-מובנת. פירש רבי מאיר-שמחה: חז"ל אומרים שכאשר אדם נושא אישה, שואלים אם נתקיים בו 'מצא' או 'מוצא' – "מצא אישה מצא טוב" או "מוצא אני את האישה מר ממוות". ההבדל בין 'מצא' ל'מוצא' הוא בניקוד של האות מ – ב'מצא' הניקוד הוא בקמץ וב'מוצא' מנוקדת ה-מ בחולם. איחלתי אפוא לחתן שיתקיים בו "וקמץ הכוהן ממנה" – שיזכה ל"מצא אישה מצא טוב".

פרשת צו

"היא העולה על מוקדה"
הזוהר הקדוש מפרש את דברי הכתוב "היא העולה על מוקדה" – כי כאשר עולה על רעיונו של אדם מחשבה רעה, אזי "על המוקדה" עליו להשמידה מיד ולשרפה באש התורה והמצוות.

"היא העולה על מוקדה"
האות "מ" הזעירא "במוקדה" באה לרמז, כי ההתלהבות והלהט של אדם מישראל לתורה וליהדות, אינם צריכים להיות בולטים לעין לכל עין, כי אם חבויים בלבו פנימה... (הר"מ מקוצק)

ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו"
"כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט – עבודתו פסולה". כי אסור לאדם גדול ל"שחק" בענווה יתירה. (הספרי). וב"ילקוט שמעוני" אומר, "שלא ילבש בגדי חול עימהן", כלומר, שהכהן לא ישתמש בבגדי הקודש לענייני חולין, שלא ינצל את בגדי הקודש ומעמדו למטרות שאינן קדושות.

"והרים את הדשן"
ביום הקדוש ביותר – יום הכיפורים, במקום הקדוש ביותר – קודש הקודשים, מתחיל הכהן הגדול את עבודת הקודש (סדר העבודה) ב...הרמת הדשן, כלומר, בהורדת האפר מעל המזבח. ללמדנו, שאת עבודת הקודש יש להתחיל מהדברים הפשוטים. מלמטה. כך גם בעבודת הקודש – החינוך. זאת ועוד. את הרמת הדשן מבצע הכהן הגדול בעצמו, לא עוזריו השונים.ללמדנו: שאין מלאכה בזויה. ואומר על כך רבי שמחה בונים מפשיסחה: התורה חששה, שהכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים יעסוק רק בעניינים הרוחניים הנשגבים, וישכח להתפלל על העניינים ה"פשוטים", הגשמיים, פרנסתם של ישראל וצרכיהם ה"פשוטים" האחרים. לפיכך נצטווה הכהן הגדול, שעם היכנסו לקודש הקודשים, יחליף את בגדי הכהונה בבגדים פשוטים, ויתחיל דווקא בעבודת חולין הכי פשוטה. אז, ודאי יזכור, כי "מרובים צרכי עמך".

"והרים את הדשן"
ביום הקדוש ביותר – יום הכיפורים, במקום הקדוש ביותר – קודש הקודשים, מתחיל הכהן הגדול את עבודת הקודש (סדר העבודה) ב...הרמת הדשן, כלומר, בהורדת האפר מעל המזבח. ללמדנו, שאת עבודת הקודש יש להתחיל מהדברים הפשוטים. מלמטה. כך גם בעבודת הקודש – החינוך. זאת ועוד. את הרמת הדשן מבצע הכהן הגדול בעצמו, לא עוזריו השונים.ללמדנו: שאין מלאכה בזויה. ואומר על כך רבי שמחה בונים מפשיסחה: התורה חששה, שהכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים יעסוק רק בעניינים הרוחניים הנשגבים, וישכח להתפלל על העניינים ה"פשוטים", הגשמיים, פרנסתם של ישראל וצרכיהם ה"פשוטים" האחרים. לפיכך נצטווה הכהן הגדול, שעם היכנסו לקודש הקודשים, יחליף את בגדי הכהונה בבגדים פשוטים, ויתחיל דווקא בעבודת חולין הכי פשוטה. אז, ודאי יזכור, כי "מרובים צרכי עמך".

"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"
אמרו חכמינו: "המוריד גחלת מעל גבי מזבח וכיבה – חייב" (זבחים צא, ב). אם מכבה גחלת מעל המזבח הגשמי עובר בלאוו: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", קל וחומר למכבה גחלת רוחנית עליונה, מעל המזבח הרוחני. אדרבא, צריך להוסיף "אש מן ההדיוט" – בטוב טעם ובשכל טוב, באור תורה ונר מצווה, כדי שתהא עולה ומוסיפה כוח וגבורה, בכל דרגות החיים. (הרב אברהם יצחק הכהן קוק).

רוצים לקבל חיזוקים בדף הפייסבוק? לחצו לייק והצטרפו אלינו


כתבו לנו

נהנתם מדברי התורה באתר ? נשמח לשמוע
כתבו לנו תגובה


הצטרפו לערוץ דבר תורה בטלגרם? לחצו כאן < --- > הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו לחצו כאן