מטות

"זה הדבר אשר צוה ה' לאמור"
אמרו חז"ל: כל פטפוטין בישין בר מפטפוטי דאורייתא (כל פטפוטים לא יפים חוץ מדברי תורה), "זה הדבר אשר צוה ה' לאמור" זה הדבר אשר ציוה ה' - אותו מותר לאמור (רמ"ל ליטש מפרסברג)

"איש כי ידור נדר.. לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה"
לא יעשה דבריו חולין רש"י (כאילו "לא יחלל דברו")הצדיק ר' מנחם מנדל מקוסוב היה אומר : מי שנזהר תמיד שלא לעשות דברו חולין ומקפיד לכבד כל דיבור שלו (גם חולין) כדבר קודש, זוכה לכך שאף הקדוש ב"ה מכבד כראוי את מוצא פיו ומתקיים בו "ככל היוצא מפיו – יעשה", בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים.."

"החלצו מאתכם אנשים לצבא .. לתת נקמת ה' במדין"
המדיינים חטאו הן נגד ה' והן נגד בני ישראל. הקב"ה ויתר על כבודו וציווה למשה "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" אבל משה לא השלים עם ויתור זה על כבוד הבורא. ואילו הוא פנה לבני ישראל שיוותרו על כבודם שנפגע וינקמו את "נקמת ה' במדיין". לדעת רש"י שינה משה בכדי להורות לבני ישראל שהעומד נגד ישראל, כאילו עומד נגד הקב"ה. (האלשי"ך)

"ככל היוצא מפיו יעשה"
קל מאד לנדור נדר אבל קשה לקיים לכן נאמר "ככל היוצא מפיו" כשם שיצא הנדר מפיו בקלות "כן יעשה" בקלות כזאת כך יקיים..

"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב"
מדוע באה התורה לספר לנו באיזו דרך נהרג בלעם? עפ"י רש"י, בלעם ידע שישראל מנצחים את אויביהם רק ע"י כח התפילה, כלומר, כוחם בפיהם, בא הוא ותפס אומנותם של ישראל, וקיללם בפיו. בתגובה, באו ישראל והחליפו אומנותם באומנות האומות, החרב, שנאמר "ועל חרבך תחיה",- והרגוהו. בכיוון זה ממשיך רבי ישראל מראדין ואומר: עפ"י זה, באומנות הפה אנו יכולים בכח זה ליצור עולמות גשמיים ורוחניים. לפיכך, על כל אדם מישראל להיזהר, שלא לקלקל את כלי אומנותו- שהם פיו ולשונו- בדברים אסורים, כמו השמעת לשון הרע ורכילות, אלא ינצל "כלים" אלה לדברי תורה, תפילה ומעשים טובים.

"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל"
התורה הקדימה לפרשת נדרים את פניית משה לראשי המטות, כי הכוח שניתן לחכם להתיר נדר ולבטלו מיוסד על ההנחה שלפיה אדם מישראל רוצה שמעשיו יתאימו לדעת חכמי התורה. לכן, כל הנודר – על דעת חכמים הוא נודר, ואם הנדר מנוגד לדעתם והם אומרים לו: "מותר לך", יפקע הנדר מעיקרו. לפי אותו הגיון מפר הבעל את נדרי אשתו, על סמך ההנחה כי אשה – על דעת בעלה היא נודרת, כדי שבעלה יסכים לכך. לכן, מאחר שכל עניין התרת נדרים מבוסס ומיוסד על יסוד אמונת חכמים, ראה הכתוב והקדים: "וידבר משה אל ראשי המטות...לאמר: זה הדבר אשדר צוה ה'"
לאמר: דברם של ראשי המטות, החכמים, נחשב כדבר ה', ופעולה שאינה תואמת לדעתם, מנוגדת לדבר ה'. זו גם משמעות גזירה שווה שעשו חז"ל בין "זה הדבר" שנאמר אצל ראשי המטות, לבין "זה הדבר" שנאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז, ב). יכול אדם להקריב קורבנות ולעשות את המעשה הנעלה ביותר, אך אם לא יעשה זאת על דעת חכמי התורה, לא רק שאין ערך לקורבנו, אלא יהיה זה בכלל "שחוטי חוץ",שעונשם כרת (עפ"י כלי יקר).

"יום המיתה" - של מי?
הצדיק רבי משה מקוברין היה מדגיש תמיד את חשיבותה של השמחה ואת הצורך להתרחק מכל
שמץ של עצבות. פעם שאלוהו: איך אפשר לשלול את העצבות, והרי אמרו חז"ל, שאחת הדרכים
לנצח את יצר הרע היא על-ידי שמזכירים את "יום המיתה", דבר שמביא עצבות.
השיב הצדיק:
"מי מחייב אותנו לפרש שהכוונה היא ליום המיתה כפשוטו. להפך, צריך להזכיר ליצר הרע
את 'יום המיתה' שלו - את יום ביאת המשיח, שבו יעביר הקב"ה את רוח הטומאה מן הארץ.
הזכרת ביאת המשיח לא זו בלבד שאינה גוררת עצבות אלא שמחה גדולה ביותר".

פנחס

הפנינים מוקדשים לעילוי נשמות ר' אליהו בסן, אהוד גולדווסר, אלדד רגב

"אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה"
רבי מנחם מנדל מקוצ'ק היה אומר: משה התפלל: "יפקוד ה' ...איש על העדה", "איש" – ולא מלאך, שאין לו אישה וילדים, ואינו יודע דאגות פרנסה ובריאות מהן; "איש" – ולא שרף, קנאי בוער המשלח גחלי אש לכל עבר; "איש" – ולא "איש אלוהים", המסתגר בתוך ד' אמותיו ואינו מעורב בדעת עם הבריות; "איש" – פשוטו כמשמעו, שיהיה בן אדם!.

"יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה"
מהו "אלוהי הרוחות לכל בשר"?. אמרו חז"ל (ברכות נח. א): "הרואה אוכלוסי ישראל, אומר: 'ברוך חכם הרזים' – שאין דעתם דומה זו לזו, ואין פרצופיהם דומים זה לזה". מתוך השוני של פרצופי בני האדם, שאין דומים הם זה לזה, לומדים אנו שלכל אדם דעה משלו שאינה דומה לזו של חברו, וכמו ש"כל בשר" פרצופיהם מצטרפים לשם כולל "בני אדם", כך מצטרפות כל הדעות כולן "הרוחות", ויוצרות את החוכמה הכללית. דבר זה גלוי רק לה', "אלוהי הרוחות לכל בשר", חכם הרזים, היודע לעשות צירופים מופלאים כאלה. (אהלי תורה).

"ובני קרח לא מתו"
קרח היה אבי אבות המחלוקת, ואף על פי כן "ובני קרח לא מתו". ואילו דתן ואבירם, שרק הצטרפו לקרח, ירדו חיים שאולה. ללמדך שעוונם של המסייעים לבעלי מחלוקת המתערבים על ריב לא להם, גדול משל בעלי המחלוקת עצמם.רבי מנחם מנדל מרינוב היה אומר: בעלי מחלוקת לא מתים, לא לומדים לקח, ולא לוקחים מוסר. בני קרח חיים וקיימים עד היום, וממעמקי השאול הם מבצבצים ועולים לחרחר ריב בישראל ולהרבות מדנים ומחלוקת.

"הנני נותן לו את בריתי שלום...."
רבי זלמן סורוצקין היה אומר: על מה ולמה זכה פינחס להערכה מופלגת זו, ואילו משה שעמד בפרץ במעשה העגל, ואהרון שעצר את המגפה בדבר קרח, לא זכו להכרת תודה כזאת? אלא פינחס היה אי "עמך", ולא תפס כל תפקיד ציבורי. כאשר משה וכל עדת בני ישראל אינם יודעים איך להתמודד עם מצב קשה, קם יהודי פשוט ועומד בפרץ, דבר המעיד על גבורה עילאית ומסירות נפש למופת. מטבע הדברים, כאשר אדם רואה נבלה גדולה הנעשית בישראל, יצרו מסיתו לא להתערב ואומר לו: מה לך כי תכניס ראש בריא למיטה חולה? אם תקפוץ בראש, איש לא יכיר לך טובה, יהיו שיאמרו: מבקש אתה להתבלט, ויהיו שילגלגו: הדיוט קופץ בראש. אם למרות כל זאת יצא פינחס לקנא קנאת ה' לעיני משה וכל עדת בני ישראל, ראוי הוא לכל הכבוד הזה, על שגבר על עצמו וכבש את יצרו.

"בקנאו את קנאתי"
"בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף" (רש"י).אומר רבי משה פיינשטיין: עיקר המעשה שעבורו זכה פינחס לשכר כה רב וברית שלום, הוא על זריזותו. שלא התעצל אלא קם ועשה דבר שהקב"ה היה אמור לעשותו. ללמדנו שזריזים המקדימים למצוות, ראויים לכבוד ולשכר. "השיב את חמתי מעל בני ישראל"בסמיכות הפרשיות בלק ופינחס, ניתן לראות את ההבדל בין מנהיג בישראל למנהיג בגויים; בלק מלך מואב מלא מורא ופחד מפני בני ישראל, ומה תגובתו? הוא שולח שליחים לשכור את שרותיו של בלעם. הוא עצמו קודם ומכשף גדול, אך עסוק מדי ושטוף בחנגותיו ובתענוגיו, מתעמל אפילו לפצות את פיו שלו ולקלל. לא כן פינחס, "וירא פנחס...ויקח רמח בידו". פינחס אינו ממתין שמלאכתו תיעשה על ידי אחרים. במקום שאין אנשים, ויש חילול ה' וסכנה אורבת לישראל, הוא משתדל והופך להיות איש מלחמה, אומר ועושה, מדבר ומקיים. (על התורה).

"לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום"
אחרי שהראה פנחס מסירות נפש כזו למען ישראל ותורתו, חשש ה' שהעם ישלם לו במחלוקת ורדיפות, כפי שלצערנו אנו רואים שמשלמים למנהיגי הציבור נאמנים, לכן הבטיחו שיתן לו את בריתו שלום
(ר' יונתן אייבשיץ מפראג)

"אלה בני בנימין .. אלה בני דן..."
בא וראה דרכי ההשגחה העליונה, לבנימין היו עשרה בנים ובטח היה שמח וחשב שיצא מהם עם רב. לעומת זאת לדן היה רק בן אחד! וההשגחה רצתה שבני בנימין יהיו רק חמשה וארבעים אלף ושש מאות ואילו לבני דן היו יותר מארבעה וששים אלף.
(חפץ חיים)

"ואשר יוציאם ואשר יביאם"
ביקש משה רבינו מאת ה' יתברך כי יפקד על ישראל מנהיג כזה אשר יביאם מן המלחמה כפי אשר הוציאם מבלי שייפקד מהם איש, כמו במלחמת מדין שנאמר "ולא נפקד ממנו איש" (ליקוטי ריצב"א)