לעילוי נשמת ר' אליהו בסן
"צַו אֶת בְנֵי יִשֹרָאֵל: וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַחֲלַת אֲחֻזָתָם עָרִים לָשָבֶת..." [לה, ב]
מעיר כאן רבי משה חגיז: שבטי ישראל שנשתעבדו במצרים פרעו
בכך את שטר החוב של גזרת "ועבדום ועינו אותם" [בראשית
טו, יג] ולכן זכו לקבל חלק ונחלה בארץ ישראל. אבל שבט לוי,
שלא נשתעבד למצרים כשאר השבטים [כמובא ברש"י שמות ה,
ד] לא זכה לנחלה משלו בארץ ישראל, וקיבל רק מ"ח ערים מן
השבטים האחרים [לה, א - ח] כי ארץ ישראל אינה נקנית אלא ע"י
ייסורים [ברכות דף ה' ע"א] ומי שלא נשא על גבו עול של גלות
ולא סבל ייסורי שעבוד, אינו ראוי לזכות בנחלה משלו בארץ
האבות...
"וְיָשַב בָהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָדֹל, אֲשֶר מָשַׁח אוֹתוֹ..."
מקשה על כך הגמרא במסכת מכות דף יא ע"ב: וכי הוא
מושח? ) האם הרוצח הוא שמושח את הכהן הגדול לכהונתו
הרמה?) אלא זה שנמשך בימיו.
נשאלת השאלה: מדוע לא נאמר בכתוב שלפנינו: "עד מות הכהן
הגדול אשר נמשח בשמן הקודש"?
משיב על כך הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל "משך
חכמה": הכתוב כאן מרמז לדרכי הנהגת העולם ע"י הבורא,
שפעמים מתמנה אדם לכהן גדול בגין גורלו של פלוני, שרצח את
חברו בשגגה. שהערי נגזר מן השמים כמה שנים ישב הרוצח
בעיר מקלטו, וממילא צריכה ההשגחה העליונה לבחור בכהן
גדול, שהוקצבו לו שנות חיים כמניין שנות הגלות של הרוצח.
בדין נכתב אפוא בכתוב שלפנינו: "ויש בה עד מות הכהן הגדול
אשר משח אותו" - שבגין דרכי ההשגחה בעולם, הרוצח הוא
שגורם למשיחת הכהן הגדול לתפקידו הרם... (פרפראות לתורה)
"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יצְָאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"
מבאר המלבי"ם: שאף שהיה צריך לכתוב: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נָסָעוּ
לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל", שהנסיעה תאמר תמיד אל מה שאליו היעוד להגיע ולא ממה שממנו
הגיעו ויצאו. אלא שבעד להכנס לא"י היו יכולים בלי כל המסעות האלה, אלא בכל
מסע היתה יציאה חדשה מארץ מצרים דהיינו: מגלוליהם וטומאתם, לכך אמר
הכתוב: "אֲשֶׁר יצְָאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם".
"ויַּחֲַנוּ בְּמִדְבַּר סִין" (לג יא)
כתב רבינו יעקב 'בעל הטורים': 'מתחילה נקרא "מִדְבַּר סִין" ולבסוף
"מִדְבַּר סִינָי" שנתוסף לו יו"ד כנגד עשרת הדברות. סי"ן ימים היה משה בהר'.
רבי מנחם-מענדל מקוצק ראה פעם אחת חיילים השבים מנצחים מהמלחמה, עליזים וצוהלים. אמר
לחסידיו: "אמנם הם ניצחו במלחמה אחת, אבל המלחמה העיקרית עודנה לפניהם – מלחמת היצר, לבל יגבה ליבם".
והוסיף הרבי מקוצק: "זהו שנאמר בתורה אחרי מלחמת מדיין 'ויאמר אלעזר הכוהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה' – והרי זה היה לאחר המלחמה, ואם-כן היה צריך להיאמר 'הבאים מהמלחמה'? אלא שעכשיו מתחילה המלחמה העיקרית, המלחמה הפנימית"
-----
שאלו את בעל ה'אמרי-אמת' מגור, מדוע דווקא בשנות 'קץ' (שנים של עת-רצון לביאת המשיח) גוברים הקשיים והניסיונות, ולפעמים גם יש צרות וגזרות.
אמר להם: "נאמר בירושלמי 'מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה'. יש לפרש שהכוונה ב'שעת הסכנה' היא ל'שעת הסכנה' של השטן עצמו. כאשר השטן רואה שמגיע זמן ראוי
ומסוגל לביאת המשיח, שבו יבוא קיצו, שכן כשיבוא משיח ישחט הקב"ה את יצר-הרע, או-אז הוא 'מקטרג' ועושה מאמצים יתרים לעכב את הגאולה".
והוסיף: "כאשר מגיעים לעת-רצון, שבה ראויה לבוא הגאולה, יש להתאמץ ביותר שלא למעוד חלילה, ואדרבה, להוסיף התחזקות בתורה ובמצוות, כדי להתגבר על הקטרוגים
ולזכות לביאת המשיח".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה