ויקרא

דברי התורה מוקדשים לעילוי נשמת סבי יעקב בן ר' מרדכי דוד ז"ל
אשר יום פטירתו חל ביום ח' אדר ב' (שבת הקרובה)

"ויקרא אל משה"
"לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה – לשון חיבה" (רש"י). רמזה תורה למוכיחים בשער, המדברים אל ישראל, אומרים לישראל, ומצווים את ישראל – שמוטלת עליהם חובה להקדים דברי חיבה לדברי לקחם, שלא יהיו "נביאי זעם" ואל ידברו לישראל, בין ציבור ובין יחיד, בפנים זועפות ובקוצר רוח.

"ויקרא אל משה"
אומר רבי מרדכי הכהן: היה משה ירא שקריאת ה' דווקא לו, בפתיחת ספר "תורת כהנים", עלולה לגרום צער לאהרן ששמו לא נזכר כלל בכל פרשת "ויקרא" – אפילו פעם אחת. כדי להפיס את דעתו של אהרן כתב: ויקר אל משה" – לשון "מקרה" – רק במקרה הוא שה' קרא לו ולא לאהרן. אבל הקב"ה ציווהו לכתוב "ויקרא". התחכם משה וכתב: ":ויקרא" באל"ף זעירא, לומר, רק מקרה הוא שנקראתי אני בפרשתו של אהרן אחי.

"ויקרא אל משה"
אומר רבי שמחה בונים מפשיסחה: אדם העומד על גג גבוה, יודע שהוא עצמו אינו גבוה ורק הגג מגביה אותו. ברוב ענוונותו חשב משה רבנו כי ההשגות האלוקיות אשר להן זכה, הן גג גבוה שהוא עומד עליו, אבל הוא עצמו אינו גבוה כל עיקר. לכן לא הרהיב עוז להיכנס אל הקודש פנימה, ועמד יחד עם כלל ישראל בפתח אוהל מועד, עד שנקרא על ידי הקב"ה: "ויקרא אל משה וידבר אליו ה' מאהל מועד".

"ויקרא אל משה"
אמרו חז"ל (ויקרא רבה ז): "מפני מה מתחילים לתינוקות (ללמד תורה את ילדי ישראל) ב'תורת כהנים' (חומש 'ויקרא'), ואין מתחילין ב'בראשית'? אמר הקב"ה: הואיל והתינוקות טהורים והקורבנות טהורים – יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים". אומר רבי דוד צבי הופמן: בעוד רוב העמים השואבים גם הם את הכרתם הדתית מן התנ"ך, בחרו להתחיל את לימוד המקרא בספר "בראשית" מתוך חמישה חומשי תורה, העדיף עם ישראל להתחיל את לימוד התורה לילדי ישראל בחומש "ויקרא" – "יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים". על אף חשיבות הידיעות על בריאת העולם שבספר "בראשית", החשיבו חכמי ישראל יותר את הלימוד ואת החינוך למצוות מעשיות. בעיני היהודי היה תמיד חשוב יותר לדעת מה מחויב האדם לעשות ולקיים ומה לא לעשות, מאשר להתוודע אל חקר התהוות התבל ותולדות האנושות. חומש "ויקרא" רובו מצוות מעשיות ומעט מאוד סיפורי קורות, ומתוך תרי"ג (613) המצוות של התורה, נכללו בו רמ"ז (247), ויאה הפסוק (כז, לד): "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני", לסיים בו את ספר "ויקרא".

"אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם"
רבי שמעון סופר היה אומר: כך קיבלנו מרבותינו (ערכין יז, א): רבי יהודה הנשיא אומר: "דור לפי פרנס". אם ראית דור שמנהיגיו גדולים וצדיקים – זכות הדור היא, אם ראית דור שראשיו דלים וריקים – אשמת הדור היא. לכן, "אם הכהן המשיח יחטא", סימן הוא ש"לאשמת העם" – העם אינו ראוי למנהיג טוב יותר.

"נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון"
אומר רבי שמשון רפאל הירש: "וכחש בעמיתו בפקדון...או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר" – חטאים אלה הם "ומעלה מעל בה'" – חטאים שבין אדם לחברו, מעילה הם ומרד כלפי מעלה.

"כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'"
אין הקב"ה אוהב דברים חמוצים יותר מדי או מתוקים יותר מדי (ר' מ' מקוצק)

"אשר נשיא יחטא"
אשרי הדור שהנשיא מביא קרבן על שגגתו (חז"ל)
נשאלת השאלה איזו זכות יש לדור אם הנשיא מביא קרבן על שגגתו ?
אלא משום שאין אדם רואה חובה לעצמו. ואם הנשיא מביא קרבן על החטא, כנראה מזה שהדור לא החניף לו אלא אף הגיד לו את עוונו, ולכן אשרי הדור שאינו מחניף לנשיאו. (ר"י מסלנטר)

"וקמץ הכהן"
הגאון רבי מאיר-שמחה מדווינסק (בעל 'אור שמח') הוזמן לערוך את החופה של אחד מתלמידיו החביבים, שהיה כוהן. בסעודת החתונה, כשנתכבד לשאת דברי ברכה, איחל לחתן שיתקיים בו "וקמץ הכוהן ממנה". תמהו הנוכחים לפשר הברכה הבלתי-מובנת. פירש רבי מאיר-שמחה: חז"ל אומרים שכאשר אדם נושא אישה, שואלים אם נתקיים בו 'מצא' או 'מוצא' – "מצא אישה מצא טוב" או "מוצא אני את האישה מר ממוות". ההבדל בין 'מצא' ל'מוצא' הוא בניקוד של האות מ – ב'מצא' הניקוד הוא בקמץ וב'מוצא' מנוקדת ה-מ בחולם. איחלתי אפוא לחתן שיתקיים בו "וקמץ הכוהן ממנה" – שיזכה ל"מצא אישה מצא טוב".

טהור וטמא
שאלו את רבי מנחם-מענדל מקוצק: התורה קובעת כמה וכמה פעמים שכאשר טהור נוגע בטמא – נטמא הטהור. למה ההשפעה היא תמיד בכיוון השלילי, שהטמא מטמא את הטהור, ולא להפך – שהטמא ייטהר בעקבות הנגיעה בטהור?
השיב הרבי מקוצק, בקצרה כדרכו: "הטמא הוא ודאי טמא, אך הטהור – מי ערב לנו שהוא באמת טהור!"...

"משנכנס אדר"
מסופר על ר' יונתן אייבשיץ בצעירותו, שבראש חודש אדר רקד ושמח בבית מול אימו, ממש הפך את הבית, והכל בטענה שמשנכנס אדר מרבין בשמחה.
לאחר כמה דקות נכנס אביו, ואז הוא נהיה רציני, וכבר לא רקד. שאלה אותו אימו, מה, עכשיו זה כבר לא ראש חודש? ענה לה: אבל כתוב במשנה: משנכנס אב ממעטין בשמחה!

פקודי

"אלה פקודי המשכן"
אומר רבי מרדכי הכהן: לא העושר וגודל הבניין מהווים סיבה להשראת שכינה בישראל. יש בניין גדול בחומר ובלבנים, בשיש, בכסף ובזהב, ורוחניות והשראת שכינה בו מועטה, ויש בניין קטן והוא "משכן העדות", גדולה בו הרוחניות ורבה בו ההשראה "וכבוד ה' מלא את המשכן".

"אלה פקודי המשכן"
"והביטו אחרי משה". רבי חמא אמר: לגנאי היו אומרים: ראה צווארו! ראה שוקיו! ראה כרעיו! אוכל משל יהודים, שותה משל יהודים, וכל מה שיש לו משל יהודים. וחברו משיבו: ריקה, אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר? כיון ששמע משה כך, אמר להם: חייכם משהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון שנאמר: "אלה פקודי המשכן". (תנחומא)

"אלה פקודי המשכן"
עם השלמתה של מלאכת בניית המשכן מוגש לנו דין וחשבון ארוך ומפורט, ובו מצוינים בקפדנות כל פרטי המבנה המורכב הזה. במובן מסוים נראה התיאור כחזרה מיותרת על דברים שנאמרו בפרשיות הקודמות. אבל אין הדבר כך. הרשימה הארוכה של כל החומרים ששימשו לבניית המשכן, המשתרעת על פני פרקים אחדים בתורה (לה-מ), משרתת מטרה חשובה מאוד. היא באה ללמדנו שהגשת דין וחשבון מוסמך, היא חובה המוטלת על כל מי שעיסוקו בכספי ציבור. מה היה ראוי לאמון יותר ממשה? מי יעז לחשוד בקיומם של "אי סדרים" בדרך ביצוע העבודה על ידי האומנים המצוינים והמסורים שעבדו עמו – האדריכל הראשי בצלאל בן אורי, והאומן המחונן אהליאב, אנשים "חכמי לב" שאלקים עצמו בחר בהם כדי לבצע את בניית המשכן? ואף על פי כן – "אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פקד משה". כך וכך זהב נתרם למבצע הבנייה, כך וכך כסף, כך וכך נחושת, כמויות מדויקות, ולצדן תיאור מדויק של השימוש בהן במהלך הבנייה. המוניטין ללא דופי של אדם האחראי לקרנות ציבור, והאמון הלא מסויג שהוא רוכש – לא די בהם. משה בא ללמד אותנו, שחייבת להיות בקרה ציבורית גלויה, שתשים לאל כל ניסיון השמצה האורבת תמיד לפתחם של העוסקים בצורכי ציבור (תורת היום).

"ויעשו את בגדי הקודש אשר לאהרן, כאשר צוה ה' את משה"
שמונה-עשרה פעמים – פעם אחר פעם, חוזרת התורה ואומרת: "כאשר צוה ה' את משה", ללמדנו שדברים שעשה בשר ודם לשם שמים, מחשיבה אותם התורה כמעשי ידיו של הקב"ה.

"את ארן העדות"
רבי מרדכי הכהן היה אומר: "ארן העדות" – הארון עצמו הוא העדות. ארון הספרים של אדם מעיד על מהותו ועל טיבו. רצונך לתהות על קנקנו של אדם, לך אצל ארון הספרים שלו. איש איש ואישיותו בארונו, ובלבד שיהיה תלמודו בידו – שיהיו הספרים משומשים ממגע ידיים.

"ויברך אתם משה"
"אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י). אמרו חז"ל (שבת לב, ב): "איזה הן מעשה ידיו של אדם? הווי אומר: בניו ובנותיו". ובירכם משה: "שתשרה שכינה במעשה ידיכם" – גדלו וחנכו את בניכם ובנותיכם לתורה ולמצוות, ותשרה עליכם שכינה, גדולה מהשכינה שהייתה במשכן. שאמרו חז"ל (מגילה טז, ב): "גדול תלמוד תורה, יותר מבניין בית המקדש".

"כאשר צוה ה' את משה"
רבי אלחנן וסרמן היה אומר: צא וראה מה בין ראשונים לאחרונים. בימינו כשאדם מדבר על עצמו, אין איש מעלה על דעתו שאין לו שום פנייה אישית. ואילו בדורות ראשונים, כשאדם דיבר על עצמו, לא העלה איש על דעתו, שמדבר הוא לטובת עצמו. לכן דיבר משה בגוף שלישי – "כאשר צוה ה' את משה", כאילו לא בו הדברים אמורים, אלא במשה אחר הפועל בשליחות הקב"ה (על פי 'משולחן גבוה').

"כאשר צוה ה' את משה"
הרי התורה מספרת כי משה עצמו עשה את הדברים הללו, ואם כן ראוי היה לכתוב "אשר צוה ה' אותו" ולא "את משה" ? ברם, משה עשה את כל זה מתוך ענוות ופשטות יתירה כאילו היה ציווי המשכן מכוון למשה אחר ולא אליו, ולכן "כאשר צוה ה' את משה" – כאילו צוה ה' את משה כלשהו. (חשבה לטובה)

עסק בטוח !!!
רבי מאיר מפרמישלאן היה נוהג לצאת לעיתים קרובות למסעות בקהילות ישראל, כדי לקבץ
כספים לצדקה. פעם שאלוהו, אם כדאי לבזבז זמן כה רב לשם כך.
השיב רבי מאיר:
"פעם חלמתי חלום ובו עמדתי בבית-דין של-מעלה. הגיע לשם למדן וביקש להיכנס לגן-עדן.
אמרו לו: 'יש לברר תחילה אם למדת תורה לשמה'. הגיע צדיק בעל-תפילה. אמרו לו: 'המתן
עד שנברר אם התפללת לשם-שמים'. לבסוף בא יהודי פשוט, שהיה בעל-צדקה. מיד הכניסוהו
לגן-עדן, ואמרו: 'מה זה חשוב אם נתן צדקה לשם-שמים, הלוא בפועל החיה את נפשות
הרעבים'".
סיים הצדיק: "מאותה שעה החלטתי, שהעסק בצדקה הוא דבר בטוח"...