5 בספט׳ 2009

פרשת נצבים וילך

'לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו…למען הקים אתך הים לו לעם''
מעיר כאן רבי שלמה אפרים מלונצי'ץ, בעל ''כלי יקר'': בכל הפרשה הזאת מדבר משה לישראל בלשון רבים, ככתוב: ''אתם נצבים היום כולכם'' וגו' (כ''ט, ט') ; חוץ ממקום אחד, שבו מזכיר את הברית שה' כורת עם ישראל (כ''ט, י''א-י''ב) , שעובר לדבר בלשון-יחיד.
בכך מבקש משה רבנו להורות לבני ישראל, שעליהם להתלכד לעם אחד ולחוש ערבות הדדית איש כלפי רעהו - כפי שמרגיש גופו של אדם שנפגע באחד מאיבריו. שבענייני החטא וענשו נקבע הכלל הגדול, שכל ישראל ערבים זה בזה (שבועות ל''ט, ע''א; ועוד) ; וכאשר היחיד נכשל בחטא, אין הדבר נוגע רק לו לעצמו אלא לכלל כולו.

''והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך…''
תוהה כאן רבנו חיים בן עטר, בעל ''אור החיים'': למה הוצרך הכתוב לומר ''כל הדברים האלה'', ואינו מסתפק בנוסח ''כי יבואו עליך הברכה והקללה, אשר נתתי לפניך''?
אלא - אומר בעל ''אור החיים'': במשנת ברכות (ט', ה') הורו לנו חכמים, שחייב אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה; ועל כך נאמר בגמרא (ס', ע''ב) , שגם את הפורענות צריכים לקבל בשמחה, כי ''כל דעביד רחמנא - לטב עביד'' (=כל מה שעושה ה' הרחמן - לטובה עושה). והנה מרומזת הוראה זו של חז''ל בלשון הכתוב שלפנינו: ''והיה'' - עליך לקבל בשמחה (שלפי חז''ל ''והיה'' היא לשון-שמחה בכל מקום) - ''כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה'' וגו' ולברך את הבורא על כל מה שגומל לך בחיים. כי ''כל מה שעושה הקדוש-ברוך-הוא - הכול לטובה'' (ברכות ס', ע''ב - ס''א, ע''א) .


"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם ושוטריכם כל איש ישראל"

דרכו של עולם, בשעה שמתעורר צורך לפעול ולעשות למען היהדות, לנהל מלחמת מצוה למען כבוד שמים, אומר כל אחד: מה אני ומי אני? דבר זה ראוי שיטפלו בו הרבנים, האדמורים, עסקני ציבור המובהקים, ולא אני האדם הפשוט … ברם, טעות חמורה היא הגורמת להרבה נזקים. כשהדבר נוגע "לפני ה' א-להיך" - שהמדובר הוא בכבוד שמים, מן הצורך שיהיה "אתם נצבים כולכם" - הכל חייבים להתגייס לפעולה, גם "ראשיכם שבטיכם" וגם "מחוטב עציך ועד שואב מימך". איש אל ישתמט מחובתו ואל יטיל את המלאכה על שכם הגדולים. (בוצינא דנהורא)

חסידים ומתנגדים מחולקים ביניהם לגבי נוסח התפילה. החסידים מקדימים "הודו" לפני "ברוך שאמר", ואילו המתנגדים מקדימים "ברוך שאמר" לפני "הודו", אולם משתווים הם ביניהם בהגיעם ל"יהי כבוד"

כשמדובר בכבוד שמים יש לחדול מכל חילוקי הנוסחאות והדעות ולהתלכד לכוח אחד, כדי להגן על "יהי כבוד ה' לעולם"

"בפיך ובלבבך לעשתו"

אל תצא ידי חובך בדיבור ומחשבה גרידא, אלא מה שבלבך ובפיך – עשה, בפיך ובללבך – לעשותו.

(ר' מ"מ מקוצק)

"ושבת עד ה' א-לוהיך"

הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ב) אומר: "ומה היא התשובה, שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". וזה מרומז כאן "ושבת"- תקבל על עצמך לשוב בלב שלם וברצון עז ובהחלטיות שלא ישוב לזה החטא עוד, "עד" (עי"ן בצירה, מלשון עדות) "ה א-להיך". (מעינה של תורה)

"ושבת עד ה' א-להיך... בכל לבבך ובכל נפשך"

ולא נאמר "ובכל מאדך", כי כוונת הכתוב לאחרית הימים, ועל אותה שעה אמרו חז"ל (סנהדרין צז) "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס.

(שער בת רבים)

"אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך"

כלום נידחים לשמים, הלא "בקצה הארץ" היה צריך לומר ?

הבעש"ט היה מלמד זכות על ישראל, שאפילו בשעה שאדם מישראל עושה איזה מרמה בעסקיו, סוף סוף גם בזה יש איזו כוונה טובה, כי רוצה להרוויח כסף כדי שיוכל לתת צדקה, לשלם שכר לימוד עבור ילדיו, לצורכי שבת וכדומה.

וזה הפירוש בפסוק "אם יהיה נדחך בקצה השמים" אם בדחייתך, בעבירותיך, בקצה המחשבה ישנה איזו כוונה לשם שמים, "משם יקבצך ה' " – מהניצוץ הקטן הזה של לשם שמים הנמצא בתוך העבירה, משם יקחך ה'. המחשבה הנעלה הזאת מצילה אותו שלא יפול בנופלים ומביאה אותו לתשובה שלמה.

(נעם מגדים)

פרשת נצבים וילך

'לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו…למען הקים אתך הים לו לעם''
מעיר כאן רבי שלמה אפרים מלונצי'ץ, בעל ''כלי יקר'': בכל הפרשה הזאת מדבר משה לישראל בלשון רבים, ככתוב: ''אתם נצבים היום כולכם'' וגו' (כ''ט, ט') ; חוץ ממקום אחד, שבו מזכיר את הברית שה' כורת עם ישראל (כ''ט, י''א-י''ב) , שעובר לדבר בלשון-יחיד.
בכך מבקש משה רבנו להורות לבני ישראל, שעליהם להתלכד לעם אחד ולחוש ערבות הדדית איש כלפי רעהו - כפי שמרגיש גופו של אדם שנפגע באחד מאיבריו. שבענייני החטא וענשו נקבע הכלל הגדול, שכל ישראל ערבים זה בזה (שבועות ל''ט, ע''א; ועוד) ; וכאשר היחיד נכשל בחטא, אין הדבר נוגע רק לו לעצמו אלא לכלל כולו.

''והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך…''
תוהה כאן רבנו חיים בן עטר, בעל ''אור החיים'': למה הוצרך הכתוב לומר ''כל הדברים האלה'', ואינו מסתפק בנוסח ''כי יבואו עליך הברכה והקללה, אשר נתתי לפניך''?
אלא - אומר בעל ''אור החיים'': במשנת ברכות (ט', ה') הורו לנו חכמים, שחייב אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה; ועל כך נאמר בגמרא (ס', ע''ב) , שגם את הפורענות צריכים לקבל בשמחה, כי ''כל דעביד רחמנא - לטב עביד'' (=כל מה שעושה ה' הרחמן - לטובה עושה). והנה מרומזת הוראה זו של חז''ל בלשון הכתוב שלפנינו: ''והיה'' - עליך לקבל בשמחה (שלפי חז''ל ''והיה'' היא לשון-שמחה בכל מקום) - ''כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה'' וגו' ולברך את הבורא על כל מה שגומל לך בחיים. כי ''כל מה שעושה הקדוש-ברוך-הוא - הכול לטובה'' (ברכות ס', ע''ב - ס''א, ע''א) .


"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם ושוטריכם כל איש ישראל"

דרכו של עולם, בשעה שמתעורר צורך לפעול ולעשות למען היהדות, לנהל מלחמת מצוה למען כבוד שמים, אומר כל אחד: מה אני ומי אני? דבר זה ראוי שיטפלו בו הרבנים, האדמורים, עסקני ציבור המובהקים, ולא אני האדם הפשוט … ברם, טעות חמורה היא הגורמת להרבה נזקים. כשהדבר נוגע "לפני ה' א-להיך" - שהמדובר הוא בכבוד שמים, מן הצורך שיהיה "אתם נצבים כולכם" - הכל חייבים להתגייס לפעולה, גם "ראשיכם שבטיכם" וגם "מחוטב עציך ועד שואב מימך". איש אל ישתמט מחובתו ואל יטיל את המלאכה על שכם הגדולים. (בוצינא דנהורא)

חסידים ומתנגדים מחולקים ביניהם לגבי נוסח התפילה. החסידים מקדימים "הודו" לפני "ברוך שאמר", ואילו המתנגדים מקדימים "ברוך שאמר" לפני "הודו", אולם משתווים הם ביניהם בהגיעם ל"יהי כבוד"

כשמדובר בכבוד שמים יש לחדול מכל חילוקי הנוסחאות והדעות ולהתלכד לכוח אחד, כדי להגן על "יהי כבוד ה' לעולם"

"בפיך ובלבבך לעשתו"

אל תצא ידי חובך בדיבור ומחשבה גרידא, אלא מה שבלבך ובפיך – עשה, בפיך ובללבך – לעשותו.

(ר' מ"מ מקוצק)

"ושבת עד ה' א-לוהיך"

הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ב) אומר: "ומה היא התשובה, שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". וזה מרומז כאן "ושבת"- תקבל על עצמך לשוב בלב שלם וברצון עז ובהחלטיות שלא ישוב לזה החטא עוד, "עד" (עי"ן בצירה, מלשון עדות) "ה א-להיך". (מעינה של תורה)

"ושבת עד ה' א-להיך... בכל לבבך ובכל נפשך"

ולא נאמר "ובכל מאדך", כי כוונת הכתוב לאחרית הימים, ועל אותה שעה אמרו חז"ל (סנהדרין צז) "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס.

(שער בת רבים)

"אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך"

כלום נידחים לשמים, הלא "בקצה הארץ" היה צריך לומר ?

הבעש"ט היה מלמד זכות על ישראל, שאפילו בשעה שאדם מישראל עושה איזה מרמה בעסקיו, סוף סוף גם בזה יש איזו כוונה טובה, כי רוצה להרוויח כסף כדי שיוכל לתת צדקה, לשלם שכר לימוד עבור ילדיו, לצורכי שבת וכדומה.

וזה הפירוש בפסוק "אם יהיה נדחך בקצה השמים" אם בדחייתך, בעבירותיך, בקצה המחשבה ישנה איזו כוונה לשם שמים, "משם יקבצך ה' " – מהניצוץ הקטן הזה של לשם שמים הנמצא בתוך העבירה, משם יקחך ה'. המחשבה הנעלה הזאת מצילה אותו שלא יפול בנופלים ומביאה אותו לתשובה שלמה.

(נעם מגדים)

רוצים לקבל חיזוקים בדף הפייסבוק? לחצו לייק והצטרפו אלינו


כתבו לנו

נהנתם מדברי התורה באתר ? נשמח לשמוע
כתבו לנו תגובה


הצטרפו לערוץ דבר תורה בטלגרם? לחצו כאן < --- > הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו לחצו כאן