5 במרץ 2008

פקודי

"אלה פקודי המשכן"
אומר רבי מרדכי הכהן: לא העושר וגודל הבניין מהווים סיבה להשראת שכינה בישראל. יש בניין גדול בחומר ובלבנים, בשיש, בכסף ובזהב, ורוחניות והשראת שכינה בו מועטה, ויש בניין קטן והוא "משכן העדות", גדולה בו הרוחניות ורבה בו ההשראה "וכבוד ה' מלא את המשכן".

"אלה פקודי המשכן"
"והביטו אחרי משה". רבי חמא אמר: לגנאי היו אומרים: ראה צווארו! ראה שוקיו! ראה כרעיו! אוכל משל יהודים, שותה משל יהודים, וכל מה שיש לו משל יהודים. וחברו משיבו: ריקה, אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר? כיון ששמע משה כך, אמר להם: חייכם משהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון שנאמר: "אלה פקודי המשכן". (תנחומא)

"אלה פקודי המשכן"
עם השלמתה של מלאכת בניית המשכן מוגש לנו דין וחשבון ארוך ומפורט, ובו מצוינים בקפדנות כל פרטי המבנה המורכב הזה. במובן מסוים נראה התיאור כחזרה מיותרת על דברים שנאמרו בפרשיות הקודמות. אבל אין הדבר כך. הרשימה הארוכה של כל החומרים ששימשו לבניית המשכן, המשתרעת על פני פרקים אחדים בתורה (לה-מ), משרתת מטרה חשובה מאוד. היא באה ללמדנו שהגשת דין וחשבון מוסמך, היא חובה המוטלת על כל מי שעיסוקו בכספי ציבור. מה היה ראוי לאמון יותר ממשה? מי יעז לחשוד בקיומם של "אי סדרים" בדרך ביצוע העבודה על ידי האומנים המצוינים והמסורים שעבדו עמו – האדריכל הראשי בצלאל בן אורי, והאומן המחונן אהליאב, אנשים "חכמי לב" שאלקים עצמו בחר בהם כדי לבצע את בניית המשכן? ואף על פי כן – "אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פקד משה". כך וכך זהב נתרם למבצע הבנייה, כך וכך כסף, כך וכך נחושת, כמויות מדויקות, ולצדן תיאור מדויק של השימוש בהן במהלך הבנייה. המוניטין ללא דופי של אדם האחראי לקרנות ציבור, והאמון הלא מסויג שהוא רוכש – לא די בהם. משה בא ללמד אותנו, שחייבת להיות בקרה ציבורית גלויה, שתשים לאל כל ניסיון השמצה האורבת תמיד לפתחם של העוסקים בצורכי ציבור (תורת היום).

"ויעשו את בגדי הקודש אשר לאהרן, כאשר צוה ה' את משה"
שמונה-עשרה פעמים – פעם אחר פעם, חוזרת התורה ואומרת: "כאשר צוה ה' את משה", ללמדנו שדברים שעשה בשר ודם לשם שמים, מחשיבה אותם התורה כמעשי ידיו של הקב"ה.

"את ארן העדות"
רבי מרדכי הכהן היה אומר: "ארן העדות" – הארון עצמו הוא העדות. ארון הספרים של אדם מעיד על מהותו ועל טיבו. רצונך לתהות על קנקנו של אדם, לך אצל ארון הספרים שלו. איש איש ואישיותו בארונו, ובלבד שיהיה תלמודו בידו – שיהיו הספרים משומשים ממגע ידיים.

"ויברך אתם משה"
"אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י). אמרו חז"ל (שבת לב, ב): "איזה הן מעשה ידיו של אדם? הווי אומר: בניו ובנותיו". ובירכם משה: "שתשרה שכינה במעשה ידיכם" – גדלו וחנכו את בניכם ובנותיכם לתורה ולמצוות, ותשרה עליכם שכינה, גדולה מהשכינה שהייתה במשכן. שאמרו חז"ל (מגילה טז, ב): "גדול תלמוד תורה, יותר מבניין בית המקדש".

"כאשר צוה ה' את משה"
רבי אלחנן וסרמן היה אומר: צא וראה מה בין ראשונים לאחרונים. בימינו כשאדם מדבר על עצמו, אין איש מעלה על דעתו שאין לו שום פנייה אישית. ואילו בדורות ראשונים, כשאדם דיבר על עצמו, לא העלה איש על דעתו, שמדבר הוא לטובת עצמו. לכן דיבר משה בגוף שלישי – "כאשר צוה ה' את משה", כאילו לא בו הדברים אמורים, אלא במשה אחר הפועל בשליחות הקב"ה (על פי 'משולחן גבוה').

"כאשר צוה ה' את משה"
הרי התורה מספרת כי משה עצמו עשה את הדברים הללו, ואם כן ראוי היה לכתוב "אשר צוה ה' אותו" ולא "את משה" ? ברם, משה עשה את כל זה מתוך ענוות ופשטות יתירה כאילו היה ציווי המשכן מכוון למשה אחר ולא אליו, ולכן "כאשר צוה ה' את משה" – כאילו צוה ה' את משה כלשהו. (חשבה לטובה)

עסק בטוח !!!
רבי מאיר מפרמישלאן היה נוהג לצאת לעיתים קרובות למסעות בקהילות ישראל, כדי לקבץ
כספים לצדקה. פעם שאלוהו, אם כדאי לבזבז זמן כה רב לשם כך.
השיב רבי מאיר:
"פעם חלמתי חלום ובו עמדתי בבית-דין של-מעלה. הגיע לשם למדן וביקש להיכנס לגן-עדן.
אמרו לו: 'יש לברר תחילה אם למדת תורה לשמה'. הגיע צדיק בעל-תפילה. אמרו לו: 'המתן
עד שנברר אם התפללת לשם-שמים'. לבסוף בא יהודי פשוט, שהיה בעל-צדקה. מיד הכניסוהו
לגן-עדן, ואמרו: 'מה זה חשוב אם נתן צדקה לשם-שמים, הלוא בפועל החיה את נפשות
הרעבים'".
סיים הצדיק: "מאותה שעה החלטתי, שהעסק בצדקה הוא דבר בטוח"...

אין תגובות:

רוצים לקבל חיזוקים בדף הפייסבוק? לחצו לייק והצטרפו אלינו


כתבו לנו

נהנתם מדברי התורה באתר ? נשמח לשמוע
כתבו לנו תגובה


הצטרפו לערוץ דבר תורה בטלגרם? לחצו כאן < --- > הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו לחצו כאן