מסעי

לעילוי נשמת ר' אליהו בסן

"צַו אֶת בְנֵי יִשֹרָאֵל: וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַחֲלַת אֲחֻזָתָם עָרִים לָשָבֶת..." [לה, ב]
מעיר כאן רבי משה חגיז: שבטי ישראל שנשתעבדו במצרים פרעו
בכך את שטר החוב של גזרת "ועבדום ועינו אותם" [בראשית
טו, יג] ולכן זכו לקבל חלק ונחלה בארץ ישראל. אבל שבט לוי,
שלא נשתעבד למצרים כשאר השבטים [כמובא ברש"י שמות ה,
ד] לא זכה לנחלה משלו בארץ ישראל, וקיבל רק מ"ח ערים מן
השבטים האחרים [לה, א - ח] כי ארץ ישראל אינה נקנית אלא ע"י
ייסורים [ברכות דף ה' ע"א] ומי שלא נשא על גבו עול של גלות
ולא סבל ייסורי שעבוד, אינו ראוי לזכות בנחלה משלו בארץ
האבות...

"וְיָשַב בָהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָדֹל, אֲשֶר מָשַׁח אוֹתוֹ..."
מקשה על כך הגמרא במסכת מכות דף יא ע"ב: וכי הוא
מושח? ) האם הרוצח הוא שמושח את הכהן הגדול לכהונתו
הרמה?) אלא זה שנמשך בימיו.
נשאלת השאלה: מדוע לא נאמר בכתוב שלפנינו: "עד מות הכהן
הגדול אשר נמשח בשמן הקודש"?
משיב על כך הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל "משך
חכמה": הכתוב כאן מרמז לדרכי הנהגת העולם ע"י הבורא,
שפעמים מתמנה אדם לכהן גדול בגין גורלו של פלוני, שרצח את
חברו בשגגה. שהערי נגזר מן השמים כמה שנים ישב הרוצח
בעיר מקלטו, וממילא צריכה ההשגחה העליונה לבחור בכהן
גדול, שהוקצבו לו שנות חיים כמניין שנות הגלות של הרוצח.
בדין נכתב אפוא בכתוב שלפנינו: "ויש בה עד מות הכהן הגדול
אשר משח אותו" - שבגין דרכי ההשגחה בעולם, הרוצח הוא
שגורם למשיחת הכהן הגדול לתפקידו הרם... (פרפראות לתורה)

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יצְָאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"
מבאר המלבי"ם: שאף שהיה צריך לכתוב: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נָסָעוּ
לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל", שהנסיעה תאמר תמיד אל מה שאליו היעוד להגיע ולא ממה שממנו
הגיעו ויצאו. אלא שבעד להכנס לא"י היו יכולים בלי כל המסעות האלה, אלא בכל
מסע היתה יציאה חדשה מארץ מצרים דהיינו: מגלוליהם וטומאתם, לכך אמר
הכתוב: "אֲשֶׁר יצְָאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם".

"ויַּחֲַנוּ בְּמִדְבַּר סִין" (לג יא)
כתב רבינו יעקב 'בעל הטורים': 'מתחילה נקרא "מִדְבַּר סִין" ולבסוף
"מִדְבַּר סִינָי" שנתוסף לו יו"ד כנגד עשרת הדברות. סי"ן ימים היה משה בהר'.

רבי מנחם-מענדל מקוצק ראה פעם אחת חיילים השבים מנצחים מהמלחמה, עליזים וצוהלים. אמר
לחסידיו: "אמנם הם ניצחו במלחמה אחת, אבל המלחמה העיקרית עודנה לפניהם – מלחמת היצר, לבל יגבה ליבם".
והוסיף הרבי מקוצק: "זהו שנאמר בתורה אחרי מלחמת מדיין 'ויאמר אלעזר הכוהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה' – והרי זה היה לאחר המלחמה, ואם-כן היה צריך להיאמר 'הבאים מהמלחמה'? אלא שעכשיו מתחילה המלחמה העיקרית, המלחמה הפנימית"

-----

שאלו את בעל ה'אמרי-אמת' מגור, מדוע דווקא בשנות 'קץ' (שנים של עת-רצון לביאת המשיח) גוברים הקשיים והניסיונות, ולפעמים גם יש צרות וגזרות.
אמר להם: "נאמר בירושלמי 'מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה'. יש לפרש שהכוונה ב'שעת הסכנה' היא ל'שעת הסכנה' של השטן עצמו. כאשר השטן רואה שמגיע זמן ראוי
ומסוגל לביאת המשיח, שבו יבוא קיצו, שכן כשיבוא משיח ישחט הקב"ה את יצר-הרע, או-אז הוא 'מקטרג' ועושה מאמצים יתרים לעכב את הגאולה".
והוסיף: "כאשר מגיעים לעת-רצון, שבה ראויה לבוא הגאולה, יש להתאמץ ביותר שלא למעוד חלילה, ואדרבה, להוסיף התחזקות בתורה ובמצוות, כדי להתגבר על הקטרוגים
ולזכות לביאת המשיח".

מטות

"זה הדבר אשר צוה ה' לאמור"
אמרו חז"ל: כל פטפוטין בישין בר מפטפוטי דאורייתא (כל פטפוטים לא יפים חוץ מדברי תורה), "זה הדבר אשר צוה ה' לאמור" זה הדבר אשר ציוה ה' - אותו מותר לאמור (רמ"ל ליטש מפרסברג)

"איש כי ידור נדר.. לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה"
לא יעשה דבריו חולין רש"י (כאילו "לא יחלל דברו")הצדיק ר' מנחם מנדל מקוסוב היה אומר : מי שנזהר תמיד שלא לעשות דברו חולין ומקפיד לכבד כל דיבור שלו (גם חולין) כדבר קודש, זוכה לכך שאף הקדוש ב"ה מכבד כראוי את מוצא פיו ומתקיים בו "ככל היוצא מפיו – יעשה", בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים.."

"החלצו מאתכם אנשים לצבא .. לתת נקמת ה' במדין"
המדיינים חטאו הן נגד ה' והן נגד בני ישראל. הקב"ה ויתר על כבודו וציווה למשה "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" אבל משה לא השלים עם ויתור זה על כבוד הבורא. ואילו הוא פנה לבני ישראל שיוותרו על כבודם שנפגע וינקמו את "נקמת ה' במדיין". לדעת רש"י שינה משה בכדי להורות לבני ישראל שהעומד נגד ישראל, כאילו עומד נגד הקב"ה. (האלשי"ך)

"ככל היוצא מפיו יעשה"
קל מאד לנדור נדר אבל קשה לקיים לכן נאמר "ככל היוצא מפיו" כשם שיצא הנדר מפיו בקלות "כן יעשה" בקלות כזאת כך יקיים..

"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב"
מדוע באה התורה לספר לנו באיזו דרך נהרג בלעם? עפ"י רש"י, בלעם ידע שישראל מנצחים את אויביהם רק ע"י כח התפילה, כלומר, כוחם בפיהם, בא הוא ותפס אומנותם של ישראל, וקיללם בפיו. בתגובה, באו ישראל והחליפו אומנותם באומנות האומות, החרב, שנאמר "ועל חרבך תחיה",- והרגוהו. בכיוון זה ממשיך רבי ישראל מראדין ואומר: עפ"י זה, באומנות הפה אנו יכולים בכח זה ליצור עולמות גשמיים ורוחניים. לפיכך, על כל אדם מישראל להיזהר, שלא לקלקל את כלי אומנותו- שהם פיו ולשונו- בדברים אסורים, כמו השמעת לשון הרע ורכילות, אלא ינצל "כלים" אלה לדברי תורה, תפילה ומעשים טובים.

"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל"
התורה הקדימה לפרשת נדרים את פניית משה לראשי המטות, כי הכוח שניתן לחכם להתיר נדר ולבטלו מיוסד על ההנחה שלפיה אדם מישראל רוצה שמעשיו יתאימו לדעת חכמי התורה. לכן, כל הנודר – על דעת חכמים הוא נודר, ואם הנדר מנוגד לדעתם והם אומרים לו: "מותר לך", יפקע הנדר מעיקרו. לפי אותו הגיון מפר הבעל את נדרי אשתו, על סמך ההנחה כי אשה – על דעת בעלה היא נודרת, כדי שבעלה יסכים לכך. לכן, מאחר שכל עניין התרת נדרים מבוסס ומיוסד על יסוד אמונת חכמים, ראה הכתוב והקדים: "וידבר משה אל ראשי המטות...לאמר: זה הדבר אשדר צוה ה'"
לאמר: דברם של ראשי המטות, החכמים, נחשב כדבר ה', ופעולה שאינה תואמת לדעתם, מנוגדת לדבר ה'. זו גם משמעות גזירה שווה שעשו חז"ל בין "זה הדבר" שנאמר אצל ראשי המטות, לבין "זה הדבר" שנאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז, ב). יכול אדם להקריב קורבנות ולעשות את המעשה הנעלה ביותר, אך אם לא יעשה זאת על דעת חכמי התורה, לא רק שאין ערך לקורבנו, אלא יהיה זה בכלל "שחוטי חוץ",שעונשם כרת (עפ"י כלי יקר).

"יום המיתה" - של מי?
הצדיק רבי משה מקוברין היה מדגיש תמיד את חשיבותה של השמחה ואת הצורך להתרחק מכל
שמץ של עצבות. פעם שאלוהו: איך אפשר לשלול את העצבות, והרי אמרו חז"ל, שאחת הדרכים
לנצח את יצר הרע היא על-ידי שמזכירים את "יום המיתה", דבר שמביא עצבות.
השיב הצדיק:
"מי מחייב אותנו לפרש שהכוונה היא ליום המיתה כפשוטו. להפך, צריך להזכיר ליצר הרע
את 'יום המיתה' שלו - את יום ביאת המשיח, שבו יעביר הקב"ה את רוח הטומאה מן הארץ.
הזכרת ביאת המשיח לא זו בלבד שאינה גוררת עצבות אלא שמחה גדולה ביותר".

פנחס

הפנינים מוקדשים לעילוי נשמות ר' אליהו בסן, אהוד גולדווסר, אלדד רגב

"אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה"
רבי מנחם מנדל מקוצ'ק היה אומר: משה התפלל: "יפקוד ה' ...איש על העדה", "איש" – ולא מלאך, שאין לו אישה וילדים, ואינו יודע דאגות פרנסה ובריאות מהן; "איש" – ולא שרף, קנאי בוער המשלח גחלי אש לכל עבר; "איש" – ולא "איש אלוהים", המסתגר בתוך ד' אמותיו ואינו מעורב בדעת עם הבריות; "איש" – פשוטו כמשמעו, שיהיה בן אדם!.

"יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה"
מהו "אלוהי הרוחות לכל בשר"?. אמרו חז"ל (ברכות נח. א): "הרואה אוכלוסי ישראל, אומר: 'ברוך חכם הרזים' – שאין דעתם דומה זו לזו, ואין פרצופיהם דומים זה לזה". מתוך השוני של פרצופי בני האדם, שאין דומים הם זה לזה, לומדים אנו שלכל אדם דעה משלו שאינה דומה לזו של חברו, וכמו ש"כל בשר" פרצופיהם מצטרפים לשם כולל "בני אדם", כך מצטרפות כל הדעות כולן "הרוחות", ויוצרות את החוכמה הכללית. דבר זה גלוי רק לה', "אלוהי הרוחות לכל בשר", חכם הרזים, היודע לעשות צירופים מופלאים כאלה. (אהלי תורה).

"ובני קרח לא מתו"
קרח היה אבי אבות המחלוקת, ואף על פי כן "ובני קרח לא מתו". ואילו דתן ואבירם, שרק הצטרפו לקרח, ירדו חיים שאולה. ללמדך שעוונם של המסייעים לבעלי מחלוקת המתערבים על ריב לא להם, גדול משל בעלי המחלוקת עצמם.רבי מנחם מנדל מרינוב היה אומר: בעלי מחלוקת לא מתים, לא לומדים לקח, ולא לוקחים מוסר. בני קרח חיים וקיימים עד היום, וממעמקי השאול הם מבצבצים ועולים לחרחר ריב בישראל ולהרבות מדנים ומחלוקת.

"הנני נותן לו את בריתי שלום...."
רבי זלמן סורוצקין היה אומר: על מה ולמה זכה פינחס להערכה מופלגת זו, ואילו משה שעמד בפרץ במעשה העגל, ואהרון שעצר את המגפה בדבר קרח, לא זכו להכרת תודה כזאת? אלא פינחס היה אי "עמך", ולא תפס כל תפקיד ציבורי. כאשר משה וכל עדת בני ישראל אינם יודעים איך להתמודד עם מצב קשה, קם יהודי פשוט ועומד בפרץ, דבר המעיד על גבורה עילאית ומסירות נפש למופת. מטבע הדברים, כאשר אדם רואה נבלה גדולה הנעשית בישראל, יצרו מסיתו לא להתערב ואומר לו: מה לך כי תכניס ראש בריא למיטה חולה? אם תקפוץ בראש, איש לא יכיר לך טובה, יהיו שיאמרו: מבקש אתה להתבלט, ויהיו שילגלגו: הדיוט קופץ בראש. אם למרות כל זאת יצא פינחס לקנא קנאת ה' לעיני משה וכל עדת בני ישראל, ראוי הוא לכל הכבוד הזה, על שגבר על עצמו וכבש את יצרו.

"בקנאו את קנאתי"
"בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף" (רש"י).אומר רבי משה פיינשטיין: עיקר המעשה שעבורו זכה פינחס לשכר כה רב וברית שלום, הוא על זריזותו. שלא התעצל אלא קם ועשה דבר שהקב"ה היה אמור לעשותו. ללמדנו שזריזים המקדימים למצוות, ראויים לכבוד ולשכר. "השיב את חמתי מעל בני ישראל"בסמיכות הפרשיות בלק ופינחס, ניתן לראות את ההבדל בין מנהיג בישראל למנהיג בגויים; בלק מלך מואב מלא מורא ופחד מפני בני ישראל, ומה תגובתו? הוא שולח שליחים לשכור את שרותיו של בלעם. הוא עצמו קודם ומכשף גדול, אך עסוק מדי ושטוף בחנגותיו ובתענוגיו, מתעמל אפילו לפצות את פיו שלו ולקלל. לא כן פינחס, "וירא פנחס...ויקח רמח בידו". פינחס אינו ממתין שמלאכתו תיעשה על ידי אחרים. במקום שאין אנשים, ויש חילול ה' וסכנה אורבת לישראל, הוא משתדל והופך להיות איש מלחמה, אומר ועושה, מדבר ומקיים. (על התורה).

"לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום"
אחרי שהראה פנחס מסירות נפש כזו למען ישראל ותורתו, חשש ה' שהעם ישלם לו במחלוקת ורדיפות, כפי שלצערנו אנו רואים שמשלמים למנהיגי הציבור נאמנים, לכן הבטיחו שיתן לו את בריתו שלום
(ר' יונתן אייבשיץ מפראג)

"אלה בני בנימין .. אלה בני דן..."
בא וראה דרכי ההשגחה העליונה, לבנימין היו עשרה בנים ובטח היה שמח וחשב שיצא מהם עם רב. לעומת זאת לדן היה רק בן אחד! וההשגחה רצתה שבני בנימין יהיו רק חמשה וארבעים אלף ושש מאות ואילו לבני דן היו יותר מארבעה וששים אלף.
(חפץ חיים)

"ואשר יוציאם ואשר יביאם"
ביקש משה רבינו מאת ה' יתברך כי יפקד על ישראל מנהיג כזה אשר יביאם מן המלחמה כפי אשר הוציאם מבלי שייפקד מהם איש, כמו במלחמת מדין שנאמר "ולא נפקד ממנו איש" (ליקוטי ריצב"א)

דברי תורה לפרשת בלק, דבר תורה קצר בלק, פנינים לפרשת בלק

"הלוא אנכי אתנך"
רבי יצחק איצ'לה מפונוביז' היה אומר: דבר זה מאתונו של בלעם למדנו; לעולם יספר אדם על מה ולמה עשה מה שעשה, ואל יפליג בתיאור מעלותיו ולהתהדרות בייחוסו; כשראה הקב"ה את בלעם מכה את אתונו פעם אחר פעם, ריחם על הבהמה המסכנה: "ויפתח ה' את פי האתון". אך מרגע שקיבלה האתון את זכות הדיבור, כדי להשמיע את טענותיה נגד בעליה על שהוא מכה אותה על לא עוול, התחילה מתפארת בייחוסה: "הלוא אנכי אתנך אשר רכבת עלי מעודך", והוסיפה להפליג במעלותיה: "ההסכן הסכנתי לעשות לך כה". עד שהגיעה לעיקר, למלאך שניצב מולה על אם הדרך וחרבו שלופה בידו, כבר עבר זמנה וניטלה ממנה זכות הדיבור.

"ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו"
"מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא שלא יחטא ויאבד" (רש"י). ללמדנו, שדווקא מלאך של רחמים צריך להתייצב כשטן וחרבו בידו כדרכם של רשעים חורשי רעה וזוממי פשע, ולמנוע מהם, בכוח ובחרב, מלבצע את זממם, כמאמר חז"ל (מדרש שמואל יח, ד): "כל שהוא רחמן על אכזרים סופו ליפול בחרב".רבי זלמן סורוטקין היה אומר: בעל עברה רואה גם במלאך של רחמים הבא למנעו מן החטא, כאילו שטן הוא וחרבו בידו.רבי מרדכי בנעט היה אומר: התורה מלמדתנו, שבשעה שישראל צריכים להיאבק עם אויב המעמיד פני אוהב, עם המקלל המראה עצמו כמברך, או אז צריכים הם למלאך של רחמים, המלאך הגואל, שידע להסיר את המסכה והמסווה מעל פניו, ולגלות את פרצופו האמיתי. (מן התורה).

"לכה נא ארה-לי את העם הזה"
ה"חפץ חיים" היה אומר: מה בין אדם מישראל לבין גוי רשע?. אדם מישראל כשהוא בצרה, מתפלל לה' ומבקש ברכה מצדיק. לא כן בלק, שבהיותו בצרה, הלך אל בלעם לא לדרוש ברכה לעצמו, אלא לבקש קללה לזולתו. "וירא בלק בן צפור" למה ניתן לפרשה זו השם "בלק" שהוא שמו של שנוא ישראל מובהק? ברם, באמת כל הגויים שונאים לישראל "בידוע שעשיו שונא ליעקב" אלא שהם מסתירים את שנאתם ומחפים עליה במילים ומליצות נאות, כך שאין יודעים להזהר מפניהם. ואילו בלק היה גוי "הגון" שגילה את שנאתו לישראל לעיני כל, וגוי "הגון" שכמותו זכאי שתקרא פרשה בתורה על שמו ... (ר' מאיר מפרימשלן)

"ויחבוש את אתונו"
אמר הקב"ה : רשע, כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו" (רש"י)
כלומר הרי הדברים קל וחומר: אברהם קם בבוקר וחבש את חמורו בכדי לקיים מצוות בוראו לשחוט את יצחק, ולא עלתה בידו! אתה שהנך קם בבוקר בניגוד לדעת הבורא – בוודאי שלא תצליח. (ר"מ מקוצק)

"ויפתח ה' את פי האתון"הוכיחו לו לבלעם, לבל יתגאה בכך שזכה לנבואה שכן אתון זו שבודאי אינה ראויה לראות פני מלאך ולדבר, בכל זאת זכתה לראות פני מלאך ונפתח פיה לדבר, מכיון שהדבר היה לטובת ישראל. כך גם לא זכה בלעם לנבואה אלא משום שיש בה תועלת לישראל ואילו הוא אינו ראוי לזה יותר מן האתון. (כלי יקר)

"תמות נפשי מות ישרים"
חסיד אחד ביקש מר' יהושע מבלז זצ"ל שיברכהו שיזכה למות כיהודי! אמר לו הרבי: למות כמו יהודי גם הגויים רוצים, שהרי כן בקש בלעם "תמות נפשי מות ישרים" אבל העיקר הוא לחיות כמו יהודי ...

סיפורים חסידים
רבי זושא מאניפולי אמר: מעולם לא ראיתי מלאך שלם שנברא מחטא של יהודי. מלאכים אלה חסר להם אבר כלשהו: אחד חסר ראש, אחד חסר ידיים וכדומה. כי יהודי, גם אם הוא נכשל חלילה בחטא, מיד הוא מתחרט ונאנח עליו בשיברון-לב. אנחות אלה שוברות ומקצצות את איבריהם של המלאכים שנבראו מהחטא.

השחרור השלם
כמה חודשים לאחר שחרורו של הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש ממאסרו ברוסיה הקומוניסטית, נאלץ לעזוב את המדינה ועבר ללטוויה. כאשר הגיע יום השנה הראשון לשחרור, בי"ב בתמוז תרפ"ח, שהה באתר מרפא ליד ריגה, והחסידים התאספו לחגוג את חג-הגאולה.
במהלך ההתוועדות החלו החסידים לשיר את הניגון "פדה בשלום נפשי". הרבי הורה לחדול משירת הניגון ואמר: "כל זמן שליהודי רוסיה לא-טוב - עדיין לא הייתה הפדייה השלמה. אני נמצא עמם בסיר אחד".

חקת

"ויקחו אליך פרה אדומה"
נסמכה פרשת "פרה אדומה" לפרשת "קרח", ללמדנו על הצד השווה שביניהן: מה פרה זו מטהרת טמאים ומטמאה טהורים, אף מחלוקת משדדת מערכות חיים, הופכת סדרי עולם, מעלה תחתונים, מורידה עליונים ומכניסה בעולם ערבוביה ואנדרלמוסיה.
(על התורה)

"זאת התורה אדם כי ימות באהל"
רבי יהושע מקוטנה היה אומר: "זאת התורה" – כל ימי חייו צריך יהודי ללמוד כיצד למות – "אדם כי ימות", ולא ייצא מן העולם הזה, אלא מתוך ה"אהל" – אוהלה של תורה ותפילה. רבי שמואל סלנט היה אומר: "אדם כי ימות באהל" – אין דירתו של אדם בעולם הזה אלא דירת עראי – אוהל. אבל ב"זאת התורה", במצוות ובמעשים טובים, זוכה האדם לבנות ולהקים לו בית בעולם הבא, ככתוב (קהלת יב, ה): "הלך האדם אל בית עולמו".

"קח את המטה...ודברתם"
אומר רבי פנחס הכהן מפרנקפורט: אמרו חז"ל (גיטין ז, ב): "לעולם אל יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתרה והפילה כמה רבבות מישראל...ומה שאמרו חכמים שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עישרתם, עירבתם, הדליקו את הנר, צריך לאמרם בנחת כדי שהדברים יתקבלו, ולא יגרמו מכשול". דבר זה נרמז בפסוק: "קח את המטה והקהל את העדה", אמר הקב"ה למשה: אף על פי שיש בידך מטה, "ודברתם אל הסלע", יהיה הדיבור בנחת ובלשון רכה שאין בה אימה, כיוון שדיבר משה אל ישראל לא כאב רחום, אלא כמי שיש בידו מטה, בא לידי מכשול.

"זאת חוקת התורה"
"גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה" (רש"י)
בשעה שאדם מישראל בא לקיים מצוה, אומר לו היצר הרע: "מה המצוה הזאת?" הלא אין זו מצוה כלל ועיקר! ואילו לאחר שכבר קיים את המצוה, שוב אומר לו היצר הרע "מה טעם יש בה" מה רב ועמוק הוא טעמה של מצווה אשר קיימת – כדי להביאו לכלל גאווה ויוהרה.
ע"כ יתן האדם מישראל אל לבו יזכור "גזירה היא מלפני" – לפני קיום המצוה יאמר לעצמו: גזירה היא! מצוה היא מה' יתברך וחייב אני לקיימה, ואילו לאחר קיום המצווה "ואין לך רשות להרהר אחריה" עליך להסיח דעתך ממנה, כאילו לא עשה מאומה. (ר"מ מפרמישלן זצ"ל)

"אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על"
מי שרואה את עצמו כאילו כבר הגיע לתכלית השלמות וכבר אין בו שום פגם ומגרעת, הרי זה סימן מובהק שעדיין אין עליו בכלל עול מלכות שמים. אלמלי היה עליו קצת עול מלכות שמים, היה מבין יפה כי עדיין איננו אלא מומים בלבד
(החוזה מלובלין)

"ויבכו את אהרן.. כל בית ישראל"
מסתבר שבמשך כל אותה תקופה לא אירעה אצל בנ"י אפילו רציחה בשוגג. שאם כן היה הרוצח יוצא מעיר המקלט, והמשפחה הייתה צוהלת ושמחה, לכן אמרה התורה: "ויבכו.. כל בית ישראל" כלומר כל משפחות בני ישראל התאבלו, ולא הייתה אף משפחה אשר הפיקה תועלת ממיתתו של אהרן, ולפיכך אנו רואים כי לא קרה רצח בשוגג כל אותה תקופה.
(משך חכמה)

סיפור חסידי
הרב אריה לוין זצ´´ל אחד מהצדיקים בדור הקודם היה מבקר אסירים בבתי כלא ומעודד את רוחם. פעם הוא הסביר מדוע הוא התחיל ללמד זכות על כל בן אדם וזאת בעקבות מקרה שקרה לו.פעם אחת הוא השתתף בהלויה של אדם חשוב מאד, אחד מנקיי הדעת בירושלים, הרב אלעזר ריבלין זצ´´ל שהיה אדם שעשה חסדים, גזבר בבית אבות, גבאי צדקה, בעל גמ´´ח גדול, עוזר לנזקקים, מפורסם מאד, שבמשך עשרות שנים עשה חסדים, היה לו חבר בשם ר´ שמואל קוק זצ´´ל והם היו חברים 30 שנה והוא היה החברותא שלו. תמיד בעניני צדקה וחסד עשו יחדיו למען הכלל דברים גדולים. כשנפטר ר´ אלעזר ריבלין השתתף בהלויה רבי שמואל קוק חברו. והנה איך שהתחילה ההלויה, רואה הרב לוין שהרב קוק חברו של הנפטר פורש, נכנס לחנות פרחים וקונה עציץ. הוא נדהם. ברגע האחרון שניתן להתייחד עם החבר האמיתי שלך שהיית איתו רוב ימיך ומסע ההלויה רק מתחיל ואתה פורש לעיני כולם, נכנס לחנות פרחים וקונה עציץ? מה עם החסד של אמת האחרון שאפשר לעשות ולגמול עם הנפטר?הרב לוין לא יכל לעצור את רוחו ונכנס לחנות כדי לקיים מצות ´´הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ´´ (ויקרא יט יז). אומר לו הרב לוין: ´´ילמדני רבי, מדוע בתחילת הלויה נכנסת לחנות פרחים´´? אמר לו ר´ שמואל קוק: ´´כידוע, אני מטפל במשך שנים במצורע ואמש הוא נפטר. הרופאים בבית החולים ציוו לשרוף את כל כליו ואת כל מלבושיו כיון שהצרעת מדבקת היא ובין החפצים שלו הם ציוו לשרוף גם את התפילין. כשאני שמעתי שצריכים לשרוף את התפילין שלו באתי בדברים עם הרופאים הגוים ובקשתי מהם אם אוכל במקום שהם ישרפו לקבור את התפילין בתוך כלי חרס כמו מנהג ישראל, הם הסכימו אבל התנו תנאי, שעד שתים עשרה בצהרים אגיע לשם על מנת להכניס את התפילין בכלי חרס ולקוברם. כיון שנתאחרה ההלויה והגיע הזמן שאני כבר חושש שלא אספיק להגיע ואז חלילה ישרפו את התפילין, נאלצתי לעזוב את הלויה, להכנס במהירות לחנות כדי לקנות את העציץ ולרוץ לבית החולים´´. אמר הרב לוין: מרגע שהתברר לי המעשה הזה, קבלתי על עצמי רק להצדיק את הבריות. ואילו אנחנו היינו נוכחים שם, מי מאתנו היה מעלה על דעתו סיטואציה כזאת, שזה המקרה? מה היינו אומרים אנחנו לעצמנו כשהיינו רואים דבר כזה, מבלי לברר כמובן? קונה לעצמו פרחים, הא?!. סוף סוף נפטר ממנו, היינו מהנהנים, עם חיוך, כאילו הדבר ברור לנו, כי הכל תמיד ברור לנו, לא?!!.