פרשת בא ופרשת בשלח

פרשת בא (פרשת בשלח בהמשך מטה)

"בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו"
משה היה תוהה ומתפלא: קשיות עורף כזו ועקביות עזה כזאת לפרעה?! מידות כאלה הרי ראויות לירא שמים, להיות "עז כנמר …
לעשות רצון אבינו שבשמים" ? אלא אמר לו ה' : אני הוא זה שהכבדתי את לבו, ולא ממנו הן המידות הללו. (אדמו"ר רי"מ מגוסטינין)

"לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו"
החושך הגרוע ביותר הוא, כאשר איש אינו רוצה לראות את אחיו בצערו ולהושיט לו עזרה. ברם, התוצאה היא, שכאשר אדם
מתעלם מדחקו של חברו אין הוא עצמו יכול למוש ממקומו "ולא קמו איש מתחתיו". (חידושי הרי"ם)

"ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה"
כל העבודות והמצוות שאנו עושים בעולם הזה, אין אנו יודעים אם כשרות וטהורות הן כל צורכן ואם עשויים הן באמת לשם
שמים, "עד בואנו שמה" – עד אשר נבוא לעולם האמת ששם החשבון אמיתי ורק אז יתברר לנו מה היה טיב העבודה שלנו בעולם
הזה. (חידושי הרי"ם)

"דבר נא באזני העם וישאלו"
אין נא אלא לשון בקשה (רש"י) , מדוע היה צריך כל כך לבקשם על כך? מניין החשש שלא ירצו לקחת כלי כסף וכלי זהב? אלא כיוון
שהקב"ה ציוום על כך, הרי זו מצוה. ולגבי קיומה של מצוה מיד מופיע היצר הרע, והוא במזימותיו ובתחבלותיו כבר מוצא תואנה שלא
לקיים אותה. לכן היה צורך להתחנן ולבקש מהם שישאלו כלי כסף וזהב. (פניני תורה)

"ויאפו את הבצק… כי לא חמץ"
אמר ר' יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה (עבודה זרה ד), לכאורה מנין לו שכל אותו הדור לא
היה ראוי לאותו מעשה? והנה מובא בכתבי האר"י ז"ל, "שהנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה" , והואיל וכאן העיד
עליהם הכתוב : "כי לא חמץ" - הרי שעל כרחם לא היו ראוים לחטא, אלא כדי להורות דרך לבעלי תשובה. (אדמו"ר ר' שלום מקאמינקא)

"כשלחו כלה גרש יגרש אתכם"
כל מעשה ידידותי וטוב אינו הולך לאיבוד, משריש אהבה בלב. ואהבה מביאה לידי התקשרות. ולו היו ישראל יוצאים ממצרים בשל רצונו
הטוב של פרעה, היה נשאר בלבם רגש של הכרת טובה וע"י זה - זיק של התקשרות וגעגועים טמירים לטובת מצרים. ולכן היה צורך שפרעה
יגרש אותם - "כלה גרש יגרש" כדי לנתק את כל הקשרים הנפשיים למצריים ולמצרים. (אדמו"ר ר' יצחק זליג מורגנשטיין מסוקולוב)

פרשת בשלח

"אז ישיר"
לישראל היו נסים גדולים בתקופת גלותם במצרים ובעת הליכתם במדבר. מדוע אמרו שירה רק על בקיעת הים ולא על נסים שקדמו לה? אלא, אומר רבי ישראל מרוז'ן, שבני ישראל אמרו שירה דווקא על נס זה, כיוון שדרכו הגיעו לאמונה שלמה בקב"ה.

"תבאמו ותטעמו בהר נחלתך"
לא די להביא את העם לארץ ישראל, עליהם גם "תטעמו" - להכות בה שרשים.

"כי אני ה' רפאך"
עצם ההכרה כי "אני ה' רופאך" – היא הרפואה לכל המחלות. (הרב יעקב משה חרל"פ).

"מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו"
לשם מה באמת צעק משה רבנו, והלא ידע היטב כי ישועת ה' תבוא, שכן מראש הבטיח לו הקב"ה?
ברם, משראה משה רבנו את התגברות טומאת מצרים וצערם הרב של ישראל, לא הייתה בו יכולת לסבלנות
אפילו בשביל רגע אחד, ולא עצר ברוחו וצעק (שפת אמת)

"מה תצעק אלי"
מה היה פשר אי סבלנותו של משה, הרי הקב"ה הבטיח לו "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ואכבדה
בפרעה ובכל חילו". כלום ח"ו פיקפק משה באמיתות של הבטחת ה' ובקיומה ? האם ח"ו לא היה לו בטחון
שהקב"ה ימלא את הבטחתו? אלא שעל חשבונם של עם ישראל אסור להיות בעל בטחון.. (ר' ישראל מסלנט)

"כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך"
ובזה מובנת המחלוקת בין התנאים, על כמות המכות שלקו במצרים ועל הים, עד שר' עקיבא אומר שבמצרים לקו
חמישים מכות ועל הים לקו מאתיים וחמישים. ומאי נפקא לן בזה? אלא לפי שהכתוב מבטיחנו כי "כל המחלה אשר
שמתי במצרים לא אשים עליך", רצו חז"ל להרבות במחלות ששמו על מצרים, כדי שמספר המחלות שישראל ינצלו
מהן יהיה יותר גדול. (בשם הגר"א)

"זה אלי ואנוהו אל-הי אבי וארוממנהו"
מי שאינו סומך עצמו על אביו שהיה צדיק, אלא הוא בעצמו עובד את ה' ובא לידי הכרה, עד שאומר הוא "זה א-לי" כלומר א-ל שלי, שאני מצאתיו ואני עבדתיו, עליו נאמר "ואנוהו" – אני משבחו ואומר: לו נאוה תהלה! אבל "א-להי אבי" שהוא
בעצמו לא עשה כלום אלא שהוא סומך עצמו על א-להי אביו – כגון שהיה אביו רב או צדיק – "וארוממנהו" הרי הוא כבעל גאווה במרומם את עצמו חנם (ר"מ מפרימשלן).

"וברוח אפיך נערמו מים"
פעמיים מוצאים אנו בתורה "אפיך" בכתיב מלא עם יו"ד אחרי הפ', "בזעת אפיך תאכל לחם" וכן "וברוח אפיך נערמו מים". ומכאן גם רמז למאמר חז"ל "קשין מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף" (תולדות אדם)