פנינים וסיפור חסידי לפרשת צו ופורים

פנינים וסיפור חסידי לפרשת צו ופורים

"היא העולה על מוקדה"
הזוהר הקדוש מפרש את דברי הכתוב "היא העולה על מוקדה" – כי כאשר עולה על רעיונו של אדם מחשבה רעה, אזי "על המוקדה" עליו להשמידה מיד ולשרפה באש התורה והמצוות.

"זאת תורת העלה היא העלה על מוקדה"
אמרו חכמים: "כל המתגאה אינו נידון אלא באש, שנאמר: 'זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה" (ויקרא רבה ז, ו). ועוד אמרו חכמים: "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית" (סוטה, ה,א) ומפרש רש"י: "צריך שיהיה בו מעט גאווה, שלא יהיו קלי הראש מסתוללים בו, ויהיו דבריו מתקבלים עליהם בעל כורחם". וקבעו חכמים: "במקום שאין מכירים אותו, מותר לו לאדם להודיע על עצמו ולומר: 'אני תלמיד חכם צורבא-דרבנן, והקדימו את דיני לשל האחרים, בשביל כבוד תורתי". רמז לכך: "זאת תורת העולה" – במה יתגאה תלמיד חכם? ב"זאת התורה". (שם). והרבי מקוצ'ק אמר: חז"ל התירו לתלמיד חכם, שתהיה לו שמינית שבשמינית של גאווה, הצרה היא, שהרבה תלמידי חכמים אינם יודעים חשבון. ועל אלה שמגזימים בניפוח עצמי נאמר בויקרא רבה (צו): "אין עולה באה לכפר אלא על גסי הרוח". לפיכך נאמר בהם: "צו את אהרן ואת בניו", ללמדנו, שבעיקר צריכים להיזהר בזה אנשים גדולים וחשובים, הם ובניהם. (עפ"י ה"כתב סופר").

"ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו"
"כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט – עבודתו פסולה". כי אסור לאדם גדול ל"שחק" בענווה יתירה. (הספרי). וב"ילקוט שמעוני" אומר, "שלא ילבש בגדי חול עימהן", כלומר, שהכהן לא ישתמש בבגדי הקודש לענייני חולין, שלא ינצל את בגדי הקודש ומעמדו למטרות שאינן קדושות.

"והרים את הדשן"
ביום הקדוש ביותר – יום הכיפורים, במקום הקדוש ביותר – קודש הקודשים, מתחיל הכהן הגדול את עבודת הקודש (סדר העבודה) ב...הרמת הדשן, כלומר, בהורדת האפר מעל המזבח. ללמדנו, שאת עבודת הקודש יש להתחיל מהדברים הפשוטים. מלמטה. כך גם בעבודת הקודש – החינוך. זאת ועוד. את הרמת הדשן מבצע הכהן הגדול בעצמו, לא עוזריו השונים.ללמדנו: שאין מלאכה בזויה. ואומר על כך רבי שמחה בונים מפשיסחה: התורה חששה, שהכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים יעסוק רק בעניינים הרוחניים הנשגבים, וישכח להתפלל על העניינים ה"פשוטים", הגשמיים, פרנסתם של ישראל וצרכיהם ה"פשוטים" האחרים. לפיכך נצטווה הכהן הגדול, שעם היכנסו לקודש הקודשים, יחליף את בגדי הכהונה בבגדים פשוטים, ויתחיל דווקא בעבודת חולין הכי פשוטה. אז, ודאי יזכור, כי "מרובים צרכי עמך".

"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"
אמרו חכמינו: "המוריד גחלת מעל גבי מזבח וכיבה – חייב" (זבחים צא, ב). אם מכבה גחלת מעל המזבח הגשמי עובר בלאוו: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", קל וחומר למכבה גחלת רוחנית עליונה, מעל המזבח הרוחני. אדרבא, צריך להוסיף "אש מן ההדיוט" – בטוב טעם ובשכל טוב, באור תורה ונר מצווה, כדי שתהא עולה ומוסיפה כוח וגבורה, בכל דרגות החיים. (הרב אברהם יצחק הכהן קוק).

שמחה כל החודש
היה פעם יהודי שתמיד היה שמח, ובמיוחד היה מגלה שמחה יתירה עם כניסת חודש אדר. שאלוהו: הרי פורים הוא יום אחד בלבד, ולמה אתה שמח חודש שלם?
השיב היהודי:
"אני אסביר לכם. בצעירותי תמהתי למה החליט המן-הרשע להרוג את כל היהודים ביום אחד דוקא? ומה היה איכפת לו אם ייהרגו היהודים בכמה ימים? אלא לא לחינם נקרא שמו 'המן- הרשע'. בסתר ליבו הוא חשש שמא יעשה הקב"ה נס ועצתו תופר, ואז יעשו היהודים את היום הזה לחג. לכן קבע את הגזירה ליום אחד בלבד, כדי שאם יהפוך היום הזה לחג, לא יהיה אלא חג בן יום אחד בלבד.
"אבל אני הרי מבין את מחשבתו של המן-הרשע ולכן אני שמח כל החודש וכל השנה"...

תזכורת להמנים
הגמון אחד שאל את רבי יהונתן אייבשיץ: תורתכם ציוותה עליכם לא לנקום ולא ליטור, ואילו אתם נוטרים שינאה להמן וחוגגים את מפלתו מדי שנה. השיב רבי יהונתן: אנו חוגגים את פורים כדי להזכיר ל'המנים' של ימינו את מפלתו של המן הראשון.

להודות להמן
כטוב לבו של 'רב פורים' ביין, קם ואמר: עלינו להודות להמן. ראה האגגי ההוא שאין לעם ישראל חג עליז כפורים, בא לאחשוורוש ואמר לו - "ישנו עם אחד... ודתיהם שונות מכל עם" - כלומר, העם היהודי, חגיו באים לו "מכל עם", מן העמים שבתוכם הוא חי: פסח בא לו מפרעה, וכדומה. ואילו "את דתי המלך אינם עושים" - רק המלך אחשוורוש טרם נתן להם סיבה לחג. לכן, "אם על המלך טוב ייכתב לאבדם", וחזקה עליהם שיינצלו מן הגזירה, וכך יהיה להם חג מאחשוורוש.

פנינים פרשת ויחי - סיפור חסידי וורטים

פנינים פרשת ויחי - סיפור חסידי וורטים

"היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים"

יעקב ביקש לגלות את הקץ, ולכן אמר לבניו: "היאספו", כי אי-אפשר לקץ שיבוא כשיש שנאת חינם, אלא הכול צריכים להיות באסופּה ובאגודה אחת.(של"ה)

"ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה" (רש"י).

יעקב ביקש לגלות לבניו את תקופת הקץ, את פני הדור של אותו זמן, את החוצפה והבוּרוּת שישררו אז. ונסתלקה ממנו שכינה, כי מן השמים לא רצו חלילה שידבר רע על ישראל.(רבי בונם מפשיסחה)

''ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים''

חסד שעושים אם המתים הוא חסד של אמת. (רש''י).

העלאתו של יעקב לקבורה בארץ ישראל אינה קרויה חסד של אמת, לפי שיוסף קיבל שכר על כך, שעצמותיו הועלו לקבורה בארץ ישראל, כפי שאומרת הגמרא: ''יוסף זכה לקבור את אביו, מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה'' (סוטה ט'). ברם, יעקב ביקש ממנו, שאפילו באופן זמני, לפי שעה, לא יקברנו במצרים, כי אם יעלהו מיד עם מותו לקבורה בארץ ישראל; ואז מובן מדוע זה נקרא חסד של אמת, שכן עצמותיו של יוסף נשארו לפי שעה במצרים, כדי שזכותו תעמוד לישראל בעת קריעת ים סוף – ''הים ראה וינוס – מה ראה? ארונו של יוסף''.

"האלו-הים הרועה אותי מעודי ועד היום"

מסביר המלבי"ם, שהנהגתו של הקב"ה עם יעקב הייתה כדרך רועה צאן.

ממש כפי שהרועה צאן אינו מביט על מעשיהם והכנתם של הצאן, אם זכאים המה למרעה או לא.

כן ה' יתברך רועה אותי לתת לי פרנסתי ברווח, כדי סיפוקי.

''כרע רבץ כאריה''
זו מידתו של יהודה, שאפילו כשהוא נופל לפעמים וכורע – ''כרע רבץ'' – בכל זאת הריהו גיבור ואמיץ כאריה. איננו נופל לזרועות היאוש, כי אם הוא מודה בכשלון ומתנער מיד לקום, על ידי תשובה. כשם שלא היה יהודה בוש להודות במעשה תמר, ומכך נוצר המשיח...

(חידושי הרי''מ ז''ל).

''מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך''

''מאשר'' – כל אדם מישראל ילמד נא לקח מאשר: ''שמנה לחמו'' – המאכלים השמנים והדשנים ביותר היו לדידו בפרוסת לחמו הפשוטה, ברם ''והוא יתן'' – כאשר בא לתת צדקה – ''מעדני מלך'' – נתן את המאכלים המשובחים ביותר.

כך צריך לנהוג כל אדם מישראל, לחיות בפני עצמו חיים פשוטים וצנועים, ואילו צדקה יתן מן הטוב ומן המובחר. (מפי שמועה).

"אל נא תקברני במצרים"

יעקב חשש, בראותו בניו ובני בניו נאחזים במצרים ("ויאחזו בה"), שרואים הם בארץ זו ארץ מכורתם וברבות הימים ישכחו את מולדתם ויחליפו את הירדן ביאור מצרים. דאגה זו עוררה את יעקב בתור ראש המשפחה לחזק בלב צאצאיו את התקוה לשיבת בנים לארץ האבות. וזאת אשר אמר להם : בניי, רצונכם לחיות במצרים, אני אין רצוני אפילו להקבר בה ... "אל נא תקברני במצרים" (הרש"ר הירש)

"אל תיראו - ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה"

ואל תיראו – אין לכם לחשוש שאני אתנקם בכם וארצה לעשות לכם רעה כי מי כמוני יודע מן הנסיון האישי שלי, שלא מחשבותיו של האדם מחשבותיו של ה'? הרי אתם חשבתם עלי רעה ואלוקים חשבה לטובה ואם כן יודע אני שגם אם ארצה להתנקם הרי כך גם יהפוך ה' את כוונתי הרעה לטובה

''בך יברך ישראל לאמר ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה"
למה יתברכו בני ישראל דווקא באפרים ובמנשה ולא בשני שבטים אחרים?
ברם, יסודה של התורה כולה הוא, שלא יתגאה אדם על חבירו ולא יקנא בו. משראה יעקב אבינו, כי למרות ששיכל את ידיו והקדים את אפרים הצעיר לפני מנשה הבכור, בכל זאת לא נשלטה גאווה על אפרים ולא קנאה על מנשה, כי אם נשארו שניהם כמקודם – אמר, שיהיו כל בני ישראל כך, ללא גאווה וללא קנאה.
ובכן, מה שאומר הכתוב: ''וישם את אפרים לפני מנשה'' – פירוש הוא על הברכה: ''ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה''. לפיכך יהיו ישראל מתברכים בהם, משום שעל אף אשר ''וישם את אפרים לפני מנשה'' לא השפיע על שניהם הדבר לרעה – מה שלדאבון הלב לא היה אצל שאר האחים – ''ויקנאו בו אחיו''... (אגרא דכלה).

פנינים פרשת ויחי - סיפור חסידי וורטים