ויקהל

בס"ד


"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"
למה נאמרה פרשה זו בהקהל? לפי שראה משה שעתיד ביהמ"ק להיחרב בעוון שנאת חינם, עמד והקהילם בטרם מסר להם ענייני המשכן. לרמוז: האחדות והליכוד של היהודים בצוותא, תנאי ראשון הוא למעשה המשכן.

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם"
משה רבינו הקהיל את כל בני ישראל ואמר להם "אלה הדברים" – דברים אלה, כגון להקהילכם וללכדכם תמיד בלב אחד ובעצה אחת, הם הם רצון ה' יתברך "אשר צוה ה' לעשות אותם" (ר' שמעון מאירוסלב)

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"
"עדת" מלשון עדי – תכשיט, כל אחד מישראל היה בעיני משה יקר כעדי וכתכשיט, נכנסו דבריו אל לבותיהם ויכול היה לאסוף אותם "על פי דיבורו" (בשם הבעש"ט).

"ויקהל משה"
למחרת יום הכיפורים (רש"י)
משה רבינו רמז לישראל, שלא רק ביום הכיפורים צריכים להיות חדורים סליחה ומחילה, אחוה ורעות, אלא גם למחרת יום הכיפורים חייבים להמשיך במידות אלה. (אדמו"ר ר' משה מקוברין)

"ששת ימים תעשה מלאכה"
הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת (רש"י)
משה רבינו רצה להראות לישראל עד כמה חביבים הם לפני ה'. שאילו לגבי עבודת המשכן שנעשית בשביל כבוד ה' יתברך, אסור בשבילה לחלל את השבת, אבל לגבי פיקוח נפש של ישראל, אפילו ספק פיקוח נפש דוחה את השבת. (חתם סופר)

"לא תבערו אש..."
פעם אחת באו והודיעו לר' יוסף חיים זוננפלד כי בבית אחד הבעירו אש ומבשלים בשבת. קם הרב ורץ בבהלה למקום הבערה. נכנס אל הבית מבלי לשאול רשות והתחיל להוכיח את מחללי שבת על רשעם. עמדה בעלת הבית כנגדו ושאלה: וכי כך דרכו של יהודי תלמיד חכם להתפרץ ולהיכנס אל בית חברו פתאום? נענה הרב בתמיהה: כלום דרכו של אדם להתעכב על ענייני דרך ארץ ונימוס בו בשעה שרואה אש בוערת בבית חברו ...
(לקט שבת)

"אשר צוה ה' לאמר"
צוה ה' לי לאמר לכם (רש"י)
חז"ל מספרים, שנצטער משה רבנו על אשר לא הרים תרומה למשכן, שכן אמר לו הקב"ה : "דבורך חביב עלי מהכל".
והוא אשר אמר משה לבני ישראל : "זה הדבר אשר צוה ה' לי" הדבר שצוה עלי ה' לתת למשכן, הוא "לאמר" למסור לכם את דבורו.

"ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם"
רבי קופל רייך מבודפסט היה אומר: יהודים רגילים לשמוע את דרשתו של הרב, ולאחר מכן להעיר הערות ולהתווכח ביניהם האם יפה דרש או לא, אם צדק בדבריו אם שהדברים אינם נכונים. אך, לעולם לא יעלה על דעתם של יהודים "בעלי בתים" שגם צריך לקיים את דברי המוסר של הרב. לכן נאמר אצל משה רבנו: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ויאמר אלהם: אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" – לעשות אותם, ולא רק לשמוע.

כי תשא

"כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו"
כאשר תבוא למנות ראש ומנהיג לבני ישראל, תמנה רק את זה שמוכן לתת את עצמו ככופר נפש ולמסור את נפשו בעד כלל ישראל. (אלשיך)

"זה יתנו"
"הראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש..ואמר לו: זה יתנו" (רש"י). ללמדנו, שצדקה כמוה כאש. כמה שתיקח ממנה, אין הדבר גורע ממנה כהוא זה. אין מחסרים אותה. כך גם הנותן צדקה, אינו מחסר מממונו כלום, כיוון שהקב"ה ממלא את חסרונו בכפל כפליים.

"לחשוב מחשבות"
בצלאל ידע את מחשבותיו של כל מנדב, ולפי נקיון המחשבה היה קובע את מקומה ואת יעודה של כל נדבה, החל מהמרעה בשביל הבקר לעגלות ועד לקדשי הקדשים. נדבה שהיתה נקיה משמץ של פניה, שאיפת כבוד, גאות, או מחשבה זרה אחרת- היה מנצלה בשביל הכלים היותר מקודשים של המשכן, וכך היתה כל נדבה מנוצלת בהתאם למחשבת הנותן בשעת הנתינה. (שיחות צדיקים)

"סרו מהר מן הדרך אשר צויתם"
בכל העבירות דרוש זמן ניכר עד שעוברים על כל התורה כולה. מן ההכרח שיעבור חג הפסח כדי לעבור על איסור חמץ (שהיה ברשותו), וכיוצא בו לעומת זה בעבודה זרה נעשה הדבר בין רגע, בגלל רגע אחד של עבודה זרה נקרא אדם "כופר בכל התורה כולה"
זהו פירוש הכתוב "סרו מהר מן הדרך אשר צויתם" במהירות רבה סרו מכל דרך התורה עקב מעשה העגל. (נחל קדומים)

"ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחות"
ונשאלת השאלה והרי כבר שמע משה רבינו את הדבר מפי ה' יתברך, ומה חידוש ראה עתה ?
ברם, מתחילה היה סבור כי יעלה בידו לתקן את בני ישראל, שיכירו מיד בחטאם ויחזרו בתשובה, כך שיוכל עוד לתת להם את הלוחות. אך משראה את המחולות סביב העגל, שהם עוד שמחים בחטאם, נתייאש ולא ראה כל תקוה לתקנם ולכן "וישלך מידיו את הלוחות" (ספורנו)

"ואתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא"
אמר משה רבנו: בין אם רוצה אתה למחול להם ובין אם אינך רוצה למחול להם, הנני מבקשך "מחני נא". אם רוצה אתה למחול להם, אלא
שצריכים הם כפרה, אהיה נא איפוא אני כפרת עוונם (כפי שאמר קודם "אכפרה בעד חטאתכם") ואם אינך רוצה למחול להם, למה לי איפוא חיים? ממה נפשך "מחני נא" (כלי יקר)

"וחנותי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם"
כדרך שאדם נוהג באחרים כך נוהגים בו מן השמים. אם מרחם הוא על הזולת ועושה עמו טובה וחסד, מרחמים גם עליו, אף כי איננו ראוי לכך.
"וחנותי- את אשר אחון" את זה שאור תמיד "אחון","ורחמתי – את אשר ארחם" את זה שאומר תמיד "ארחם" (רזין דאורייתא)

"הנה מקום אתי ונצבתי על הצור והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור"
הגאון מהר"מ שפירא ז"ל, רבה של לובלין, היה אומר:
הורה ה' יתברך למנהיגם של ישראל: "הנה מקום אתי" כל מקום שבו העניין מדובר בכבודי, כבוד שמים, אזי "ונצבת על הצור" תתייצב על הגובה הראוי ותהיה איתן כצור למען כבוד שמים. לעומת זה "והיה בעבור כבודי" לכשיעבור הרגע של כבוד שמים ויהיה כאן ענין של נגיעה צדדית, אישית, אזי "ושמתיך בנקרת הצור" תצניע עצמך בנקרה ותהיה ענו ושפל ברך...

"וראית את אחרי ופני לא יראו"
רובם של מאורעות וסיבות אין מבינים בתחילה את תכליתם ומשמעותם, כי נראים הם בעיני הבריות כמופלאים. רק כעבור זמן רב, במרוצת ההיסטוריה, מתבררת לנו משמעותם של המאורעות ואנו תופסים את מגמת ההשגחה העליונה בהתארעותם.
זהו שאומר הכתוב "וראית את אחורי" רק אחר כך אפשר להשיג את דרכי ההשגחה "ופני לא יראו" מתחילה אי אפשר להבינן. (תורת משה)

"קום עשה לנו אלהים"
דור המדבר התפרק מכספו וזהבו כדי לעשות לו מהם אלהים, ואילו דורות אחרונים מתפרקים מאלקים כדי לעשות ממנו כסף וזהב. (עפ"י הרב אייזל חריף).

"זה יתנו"
אמר אדם אחד לרבי אברהם מסוכטשוב: שמעתי שיש בידכם "סגולה" להצלחה בעסקים ולעשיית הון. אם יגלה לי הרב מה טיבה של סגולה זו, אגמול ביד רחבה. השיב לו רבו: הסגולה מופיעה בדברי חז"ל (פסיקתא רבתי טז), שכאשר נתקשה משה בהבנת הציווי של מחצית השקל, "הוציא הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת לכסא הכבוד, הראהו למשה ואמר לו: זה יתנו". מכאן אתה למד, שמתחת לכסא הכבוד יש כסף. חז"ל הוסיפו "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" (יומא פו.), מכאן שעליך לעשות תשובה שלמה עד שתגיע לכסא הכבוד ושם תוכל לצבור כסף לרוב.