15 בדצמ׳ 2012

פנינים וורטים פרשת ויגש


פנינים פרשת ויגש, פנינים סיפור חסידי וורטים ויגש

לרפואת עינת אושרת בת שרה, יונתן בן מלכה
להבדיל לעילוי נשמת יעקב בן הרב אליהו


''ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני...''
שואל כאן האדמו''ר רבי אברהם מסוכאצוב: מדוע מתנגד עתה יהודה כל כך להשאיר את בנימין במצרים? הרי הוא עצמו הציע לא מכבר ליוסף: ''הננו עבדים לאדוני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו'' (מ''ד, ט'')
אלא - אומר האדמו''ר מסוכאצוב - בתחילה סבור היה יהודה, שאותה שעה שבה נמצא הגביע באמתחת בנימין מתחיל שעבוד מצרים, שנגזר בשעתו על בני ישראל, ולכן קיבל עליו באהבה וברצון גזירה זו. אבל כשהודיע השליט המצרי בפסקנות: ''האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם!'' (מ''ד, י''ז) - הסיק מכך יהודה שאין כאן התחלת השעבוד של בני ישראל, אלא מזימה שפלה המופנית רק נגד בנימין. משום כך התקומם יהודה בכל כוחו נגד גזירה זו, והשמיע את דבריו התקיפים והמרשימים באזני השליט המצרי, כדי להניא אותו מגזירתו כלפי אחיו הצעיר.

"ויגש אליו יהודה"
על הפסוק "ויגש אליו יהודה" (בראשית מד,יח) אומרים חז"ל כי יהודה היה מוכן להילחם ביוסף, כדי להציל את בנימין. יהודה מסר את נפשו בעבור ילד אחד, והדבר מלמדנו שיש למסור את הנפש בעבור חינוך יהודי של ילד אחד, שיתנהג כפי שראוי ליהודי לנהוג. (ליקוטי שיחות)

''ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני...''
על פסוק זה שבפתח הפרשה שנינו במדרש רבה: אמר רב סימון: בנימוסין (=בספר החוקים) שלנו כתוב: ''אם אין לו - ונמכר בגנבתו'' (שמות כ''ב, ב).
מדרש תמוה זה נתפרש על-ידי רבי יעקב קראנץ (''המגיד מדובנא'') בדרך הבאה: יהודה מבקש בכל כוחו להניא את השליט המצרי מלהחזיק בבנימין אחיו כעבד. משום כך הוא מביא לפניו חוק קדום בדיני גניבה, שגנב הנתפס בחטא ואין לו ממה לשלם - נמכר לעבד, ובעבודתו פורע את חובו לבעלים. ולכאורה, יש מקום לתמוה על חוק זה: כלום ירצה אדם להחזיק בביתו עבד, שהוא גנב ויכול לפגוע שוב ברכושו? אלא ההנחה היא, שהאדם מטבעו ישר והגון, ונאלץ לשלוח יד בגניבה רק מחמת מחסור ומצוקה. ומעתה, שאינו עתיד לסבול מחסור בבית מעבידו, שוב לא ישלח ידו בגניבה. כל זאת - אומר יהודה - נכון לגבי גנב רגיל, שנכשל בחטא מחמת עניו ודלותו. אבל בנימין אחי הוא ''בן-טובים'', שלא חסר לו דבר בבית אביו. ואם בכל זאת שלח ידו ברכוש הזולת - סימן שהוא מטבעו גנב; וקיים חשש סביר, שהלה יחזור לסורו בהזדמנות הראשונה. כלום יסתכן מישהו להחזיק בביתו אדם כזה, העלול בכל יום לשלוח ידו בכליו ובכל רכושו?!

''אדני שאל את עבדיו לאמר: היש לכם אב או אח?''
אמר לו יהודה ליוסף: מתחילה בעלילה (באשמת שקר) באת עלינו. מכמה מדינות ירדו למצרים לשבור (=לקנות) אוכל, ולא שאלת אחד מהם כמו ששאלת לנו. שמא בתך באנו ליקח (=לקחת לאישה) או אחותנו אתה סבור לישא? אף-על-פי-כן לא כיסינו ממך דבר.
אמר לו יוסף: יהודה, למה אתה דברן מכל אחיך? ואני רואה בגביע, שיש באחיך גדולים ממך, ואתה פטיט (=פטפטן)
אמר לו יהודה: כל זאת בשביל הערבות שערבתי אותו (מ''ג, י''ט)
אמר לו יוסף: מפני-מה לא ערבת את אחיך, כשמכרתם אותו לישמעאלים בעשרים כסף וציערת את אביך הזקן ואמרת לו: ''טרוף טורף יוסף'' (ל''ז, ל''ג)? והוא לא חטא לך; אבל זה שחטא וגנב הגביע, אמור לאביך: הלך החבל אחר הדלי (צרת בנימין נגררה אחרי צרת יוסף)
כוון ששמע יהודה כך, צעק ובכה בקול גדול ובמר-נפש אמר: ''כי איך אעלה אל אבי, והנער איננו אתי?!'' (מ''ד, ל''ד)

"והיה כראותו  כי אין הנער ומת"
יתכן,כי באם נספר לו את האמת לאמיתה,שבנימין עשה מעשה גניבה,ותגבר אבא על עצמו ויסכים לכך,שראוי הוא לעונשו: לפי שאבא הוא צדיק גדול ואיש אמת. אולם, לא תהינה לנו בכלל האפשרות,לספר לו את הדבר הזה, כי לכשיראה אותנו חוזרים בלי בנימין "והיה כראותו כי אין הנער" מיד יגווע מחמת גודל הצער, בטרם יהא סיפק בידינו לספר לו את סיבת הדבר... (מעינה של תורה)

"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי"
כשהיה מגיע הצדיק ר' מאיר מפרימשלאן לדברי הסיום של יהודה אל יוסף, היה נאנח ואומר: "כי איך אעלה אל אבי" איך יכול אדם מישראל לעלות אל אביו שבשמים לאחר שנות חיים בעולם הזה.
כאשר "והנער איננו איתי" אם הדור הצעיר - הילדים לא הולכים איתי בקבלת עול תורה ומצוות.
כי בזאת נבחן כל דור מישראל, בהצלחתו למסור כראוי את מורשת האבות לדור הבנים.


"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי"
דבר זה צריך כל יהודי לומר לעצמו: איך אעלה אחרי מאה ועשרים שנה אל אבי שבשמים, וימי הנעורים אינם איתי ? יש איפוא, להשגיח היטב על ימי הנעורים, לבל יכלו בהבלים ובבטלה...


''יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן, ואחיו מת''
''ואחיו מת'' - אדם ודאי (=דובר אמת) כיהודה יאמר דבר, שאינו ברור לו (כדבר אמת)? אלא כך אמר יהודה: אם אני אומר לו: קיים הוא (אחיו חי) - הוא אומר לי: לך והביאהו! כדרך שאמר על בנימין. לפיכך אמר לו: ''ואחיו מת''...

"ואחיו מת"
כל זמן שהשבטים אמרו עליו "האחד איננו", התאפק יוסף ולא התוודע אל אחיו, אך עתה כשאמר יהודה "ואחיו מת", לא יכל יוסף להתאפק יותר, שכן דיבורו של צדיק עושה רושם וחשש שלא יפגע על ידי זה, ולכן התוודע מיד אל אחיו. (מי מרום)


"ידבר נא עבדך דבר באזני אדני"
על דרך הצחות, אמר יהודה ליוסף : יקום אותו העבד שרדף אחרינו וילחש לך באזניך, שהרי מי כמוהו יודע שכל דבריך עלילות המה שאין להם שחר. (מעשה ה')

''ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף''
כוון שראה יהודה ליוסף שאינו מתפייס (שאינו נעתר לבקשתו לשחרר את בנימין), התחיל לומר לאחיו: מה אנו עומדים? מזה (מיוסף) נתחיל, ובפרעה (מלך מצרים) נסיים. והם לא היו יודעים, שיוסף מבין לשונם. כוון שראה יוסף כך (שאחיו מוכנים למסור נפשם על אחיהם הצעיר), התחיל אומר להם בתחנונים ובלשון רכה: איני רוצה אלא לידע, מי נתן לו לבנימין זה עצה לגנוב את הגביע?
כוון ששמע בנימין כך, אמר: לא הם נתנו לי עצה, ולא אני נגעתי בגביע.
אמר לו יוסף: הישבע לי!
התחיל לישבע לו. ובמה נשבע לו? ביוסף אחיו נשבע, שלא נתנו לו עצה ולא נגע בגביע.
אמר יוסף: מי יודיע לי, שאתה נשבע על אחיך באמת?
אמר לו בנימין: משמותם של בני אתם יכול לידע, כמה אני מחבבו (עד כמה אני אוהב את יוסף אחי); שהוצאתי שמותם על מה שאירע לו (שקראתי לעשרת בני שמות, המביעים אהבתי וגעגועי לאחי המת)
כוון ששמע יוסף כך, לא יכול לכבוש רחמיו (לעצור את רגשות אהבתו לבנימין, בן אימו); ''ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף!''

"ויאמר יוסף ... אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה"
כל כך אהבתי אתכם, שאפילו בעת שעת המכירה לא סרו האחוה והאהבה ממני. (אור החיים) 


"אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה"
האם דברים אלה מתאימים ליוסף הצדיק, כלום דרך צדקות היא זאת בהתוודעות הראשונה עם אחיו, כשעדיין הדמעות נוזלות מהתרגשות, להזכיר את העוול שעשו לו ואת החטא הכבד? אלא הפירוש הוא: אני אותו היוסף כמו שהייתי כשנפרדתם ממני בעת מכירתי מצרימה. לא השתנתי במקום הטמא והמושחת הזה ואין לכם לדאוג אולי גרמתם לי להשחתת המידות. אני יוסף אחיכם - מתאים להיות אחיכם, בן יעקב, כמו אז בעת "אשר מכרתם אותי למצרימה"
(הרב י. י. טרונק , בשם הרבי מקוצק)

תפילה - כדאי להאריך
רבי משה סופר, בעל 'חתם-סופר', היה נוהג להאריך בתפילת שמונה-עשרה. פעם אחת, אחרי התפילה, ניגש אליו אחד המתפללים ואמר: "רבי, האומנם כדאי כל-כך להאריך בתפילה? הנה, בזמן שרבנו התפלל הספקתי לסיים את התפילה ואף גם ללמוד שני דפי גמרא עם תוספות".
חייך רבי משה והשיב: "חז"ל אמרו שהמאריך בתפילתו מאריכים לו ימיו ושנותיו. אם-כן, על-ידי אריכות התפילה אזכה לחיות יותר, וממילא אוכל להשלים את דפי הגמרא שכביכול 'החמצתי' בגלל אריכות התפילה"...
 ‎
--- מומלץ להדפיס ולקרוא בשולחן שבת ---

אין תגובות:

רוצים לקבל חיזוקים בדף הפייסבוק? לחצו לייק והצטרפו אלינו


כתבו לנו

נהנתם מדברי התורה באתר ? נשמח לשמוע
כתבו לנו תגובה


הצטרפו לערוץ דבר תורה בטלגרם? לחצו כאן < --- > הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו לחצו כאן