חקת

"ויקחו אליך פרה אדומה"
נסמכה פרשת "פרה אדומה" לפרשת "קרח", ללמדנו על הצד השווה שביניהן: מה פרה זו מטהרת טמאים ומטמאה טהורים, אף מחלוקת משדדת מערכות חיים, הופכת סדרי עולם, מעלה תחתונים, מורידה עליונים ומכניסה בעולם ערבוביה ואנדרלמוסיה.
(על התורה)

"זאת התורה אדם כי ימות באהל"
רבי יהושע מקוטנה היה אומר: "זאת התורה" – כל ימי חייו צריך יהודי ללמוד כיצד למות – "אדם כי ימות", ולא ייצא מן העולם הזה, אלא מתוך ה"אהל" – אוהלה של תורה ותפילה. רבי שמואל סלנט היה אומר: "אדם כי ימות באהל" – אין דירתו של אדם בעולם הזה אלא דירת עראי – אוהל. אבל ב"זאת התורה", במצוות ובמעשים טובים, זוכה האדם לבנות ולהקים לו בית בעולם הבא, ככתוב (קהלת יב, ה): "הלך האדם אל בית עולמו".

"קח את המטה...ודברתם"
אומר רבי פנחס הכהן מפרנקפורט: אמרו חז"ל (גיטין ז, ב): "לעולם אל יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתרה והפילה כמה רבבות מישראל...ומה שאמרו חכמים שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עישרתם, עירבתם, הדליקו את הנר, צריך לאמרם בנחת כדי שהדברים יתקבלו, ולא יגרמו מכשול". דבר זה נרמז בפסוק: "קח את המטה והקהל את העדה", אמר הקב"ה למשה: אף על פי שיש בידך מטה, "ודברתם אל הסלע", יהיה הדיבור בנחת ובלשון רכה שאין בה אימה, כיוון שדיבר משה אל ישראל לא כאב רחום, אלא כמי שיש בידו מטה, בא לידי מכשול.

"זאת חוקת התורה"
"גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה" (רש"י)
בשעה שאדם מישראל בא לקיים מצוה, אומר לו היצר הרע: "מה המצוה הזאת?" הלא אין זו מצוה כלל ועיקר! ואילו לאחר שכבר קיים את המצוה, שוב אומר לו היצר הרע "מה טעם יש בה" מה רב ועמוק הוא טעמה של מצווה אשר קיימת – כדי להביאו לכלל גאווה ויוהרה.
ע"כ יתן האדם מישראל אל לבו יזכור "גזירה היא מלפני" – לפני קיום המצוה יאמר לעצמו: גזירה היא! מצוה היא מה' יתברך וחייב אני לקיימה, ואילו לאחר קיום המצווה "ואין לך רשות להרהר אחריה" עליך להסיח דעתך ממנה, כאילו לא עשה מאומה. (ר"מ מפרמישלן זצ"ל)

"אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על"
מי שרואה את עצמו כאילו כבר הגיע לתכלית השלמות וכבר אין בו שום פגם ומגרעת, הרי זה סימן מובהק שעדיין אין עליו בכלל עול מלכות שמים. אלמלי היה עליו קצת עול מלכות שמים, היה מבין יפה כי עדיין איננו אלא מומים בלבד
(החוזה מלובלין)

"ויבכו את אהרן.. כל בית ישראל"
מסתבר שבמשך כל אותה תקופה לא אירעה אצל בנ"י אפילו רציחה בשוגג. שאם כן היה הרוצח יוצא מעיר המקלט, והמשפחה הייתה צוהלת ושמחה, לכן אמרה התורה: "ויבכו.. כל בית ישראל" כלומר כל משפחות בני ישראל התאבלו, ולא הייתה אף משפחה אשר הפיקה תועלת ממיתתו של אהרן, ולפיכך אנו רואים כי לא קרה רצח בשוגג כל אותה תקופה.
(משך חכמה)

סיפור חסידי
הרב אריה לוין זצ´´ל אחד מהצדיקים בדור הקודם היה מבקר אסירים בבתי כלא ומעודד את רוחם. פעם הוא הסביר מדוע הוא התחיל ללמד זכות על כל בן אדם וזאת בעקבות מקרה שקרה לו.פעם אחת הוא השתתף בהלויה של אדם חשוב מאד, אחד מנקיי הדעת בירושלים, הרב אלעזר ריבלין זצ´´ל שהיה אדם שעשה חסדים, גזבר בבית אבות, גבאי צדקה, בעל גמ´´ח גדול, עוזר לנזקקים, מפורסם מאד, שבמשך עשרות שנים עשה חסדים, היה לו חבר בשם ר´ שמואל קוק זצ´´ל והם היו חברים 30 שנה והוא היה החברותא שלו. תמיד בעניני צדקה וחסד עשו יחדיו למען הכלל דברים גדולים. כשנפטר ר´ אלעזר ריבלין השתתף בהלויה רבי שמואל קוק חברו. והנה איך שהתחילה ההלויה, רואה הרב לוין שהרב קוק חברו של הנפטר פורש, נכנס לחנות פרחים וקונה עציץ. הוא נדהם. ברגע האחרון שניתן להתייחד עם החבר האמיתי שלך שהיית איתו רוב ימיך ומסע ההלויה רק מתחיל ואתה פורש לעיני כולם, נכנס לחנות פרחים וקונה עציץ? מה עם החסד של אמת האחרון שאפשר לעשות ולגמול עם הנפטר?הרב לוין לא יכל לעצור את רוחו ונכנס לחנות כדי לקיים מצות ´´הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ´´ (ויקרא יט יז). אומר לו הרב לוין: ´´ילמדני רבי, מדוע בתחילת הלויה נכנסת לחנות פרחים´´? אמר לו ר´ שמואל קוק: ´´כידוע, אני מטפל במשך שנים במצורע ואמש הוא נפטר. הרופאים בבית החולים ציוו לשרוף את כל כליו ואת כל מלבושיו כיון שהצרעת מדבקת היא ובין החפצים שלו הם ציוו לשרוף גם את התפילין. כשאני שמעתי שצריכים לשרוף את התפילין שלו באתי בדברים עם הרופאים הגוים ובקשתי מהם אם אוכל במקום שהם ישרפו לקבור את התפילין בתוך כלי חרס כמו מנהג ישראל, הם הסכימו אבל התנו תנאי, שעד שתים עשרה בצהרים אגיע לשם על מנת להכניס את התפילין בכלי חרס ולקוברם. כיון שנתאחרה ההלויה והגיע הזמן שאני כבר חושש שלא אספיק להגיע ואז חלילה ישרפו את התפילין, נאלצתי לעזוב את הלויה, להכנס במהירות לחנות כדי לקנות את העציץ ולרוץ לבית החולים´´. אמר הרב לוין: מרגע שהתברר לי המעשה הזה, קבלתי על עצמי רק להצדיק את הבריות. ואילו אנחנו היינו נוכחים שם, מי מאתנו היה מעלה על דעתו סיטואציה כזאת, שזה המקרה? מה היינו אומרים אנחנו לעצמנו כשהיינו רואים דבר כזה, מבלי לברר כמובן? קונה לעצמו פרחים, הא?!. סוף סוף נפטר ממנו, היינו מהנהנים, עם חיוך, כאילו הדבר ברור לנו, כי הכל תמיד ברור לנו, לא?!!.