28 במרץ 2008

פרשת שמיני

"ויהי ביום השמיני"
במערכת הזמן יש רק שבעה ימים שנבראו ונקבעו בששת ימי בראשית – שבעה ולא יותר. "היום השמיני" – היום שבו נחנך המשכן, בא ללמדנו כי יש דברים, והמשכן בכללם, שהם "למעלה מן הזמן", והם עומדים מחוץ למסגרת הקבועה של הזמן. ברית המילה – ברית היהדות, אף היא נערכה ביום השמיני. כמו המקדש – כך גם היהודי, הוא "למעלה" – מחוץ למערכת הזמן. יש ביהודי ובקיום היהודי תופעות על-זמניות, אשר חוקי הזמן וההיסטוריה אינם מכירים כמותם. בארץ ישראל נחוג גם יום "שמיני עצרת" – "היום השמיני", כיום "שמחת תורה". גם כאן לרמז שתורת ישראל היא למעלה מן הזמן, ואין לראות במצוותיה ובחוקיה דברים חולפים היפים לזמן מסוים או לתקופה מסוימת. התורה היא נצחית, ואין שיני הזמן ושינויי מקום שולטים בה. "היום השמיני" מלמדנו כי שלושתם: בית המקדש, היהודי והתורה – הם למעלה מן הזמן ואינם נתונים בעולו של הזמן, תהפוכותיו וחוקותיו (לקראת שבת).

"ולזקני ישראל"
"שלא יאמרו מאליו נכנס" (רש"י). הוא היה אומר: ללמדנו, שאפילו אדם גדול ונערץ כאהרן הכהן שנאמר עליו (מלאכי ב, ז): "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", אינו רשאי לעלות ולשבת על כס ולהתחיל בכהונתו בלי לקבל קודם לכן את הסכמתם ואת ברכתם של זקני הדור.

"קרב אל המזבח"
שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה: למה אתה בוש, לכך נבחרת (רש"י)
תכלית קבלת התורה היה כדי להשריש בבני ישראל את מדת הבושה, ככתוב: "למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" ואמרו חז"ל: זו הבושה, וכן אמרו שמי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו בהר סיני, וזהו שאמר משה לאהרן : למה את בוש בבושה שלך? הרי לכך נבחרת, נבחרת כדי שתהיה לך מידת הבושה. (שפת אמת)

"ויברכם וירד מעשת החטאת"
לאחר שנשא אהרן הכהן את ידיו ובירך את העם, וכאשר העם נתברך בכל טוב – "וירד מעשת החטאת" – פסק העם מלחטוא, כי רק הצרה והמצוקה הן המעבירות יהודים על דעת קונם וגורמת את חטאיהם
(רבי ישראל מוויז'ניץ).

"ויקריבו לפני ה' אש זרה"
"אש זרה" היא מסוכנת בייחוד כשהיא מובאת "לפני ה'", כשמצרפים אותה לשם שמים. קנאות הופכת לאש קודש רק כשהיא נקיה משנאה ומקנאה ומזוקקת מכל טובת הנאה ונגיעה עצמית
(על התורה).


"וידם אהרן"
אומר רבי אברהם יצחק הכהן קוק: ערך השתיקה גדול לפעמים מערך הדיבור. יש שתיקה בונה – דממת הקשבה, המביאה לידי רוח הקודש, לעומת הדיבור המפריע ומצמצם...על ידי שתיקה מעומק הנשמה, על ידי דממה נשגבה, עולמות נבנים...צריך לדעת שלא תמיד עת לדבר אלא לפעמים עת לחשות, ודיבור שמופיע באותה עת היא מרידה במלכות הדומיה וגורמת להרס. על כן, "המשכיל בעת ההיא ידם" (עמוס ה, יג) ואז יבוא ניב השפתיים ממקור העליון – זאת הדממה שמתוכה מופיעה רוח הקודש (טל חרמון).

"וידם אהרן"
"קיבל שכר על שתיקתו" (רש"י). וכי לא היה ראוי ש"מלאך ה' צבאות" – אהרן הכהן לא יתעטף בשתיקה, אלא יצדיק עליו את הדין – יקום ויאמר בקול ובהתלהבות: "ברוך דיין האמת"?!. אלא, כשעמד אהרן מול אסונו ניצבה בפניו דילמה נוראה: מצד אחד, חייב הוא לברך על הרעה (ברכות נד, א). מצד שני, לבו מלא צער וטרוניה על האסון הנורא שפקד אותו. אהרן איש האמת, לא היה מסוגל להצדיק את הדין בלב שלם, כשבניו מוטלים לפניו מתים ושרופים. מנגד, אהרן איש האמונה לא היה יכול להטיח חלילה דברים כלפי מעלה על השרפה אשר שרף ה'. לפיכך, "וידם אהרן" – קיבל שכר על השתיקה", על היותו איש אמת ואמונה שפיו וליבו שווים.

הלב מרגיש

פעם ישב האדמו"ר בעל 'חידושי הרי"ם' מגור בסעודה, והגישו לפניו בשר. הוא סירב
לאכול. כששאלוהו מדוע אינו אוכל, והלוא השחיטה וההכשרה היו עם כל ההידורים, השיב:
"ליבי אינו מניח לי לאכול".

בדקו ומצאו שזה היה בשר בכור שלא נפדה כהלכה. כשאמרו זאת לרבי, אמר: "וכי אתם
סבורים שידעתי זאת ברוח-הקודש? לא ולא. בתורה נאמר, שיש להבדיל 'בין החיה
הנאכלת ובין החיה אשר לא תיאכל'. מה פירוש 'הנאכלת'? - שהלב מניח לאוכלה, ומהו
'אשר לא תיאכל' - שהלב אינו מניח לאוכלה. לב של יהודי מרגיש דחייה מדבר שאינו כשר
וטהור".

20 במרץ 2008

צו וחג פורים




השבת מצורפים מספר סיפורי חסידים לחג הפורים בסוף

"היא העולה על מוקדה"
הזוהר הקדוש מפרש את דברי הכתוב "היא העולה על מוקדה" – כי כאשר עולה על רעיונו של אדם מחשבה רעה, אזי "על המוקדה" עליו להשמידה מיד ולשרפה באש התורה והמצוות.

"זאת תורת העלה היא העלה על מוקדה"
אמרו חכמים: "כל המתגאה אינו נידון אלא באש, שנאמר: 'זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה" (ויקרא רבה ז, ו). ועוד אמרו חכמים: "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית" (סוטה, ה,א) ומפרש רש"י: "צריך שיהיה בו מעט גאווה, שלא יהיו קלי הראש מסתוללים בו, ויהיו דבריו מתקבלים עליהם בעל כורחם". וקבעו חכמים: "במקום שאין מכירים אותו, מותר לו לאדם להודיע על עצמו ולומר: 'אני תלמיד חכם צורבא-דרבנן, והקדימו את דיני לשל האחרים, בשביל כבוד תורתי". רמז לכך: "זאת תורת העולה" – במה יתגאה תלמיד חכם? ב"זאת התורה". (שם). והרבי מקוצ'ק אמר: חז"ל התירו לתלמיד חכם, שתהיה לו שמינית שבשמינית של גאווה, הצרה היא, שהרבה תלמידי חכמים אינם יודעים חשבון. ועל אלה שמגזימים בניפוח עצמי נאמר בויקרא רבה (צו): "אין עולה באה לכפר אלא על גסי הרוח". לפיכך נאמר בהם: "צו את אהרן ואת בניו", ללמדנו, שבעיקר צריכים להיזהר בזה אנשים גדולים וחשובים, הם ובניהם. (עפ"י ה"כתב סופר").

"ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו"
"כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט – עבודתו פסולה". כי אסור לאדם גדול ל"שחק" בענווה יתירה. (הספרי). וב"ילקוט שמעוני" אומר, "שלא ילבש בגדי חול עימהן", כלומר, שהכהן לא ישתמש בבגדי הקודש לענייני חולין, שלא ינצל את בגדי הקודש ומעמדו למטרות שאינן קדושות.

"והרים את הדשן"
ביום הקדוש ביותר – יום הכיפורים, במקום הקדוש ביותר – קודש הקודשים, מתחיל הכהן הגדול את עבודת הקודש (סדר העבודה) ב...הרמת הדשן, כלומר, בהורדת האפר מעל המזבח. ללמדנו, שאת עבודת הקודש יש להתחיל מהדברים הפשוטים. מלמטה. כך גם בעבודת הקודש – החינוך. זאת ועוד. את הרמת הדשן מבצע הכהן הגדול בעצמו, לא עוזריו השונים.ללמדנו: שאין מלאכה בזויה. ואומר על כך רבי שמחה בונים מפשיסחה: התורה חששה, שהכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים יעסוק רק בעניינים הרוחניים הנשגבים, וישכח להתפלל על העניינים ה"פשוטים", הגשמיים, פרנסתם של ישראל וצרכיהם ה"פשוטים" האחרים. לפיכך נצטווה הכהן הגדול, שעם היכנסו לקודש הקודשים, יחליף את בגדי הכהונה בבגדים פשוטים, ויתחיל דווקא בעבודת חולין הכי פשוטה. אז, ודאי יזכור, כי "מרובים צרכי עמך".

"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"
אמרו חכמינו: "המוריד גחלת מעל גבי מזבח וכיבה – חייב" (זבחים צא, ב). אם מכבה גחלת מעל המזבח הגשמי עובר בלאוו: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", קל וחומר למכבה גחלת רוחנית עליונה, מעל המזבח הרוחני. אדרבא, צריך להוסיף "אש מן ההדיוט" – בטוב טעם ובשכל טוב, באור תורה ונר מצווה, כדי שתהא עולה ומוסיפה כוח וגבורה, בכל דרגות החיים. (הרב אברהם יצחק הכהן קוק).

שמחה כל החודש
היה פעם יהודי שתמיד היה שמח, ובמיוחד היה מגלה שמחה יתירה עם כניסת חודש אדר. שאלוהו: הרי פורים הוא יום אחד בלבד, ולמה אתה שמח חודש שלם?
השיב היהודי:
"אני אסביר לכם. בצעירותי תמהתי למה החליט המן-הרשע להרוג את כל היהודים ביום אחד דוקא? ומה היה איכפת לו אם ייהרגו היהודים בכמה ימים? אלא לא לחינם נקרא שמו 'המן- הרשע'. בסתר ליבו הוא חשש שמא יעשה הקב"ה נס ועצתו תופר, ואז יעשו היהודים את היום הזה לחג. לכן קבע את הגזירה ליום אחד בלבד, כדי שאם יהפוך היום הזה לחג, לא יהיה אלא חג בן יום אחד בלבד.
"אבל אני הרי מבין את מחשבתו של המן-הרשע ולכן אני שמח כל החודש וכל השנה"...

תזכורת להמנים
הגמון אחד שאל את רבי יהונתן אייבשיץ: תורתכם ציוותה עליכם לא לנקום ולא ליטור, ואילו אתם נוטרים שינאה להמן וחוגגים את מפלתו מדי שנה. השיב רבי יהונתן: אנו חוגגים את פורים כדי להזכיר ל'המנים' של ימינו את מפלתו של המן הראשון.

להודות להמן
כטוב לבו של 'רב פורים' ביין, קם ואמר: עלינו להודות להמן. ראה האגגי ההוא שאין לעם ישראל חג עליז כפורים, בא לאחשוורוש ואמר לו - "ישנו עם אחד... ודתיהם שונות מכל עם" - כלומר, העם היהודי, חגיו באים לו "מכל עם", מן העמים שבתוכם הוא חי: פסח בא לו מפרעה, וכדומה. ואילו "את דתי המלך אינם עושים" - רק המלך אחשוורוש טרם נתן להם סיבה לחג. לכן, "אם על המלך טוב ייכתב לאבדם", וחזקה עליהם שיינצלו מן הגזירה, וכך יהיה להם חג מאחשוורוש.

12 במרץ 2008

ויקרא


דברי התורה מוקדשים לעילוי נשמת סבי יעקב בן ר' מרדכי דוד ז"ל
אשר יום פטירתו חל ביום ח' אדר ב' (שבת הקרובה)


"ויקרא אל משה"
"לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה – לשון חיבה" (רש"י). רמזה תורה למוכיחים בשער, המדברים אל ישראל, אומרים לישראל, ומצווים את ישראל – שמוטלת עליהם חובה להקדים דברי חיבה לדברי לקחם, שלא יהיו "נביאי זעם" ואל ידברו לישראל, בין ציבור ובין יחיד, בפנים זועפות ובקוצר רוח.

"ויקרא אל משה"
אומר רבי מרדכי הכהן: היה משה ירא שקריאת ה' דווקא לו, בפתיחת ספר "תורת כהנים", עלולה לגרום צער לאהרן ששמו לא נזכר כלל בכל פרשת "ויקרא" – אפילו פעם אחת. כדי להפיס את דעתו של אהרן כתב: ויקר אל משה" – לשון "מקרה" – רק במקרה הוא שה' קרא לו ולא לאהרן. אבל הקב"ה ציווהו לכתוב "ויקרא". התחכם משה וכתב: ":ויקרא" באל"ף זעירא, לומר, רק מקרה הוא שנקראתי אני בפרשתו של אהרן אחי.

"ויקרא אל משה"
אומר רבי שמחה בונים מפשיסחה: אדם העומד על גג גבוה, יודע שהוא עצמו אינו גבוה ורק הגג מגביה אותו. ברוב ענוונותו חשב משה רבנו כי ההשגות האלוקיות אשר להן זכה, הן גג גבוה שהוא עומד עליו, אבל הוא עצמו אינו גבוה כל עיקר. לכן לא הרהיב עוז להיכנס אל הקודש פנימה, ועמד יחד עם כלל ישראל בפתח אוהל מועד, עד שנקרא על ידי הקב"ה: "ויקרא אל משה וידבר אליו ה' מאהל מועד".

"ויקרא אל משה"
אמרו חז"ל (ויקרא רבה ז): "מפני מה מתחילים לתינוקות (ללמד תורה את ילדי ישראל) ב'תורת כהנים' (חומש 'ויקרא'), ואין מתחילין ב'בראשית'? אמר הקב"ה: הואיל והתינוקות טהורים והקורבנות טהורים – יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים". אומר רבי דוד צבי הופמן: בעוד רוב העמים השואבים גם הם את הכרתם הדתית מן התנ"ך, בחרו להתחיל את לימוד המקרא בספר "בראשית" מתוך חמישה חומשי תורה, העדיף עם ישראל להתחיל את לימוד התורה לילדי ישראל בחומש "ויקרא" – "יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים". על אף חשיבות הידיעות על בריאת העולם שבספר "בראשית", החשיבו חכמי ישראל יותר את הלימוד ואת החינוך למצוות מעשיות. בעיני היהודי היה תמיד חשוב יותר לדעת מה מחויב האדם לעשות ולקיים ומה לא לעשות, מאשר להתוודע אל חקר התהוות התבל ותולדות האנושות. חומש "ויקרא" רובו מצוות מעשיות ומעט מאוד סיפורי קורות, ומתוך תרי"ג (613) המצוות של התורה, נכללו בו רמ"ז (247), ויאה הפסוק (כז, לד): "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני", לסיים בו את ספר "ויקרא".

"אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם"
רבי שמעון סופר היה אומר: כך קיבלנו מרבותינו (ערכין יז, א): רבי יהודה הנשיא אומר: "דור לפי פרנס". אם ראית דור שמנהיגיו גדולים וצדיקים – זכות הדור היא, אם ראית דור שראשיו דלים וריקים – אשמת הדור היא. לכן, "אם הכהן המשיח יחטא", סימן הוא ש"לאשמת העם" – העם אינו ראוי למנהיג טוב יותר.

"נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון"
אומר רבי שמשון רפאל הירש: "וכחש בעמיתו בפקדון...או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר" – חטאים אלה הם "ומעלה מעל בה'" – חטאים שבין אדם לחברו, מעילה הם ומרד כלפי מעלה.

"כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'"
אין הקב"ה אוהב דברים חמוצים יותר מדי או מתוקים יותר מדי (ר' מ' מקוצק)

"אשר נשיא יחטא"
אשרי הדור שהנשיא מביא קרבן על שגגתו (חז"ל)
נשאלת השאלה איזו זכות יש לדור אם הנשיא מביא קרבן על שגגתו ?
אלא משום שאין אדם רואה חובה לעצמו. ואם הנשיא מביא קרבן על החטא, כנראה מזה שהדור לא החניף לו אלא אף הגיד לו את עוונו, ולכן אשרי הדור שאינו מחניף לנשיאו. (ר"י מסלנטר)

"וקמץ הכהן"
הגאון רבי מאיר-שמחה מדווינסק (בעל 'אור שמח') הוזמן לערוך את החופה של אחד מתלמידיו החביבים, שהיה כוהן. בסעודת החתונה, כשנתכבד לשאת דברי ברכה, איחל לחתן שיתקיים בו "וקמץ הכוהן ממנה". תמהו הנוכחים לפשר הברכה הבלתי-מובנת. פירש רבי מאיר-שמחה: חז"ל אומרים שכאשר אדם נושא אישה, שואלים אם נתקיים בו 'מצא' או 'מוצא' – "מצא אישה מצא טוב" או "מוצא אני את האישה מר ממוות". ההבדל בין 'מצא' ל'מוצא' הוא בניקוד של האות מ – ב'מצא' הניקוד הוא בקמץ וב'מוצא' מנוקדת ה-מ בחולם. איחלתי אפוא לחתן שיתקיים בו "וקמץ הכוהן ממנה" – שיזכה ל"מצא אישה מצא טוב".

טהור וטמא
שאלו את רבי מנחם-מענדל מקוצק: התורה קובעת כמה וכמה פעמים שכאשר טהור נוגע בטמא – נטמא הטהור. למה ההשפעה היא תמיד בכיוון השלילי, שהטמא מטמא את הטהור, ולא להפך – שהטמא ייטהר בעקבות הנגיעה בטהור?
השיב הרבי מקוצק, בקצרה כדרכו: "הטמא הוא ודאי טמא, אך הטהור – מי ערב לנו שהוא באמת טהור!"...

"משנכנס אדר"
מסופר על ר' יונתן אייבשיץ בצעירותו, שבראש חודש אדר רקד ושמח בבית מול אימו, ממש הפך את הבית, והכל בטענה שמשנכנס אדר מרבין בשמחה.
לאחר כמה דקות נכנס אביו, ואז הוא נהיה רציני, וכבר לא רקד. שאלה אותו אימו, מה, עכשיו זה כבר לא ראש חודש? ענה לה: אבל כתוב במשנה: משנכנס אב ממעטין בשמחה!

5 במרץ 2008

פקודי

"אלה פקודי המשכן"
אומר רבי מרדכי הכהן: לא העושר וגודל הבניין מהווים סיבה להשראת שכינה בישראל. יש בניין גדול בחומר ובלבנים, בשיש, בכסף ובזהב, ורוחניות והשראת שכינה בו מועטה, ויש בניין קטן והוא "משכן העדות", גדולה בו הרוחניות ורבה בו ההשראה "וכבוד ה' מלא את המשכן".

"אלה פקודי המשכן"
"והביטו אחרי משה". רבי חמא אמר: לגנאי היו אומרים: ראה צווארו! ראה שוקיו! ראה כרעיו! אוכל משל יהודים, שותה משל יהודים, וכל מה שיש לו משל יהודים. וחברו משיבו: ריקה, אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר? כיון ששמע משה כך, אמר להם: חייכם משהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון שנאמר: "אלה פקודי המשכן". (תנחומא)

"אלה פקודי המשכן"
עם השלמתה של מלאכת בניית המשכן מוגש לנו דין וחשבון ארוך ומפורט, ובו מצוינים בקפדנות כל פרטי המבנה המורכב הזה. במובן מסוים נראה התיאור כחזרה מיותרת על דברים שנאמרו בפרשיות הקודמות. אבל אין הדבר כך. הרשימה הארוכה של כל החומרים ששימשו לבניית המשכן, המשתרעת על פני פרקים אחדים בתורה (לה-מ), משרתת מטרה חשובה מאוד. היא באה ללמדנו שהגשת דין וחשבון מוסמך, היא חובה המוטלת על כל מי שעיסוקו בכספי ציבור. מה היה ראוי לאמון יותר ממשה? מי יעז לחשוד בקיומם של "אי סדרים" בדרך ביצוע העבודה על ידי האומנים המצוינים והמסורים שעבדו עמו – האדריכל הראשי בצלאל בן אורי, והאומן המחונן אהליאב, אנשים "חכמי לב" שאלקים עצמו בחר בהם כדי לבצע את בניית המשכן? ואף על פי כן – "אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פקד משה". כך וכך זהב נתרם למבצע הבנייה, כך וכך כסף, כך וכך נחושת, כמויות מדויקות, ולצדן תיאור מדויק של השימוש בהן במהלך הבנייה. המוניטין ללא דופי של אדם האחראי לקרנות ציבור, והאמון הלא מסויג שהוא רוכש – לא די בהם. משה בא ללמד אותנו, שחייבת להיות בקרה ציבורית גלויה, שתשים לאל כל ניסיון השמצה האורבת תמיד לפתחם של העוסקים בצורכי ציבור (תורת היום).

"ויעשו את בגדי הקודש אשר לאהרן, כאשר צוה ה' את משה"
שמונה-עשרה פעמים – פעם אחר פעם, חוזרת התורה ואומרת: "כאשר צוה ה' את משה", ללמדנו שדברים שעשה בשר ודם לשם שמים, מחשיבה אותם התורה כמעשי ידיו של הקב"ה.

"את ארן העדות"
רבי מרדכי הכהן היה אומר: "ארן העדות" – הארון עצמו הוא העדות. ארון הספרים של אדם מעיד על מהותו ועל טיבו. רצונך לתהות על קנקנו של אדם, לך אצל ארון הספרים שלו. איש איש ואישיותו בארונו, ובלבד שיהיה תלמודו בידו – שיהיו הספרים משומשים ממגע ידיים.

"ויברך אתם משה"
"אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י). אמרו חז"ל (שבת לב, ב): "איזה הן מעשה ידיו של אדם? הווי אומר: בניו ובנותיו". ובירכם משה: "שתשרה שכינה במעשה ידיכם" – גדלו וחנכו את בניכם ובנותיכם לתורה ולמצוות, ותשרה עליכם שכינה, גדולה מהשכינה שהייתה במשכן. שאמרו חז"ל (מגילה טז, ב): "גדול תלמוד תורה, יותר מבניין בית המקדש".

"כאשר צוה ה' את משה"
רבי אלחנן וסרמן היה אומר: צא וראה מה בין ראשונים לאחרונים. בימינו כשאדם מדבר על עצמו, אין איש מעלה על דעתו שאין לו שום פנייה אישית. ואילו בדורות ראשונים, כשאדם דיבר על עצמו, לא העלה איש על דעתו, שמדבר הוא לטובת עצמו. לכן דיבר משה בגוף שלישי – "כאשר צוה ה' את משה", כאילו לא בו הדברים אמורים, אלא במשה אחר הפועל בשליחות הקב"ה (על פי 'משולחן גבוה').

"כאשר צוה ה' את משה"
הרי התורה מספרת כי משה עצמו עשה את הדברים הללו, ואם כן ראוי היה לכתוב "אשר צוה ה' אותו" ולא "את משה" ? ברם, משה עשה את כל זה מתוך ענוות ופשטות יתירה כאילו היה ציווי המשכן מכוון למשה אחר ולא אליו, ולכן "כאשר צוה ה' את משה" – כאילו צוה ה' את משה כלשהו. (חשבה לטובה)

עסק בטוח !!!
רבי מאיר מפרמישלאן היה נוהג לצאת לעיתים קרובות למסעות בקהילות ישראל, כדי לקבץ
כספים לצדקה. פעם שאלוהו, אם כדאי לבזבז זמן כה רב לשם כך.
השיב רבי מאיר:
"פעם חלמתי חלום ובו עמדתי בבית-דין של-מעלה. הגיע לשם למדן וביקש להיכנס לגן-עדן.
אמרו לו: 'יש לברר תחילה אם למדת תורה לשמה'. הגיע צדיק בעל-תפילה. אמרו לו: 'המתן
עד שנברר אם התפללת לשם-שמים'. לבסוף בא יהודי פשוט, שהיה בעל-צדקה. מיד הכניסוהו
לגן-עדן, ואמרו: 'מה זה חשוב אם נתן צדקה לשם-שמים, הלוא בפועל החיה את נפשות
הרעבים'".
סיים הצדיק: "מאותה שעה החלטתי, שהעסק בצדקה הוא דבר בטוח"...

רוצים לקבל חיזוקים בדף הפייסבוק? לחצו לייק והצטרפו אלינו


כתבו לנו

נהנתם מדברי התורה באתר ? נשמח לשמוע
כתבו לנו תגובה


הצטרפו לערוץ דבר תורה בטלגרם? לחצו כאן < --- > הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו לחצו כאן