מצורע

"את הצפור החיה"
כל הפסוקים שבפרשה זו מתחילים באות ו' החיבור המחבר כל פסוק אל שלפניו, מלבד
פסוק זה שמדבר על שחיטת הציפור האחת שאינו מתחיל בוו החיבור. יש בזה רמז שלא תראה הציפור החיה בשחיטת חברתה, מלבד שיש בזה משום צער בעלי חיים, הרי מבואר בשו"ע (יו"ד ל"ו) צמקה הריאה כולה אם מחמת בני אדם שהפחידוהו כגון ששחטו אחת לפניה – טריפה. ובפתחי תשובה (שם) שהוא הדין בעופות. וכאן נאמר "שתי צפורים חיות" ודרשו חז"ל (חולין קמ) ולא טריפות. לכן נאמר "את הצפור החיה" בלי ו' החיבור – שלא תיעשה טריפה מתוך ראיית שחיטת חברתה. (אזנים לתורה)

"זאת תהיה תורת המצורע והובא אל הכהן"
בירושלמי מספר מעשה בכהן שהיה עני מאד ורצה לצאת לחו"ל לצורך פרנסה, אמר
לאשתו אין לי מה להניח לך, אלמדך אפוא את חכמתי וכך לימדה כיצד הוא רואה נגעים
תוך כדי לימדו אמר לה: דעי שאין שערה בראש שאין תחתיה מעיין שממנו היא גדלה
אמרה לו אשתו ישמעו אזניך מה שפיך מדבר ומה כל שערה ושערה מזמן לה הקב"ה מעיין שתתפרנס ממנו אתה לא כל שכן ומדוע תצא לחוץ לארץ מיד חזר בו.

"זאת תהיה תורת המצורע והובא אל הכהן"
בני אדם מזלזלים בלשון הרע כי אינם יודעים את חומרת הדבר ואת כח המחץ שבפה, ואת ההשפעה לרעה שיש בלשון הרע.
– וכי מה עשיתי? הרי אלה רק דברים בעלמא. – ולכן, והובא אל הכהן ויראה שדיבורו של הכהן החותך גורלו לשבט או לחסד במוצא פיו של הכהן "טהור" – נטהר.
ובאומרו טמא – נטמא. מזה ידע להעריך את הכח העצום שבדיבור לטוב ולרע. – החיים
והמות ביד הלשון. (המגיד מדובנא)

"כנגע נראה לי בבית"
בתנחומא בפרשתנו מובא: קשה לפני הקב"ה לפשוט ידו באדם הזה, ומה הוא עושה מתרה בו תחילה ואח"כ מלקה אותו… בתחלה מלקה ביתו, חזר בו מוטב, ואם לאו מלקה בגדיו… חזר בו מוטב, ואם לאו מלקה באדם בגופו.
ולכן כתוב כנגע נראה לי, היינו מה שהוא "לי", שמגיע לי, נראה בבית
(דברי שאול)

"לכל מראה עיני הכוהן"
שנינו במסכת נגעים (פרק ב', משנה ב'): "אין רואים הנגעים ... ביום המעונן". ועוד שנינו שם (משנה ג'): "כוהן הסומא (עיור) באחת מעיניו... לא יראה את הנגעים, שנאמר: "לכל מראה עיני הכוהן" (מכאן למדים חז"ל שעל הכוהן לראות בשתי עיניו על מנת שיוכל לאבחן את הנגעים ולקבוע אם זה נגע טהור או שאינו טהור).
העיר על כך רבי דויד מושקוביץ, בעל הספר "גלילי זהב", בדרך החידוד: "אין לראות הנגעים ביום המעונן" - בשעה שעננים מעיבים את שמי ישראל ופגעים רעים מתרגשים ובאים עליהם, יש להימנע מלראות נגעים ופגמים שדבקו בבני העם. כי אין להפריד את הנגעים מן הפגעים, שהסבו את בואם...
כיוצא בכך מי שסומא באחת מעיניו - מי שמסתכל רק בנגע, ואינו מסוגל לראות את הפגע שגרם לנגע - אף הוא פסול מלדון בנגעים. וכבר הורו לנו חז"ל: "הדן את חבירו לכף זכות, דנין אותו לכף זכות" (מסכת שבת דף קכ"ז עמוד ב').

"וציווה הכהן ולקח למטהר... ועץ ארז ושני תולדת ואזוב"
מפרש רש"י: "לפי שהנגעים באים על גסות-הרוח. מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב". כל חטא אחר יכול להתקיים רק על-ידי מעשה כלשהו - תנועת יד או רגל, תנופת ראש או עקימת שפתיים - מלבד גאווה. שוכב אדם במיטתו, אינו מניע אפילו אצבע קטנה, וחושב בליבו: כמה גדול אני... (ר' פנחס מקוריץ)

מת מגאווה
סיפרו לרבי מנחם-מנדל מקוצק על יהודי שמת ברעב. שאל הרבי, וכי לא היה מי שייתן לו צדקה ויאכילהו? אמרו לו, שבגאוותו התבייש האיש לבקש עזרה. אמר להם: אם-כן, לא מרעב מת האיש, אלא מגאווה.

"מי אני"
אחד מחסידיו של אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש היה נחשב עשיר העיירה שבה התגורר. גם בית-המדרש של העיירה היה נתון בשטחה של אחוזתו. כשהוא היה מגיע אל רבו, היה הרבי תובע ממנו לפזר מכספו בעבור ענייני הצדקה של העיירה – החזקת הרב, השוחט, המלמדים. כמו-כן היה מעורר אותו לייסד שיעורי תורה ברבים.
החסיד היה משיב בענווה: "מי אני שיהיה בכוחי להחזיק את כל ענייני היהדות של העיירה".
פעם אחת הגיב הרבי על תשובה זו: "אכן, צודק אתה בטענתך 'מי אני', אך האם אתה מציג אותה גם כשאתה נמצא במשרדך ועובר על ספרי החשבונות? האוּמנם גם כשאתה רואה את הרווחים הגדולים שנתן לך ה', אתה אומר 'מי אני שמגיע לי שפע גדול זה'?!".

תזריע - החודש

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו"
בברכות ברית המילה אומרים: "זה הקטן גדול יהיה, כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים". ברכה זו מכוונת לאבי הבן יותר מאשר לרך הנימול. יש אבות שמחויבותם לזהותם היהודית באה לביטוי רק בקיום ברית המילה לילדיהם. על כן, מברכים את האב ואומרים לו: אם מבקש אתה ש"זה הקטן" יהיה יהודי גם כאשר "גדול יהיה", עליך לקבל על עצמך ש"כשם שנכנס לברית" – כמו שדאגת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו; "כן ייכנס לתורה" – כך עליך להכניסו לתוך מסגרת של חינוך יהודי; "לחופה" – לדאוג שיתחתן עם בת ישראל כשרה; "ולמעשים טובים" – ולקשור אותו עם מעשי צדקה וחסד של העם היהודי.


"וביום השמיני ימול בשר ערלתו"
אומרים "כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים", רק בברית מילה ולא לאחר קיום מצוות אחרות, מפני שמצוות המילה קבועה בגופו של האדם מישראל, ואינו יכול לעזבה או להינתק ממנה כל ימי חייו. "כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים" – שגם מהם לא ייפרד לעולמים.

"אדם כי יהיה בעור-בשרו שאת או ספחת.."
אומר רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק: יש מושג של טומאת החטא. כל התנ"ך מלא במושג זה של הזדהמות, התלכלכות, היגעלות על ידי החטא. הטומאה נהפכת לחלק מאישיותו של החוטא. החטא כמו מעביר את הכתר האלוהי מעל ראשו של אדם ופוגע בשלמותו הרוחנית. גם בהלכה, ולא רק במקראות ובאגדה, אנו מוצאים הד לטומאת החטא. כאן הביטוי הוא קונקרטי. יהודי העובר עברה משתנה מעמדו החוקי. אם עבר אדם עברה שיש בה עונש מלקות או מיתת בית דין, הרי נוסף לעונש המגיע לו שהוא תוצאה מן החטא, פסול הוא לעדות. אך לא מחמת העונש, אלא מכוח השינוי במעמדו האישי. האדם לאחר החטא אינו אותו אדם שהיה לפניו. לכל אדם יש חזקת נאמנות, יש אמת אינדבידואלית טבעית, שהיא חלק אינטגרלי מאישיותו. ברגע שאדם חוטא – הוא נפסד, הוא נטמא, יורד ממעמדו. החטא מפקיעו מזכויותיו הטבעיות, מסגולותיו האנושיות. הוא משתנה לגמרי. אישיותו האחת מסתלקת ואחרת באה במקומה. אין בכך משום עונש או קנס, אף לא זעם וחרון ונקמה, אלא פגימה "מטאפיסית" באישיותו, בקדושתו של האדם.


"אדם כי יהיה בעור בשרו"
פתחה התורה את פרשת הנגעים ב"אדם" – לומר ולהורות, שגם אם טובת הציבור מחייבת לפעמים את הוצאת הטמא אל מחוץ למחנה, כדי להרחיקו מן החברה, צריכים להמשיך להתייחס אליו כאל אדם, ואסור לחשוב שאם מצורע הוא, הריהו חשוב כמת.

"והיה בעור בשרו"
"והיה" – לשון שמחה. שמחה למה ועל מה? כאשר ישים אדם אל לבו שהנגעים באו עליו כעונש על חטאיו, אך ה' עשה עמו חסד והם דבקו רק בחיצוניותו – "בעור בשרו" – ולא בבשרו ממש, הוא יתמלא שמחה וישוב בתשובה. על כן נאמר: "והיה" – לשון שמחה.

"ועל שפם יעטה וטמא יקרא...בדד ישב"
אומר רבי מרדכי הכהן: בוא וראה כמה קשה עונשו של בעל לשון הרע. בכל העברות העונש הוא מידה כנגד מידה, וזה עונשו כפול ומשולש; הוא הלך רכיל, שמע מזה וסיפר לזה, לכן: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" – לא יבוא בחברת אנשים ולא יתערב עם הבריות; הוא ביטא בשפתיו רעות על רעהו, לכן: " ועל שפם יעטה" – שיהיה פיו סגור ושפתיו חתומות; הוא כינה אחרים טמאים, לכן: "וטמא טמא יקרא" – על עצמו, ש"כל הפוסל – במומו פוסל".

"וראה הכהן את הנגע… וראהו הכהן…"
נראה שיש כאן רמז, כשבודקים את האדם אין לראותו רק בחסרונו, במקום נגעו, אלא צריך לראותו כולו , גם את מעלותיו. וכך אמר בלק : "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה". וזה "וראה הכהן את הנגע" ואחר כך "וראהו הכהן" שיראהו כולו.
(הרב י.י. טרונק מקוטנא)

סיפור
בי מרדכי מנדבורנה התארח לפני הפסח בעיירה סמוכה לליסה. אחד מתושבי המקום סיפר לו שהוא נוסע לשבות בחצר הרב הקדוש מליסה. ביקשו רבי מרדכי למסור דרישת-שלום ולומר לרב דבר-תורה בשמו: בשולחן-ערוך, הלכות פסח, נאמר: "שואלים ודורשים בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום". הרמ"א מעיר על כך: "והמנהג לקנות חיטים לחלקם לעניים לצורכי פסח". מתעוררת השאלה, מה עניין זה אצל זה? ולמה כתב זאת הרמ"א בתוספת ו החיבור (והמנהג). אלא זו כוונתו: מה אכפת לי אם תדרוש או לא תדרוש, העיקר שתקנה חיטים כדי לחלקם לעניים.
כשנאמרו הדברים לפני הרב מליסה, התפעל מאוד וקרא: "כל שנה הייתי מתחבט בקושיה זו, ובא הרבי מנדבורנה ושלח לי תירוץ".