‏הצגת רשומות עם תוויות פנינים וורטים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פנינים וורטים. הצג את כל הרשומות

29 באוג׳ 2009

דבר תורה קצר פרשת כי תבוא, דבר תורה כי תבוא, פנינים וורטים

"והיה כי תבוא אל הארץ..." (כ"ו, א')
"כי תבוא" ביחיד, ולא "כי תבואו", ללמדנו, שמצוות העלייה לארץ ישראל חובת גברא היא על כל יחיד ויחיד בישראל, ואל יאמר יהודי היושב בגולה, אמתין עד שאחרים "יעשו עלייה", אלא יזדרז לעלות בעצמו. הספרי מפרש את "והיה כי תבוא אל הארץ..."- עשה מצווה זו שבשכרה תיכנס לארץ. אומר על כך המלבי"ם, שעצם הדבר, שבני ישראל קיבלו על עצמם מראש, התחייבות עצמית לקיים את המצווה הזו לכשייכנסו לארץ, שימש בידם כזכות לסייע בידם, שיוכלו להיכנס לארץ.

"וירעו אותנו המצרים ויענונו" (כ"ו, ו')
מדוע כתבה תורה "וירעו אותנו"- היה צריך לכתוב "וירעו לנו"?! אלא, המצרים התביישו מאומות העולם בזה שהם שיעבדו את ישראל ועינו את עם ישראל, לפיכך המצרים "הלבישו" על ישראל כל מיני דברים רעים, כדי שיצטיירו כרעים. ורעה זו שימשה אח"כ אליבי למצרים בענותם את ישראל.
פירוש אחר מביא האלשיך: כתוצאה מהעבודה הקשה שעבדו בנו המצרים וכתוצאה מהתנאים הקשים בהם חיינו- "וירעו אותנו" נעשינו רעים והתאכזרנו איש לאחיו.

"ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש" (כ"ו, ט')
"המקום הזה"- רש"י מפרש: בית-המקדש. שואל ה"כתב סופר", הסדר בפסוק צריך היה להיות שונה: קודם ויתן לנו את הארץ...ורק אח"כ ויביאנו אל המקום הזה, לבית-המקדש?! אלא, מפרש, הקב"ה הביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש, לא בגלל זכויותינו ויושר לבבנו, אלא בשביל בית המקדש והקורבנות. בזכות אלה התברכה הארץ. לכן, הקדים הפסוק את עניין בית-המקדש, לארץ זבת חלב ודבש.

"...אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה" (כ"ו, א')
הפועל "נותן" נכתב בפסוק הפותח את הפרשה בזמן הווה, ולא בזמן עבר. חז"ל לומדים מכך, שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד נתינת ארץ-ישראל לישראל. כל זמן שישראל עושים רצונו של מקום ומקיימים בעצמם את מצוות "וירשתה וישבת בה". פרשן אחר מתמקד בשאלה המתבקשת, הרי לאחר שהקב"ה נותן לך- לישראל- את הארץ, כהבטחתו, מה שייך להוסיף בפרשה "וירשת וישבת בה"?. אם היא שלי, מה שייך לציין זאת? אלא, שארץ ישראל נקנית בשני אופנים: האחד- בהבטחת ה'. השני- בזיעת אפיים. אין אדם זוכה לירושת הארץ ולשבת בה, אלא כן הוא טורח ומוסר נפשו על ישיבתה. וב"אוצר החיים" מביא את פירושו של בעל "אפריון" לאמר, שכאן כתבה התורה "והיה כי תבוא", בעוד פעמים רבות נאמר בתורה: "והיה כי יביאך ה'". הטעם להבאת הביכורים, עפ"י המפרשים הוא, כדי שיידע האדם, כי לה' הארץ ומלואה, והוא- האדם- אינו אלא כאריס, ומדרך האריס הנאמן להביא פירות ראשונים לבעל הגן. לכן נצטווינו להביא ראשית פרי האדמה בית ה' אל הכהן...זהו שנאמר "והיה כי תבוא"- שמא יעלה בדעתך שאתה בעצמך ובכוחך באת אל הארץ וירשת אותה- לא כן! ולהוציא זאת מלבך, הנני מצווך על מצוות ביכורים, למען תדע כי ה' הוא הנותן אותה לך.

"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" (כ"ו, ג')
מפרש החתם סופר, אל תבוא לכהן כזה אשר כהונתו אינה אך ורק משום שגם אביו היה כהן, והוא עצמו אינו ראוי לכהונה...אלא "אל הכהן אשר יהיה בימים ההם"- לא מימים קדמונים, מימי אהרון הוא כהן- כלומר: "נכד"...אלא גם כיום הוא עצמו ראוי להיות כהן...

"וענית ואמרת לפני ה' א-להיך"
לפני שאדם בא לדבר ולהתפלל לפני ה' יתברך, קודם כל עליו להכניע את עצמו ולהתבונן במיעוט ערכו ושפלותו. וזהו שאמר בפסוק "וענית" היינו שתכניע את עצמך (מלשון "לענות מפני") תחילה, לפני "ואמרת לפני ה' " (תפארת שלמה)

"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך" (כ"ו, י"א)
מתי אתה יכול לשמוח "בכל הטוב"? מסביר בעל "תפארת שלמה": תהיה לך השמחה מפאת הנותן. משל למה הדבר דומה. לאדם שמקבל מתנה מאת המלך. כמה שהוא שמח על עצם ערכה של המתנה, שמחתו כפולה ומכופלת על כך שהמלך הוא שנתן לו את המתנה הזו. חשיבותו של הנותן הוא העיקר בשמחתו. "ושמחת בכל הטוב"- לא רק משום שהוא טוב, אלא בעיקר משום "אשר ה' אלוקיך נתן לך". כיוון ש-ה' הוא הנותן. ובאותו כיוון מפרש ר' משה ליב מססוב: מתי אתה יכול לשמוח "בכל הטוב"? בשעה שה' הוא הנותן לך מפרי עבודתך, ואינך נזקק למתנת בשר ודם. וכן, יש לפעמים וה"טוב" הוא לרעת בעליו, בבחינת "עושר שמור לבעליו לרעתו". אלא, כאשר יודע האדם כי עושרו הוא מתת ה', אזי משתמש בעושרו למטרות צדקה וחסד- ואז שרויה ברכה ושמחה בכל הטוב. אך אם אין האדם מכיר בערך זה שהכל מתת ה', הופך הטוב והעושר לרועץ.

"ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלוקיך" (כ"ח, א-ב). מפרש ה"כתב סופר", על-פי רוב, אדם צריך ללכת ממקום למקום כדי להשיג עושר אבל ברכת ה' לישראל לא תהיה באופן כזה, אלא האושר והעושר יבואו הביתה בכל מקום שיהיו ישראל, והם לא יצטרכו לרדוף אחריו. וכל זה, "כי תשמע בקול ה' אלוקיך"- כדי שלא תצטרך לבזבז טרחה וזמן ולהיבטל מתורה וממצוות. ה"חפץ חיים" הסביר, שעצם "כי תשמע בקול ה' אלוקיך"- בכלל הברכות היא, ולא עוד, אלא שאין לך ברכה גדולה מזו, שכל הברכות של מעלה ושל מטה תלויות ב: "כי תשמע בקול ה' אלוקיך". בעלי המוסר מפרשים, אם תגיע למידת ההסתפקות של "איזשהו העשיר השמח בחלקו", אזי הברכות ישיגוך, ותגיע לשמחת חיים אמיתית של התורה הקדושה.

"והיה אם לא תשמע בקול ה' א-לוקיך… ובאו עליך כל הקללות האלה..."
מצינו בגמרא, שקוראים קללות שבתורה לפני ראש השנה בכדי שתכלה שנה וקללותיה (מגילה לא)אמר על כך הרבי מרדומסק ז"ל, בעל תפארת שלמה, כי הכוונה היא, שאם חס ושלום נגזרו רעות על ישראל יהיו יוצאים בקריאת הקללות גרידא - כמו "ונשלמה פרים שפתינו" - ואילו למעשה תהיינה רק ברכות.

25 בספט׳ 2008

דבר תורה קצר פרשת ניצבים, דבר תורה נצבים, פנינים וורטים

הפנינים לרפואה שלמה לסבתי פנינה בת רוניה

"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה"
פירש''י: 'שרש מגדל עשב מר כגידין שהן מרים, כלומר: מפרה ומרבה רשע בקרבכם'. שבועה הושבענו כאן בכתוב: ''פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה'' ומה אנו יכולים לעשות שלא יהא אחד בתוכנו שיהא ''שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה'', הלא ניתן כח הבחירה לכל אחד ואחד לבחור בטוב או חלילה ברע בחיים או חלילה במות. אלא שאמר שלמה המלך ע''ה (משלי ו): ''וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר'' כלומר: הדרך להגיע לבחירה בחיים היא דרך תוכחת המוסר שיוכיח את עצמו ואת הנמצאים בסביבתו וזו היא חובה קדושה על כל הירא את דבר ה'.
רבינו ישראל מסלנט זצ''ל כותב באגרת המוסר שלו דברים כדורבנות, זה לשונו: 'ישים האדם אל לבו לזכות את הרבים, לעוררם להתבוננות יראה ומוסר.... וזכות הרבים תהיה תלויה בו. והוא רפואה גשמית וגם רוחנית, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה: 'כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו' (יומא פז.).
ומה מאד תגדל מצוה זו בעיני האדם, לשום לבו ונפשו להדריך בני אדם ללמוד המוסר, להציל נפשם משאול תחתית וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנא:): 'כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים' ואין לך רחמנות גדולה מלהזכיר ולעורר לבב בני אדם ללמוד היראה, כי אז בעיניהם יראו ואזניהם ישמעו ולבבם יבינו גודל המכשלה אשר לפניהם וינהמו על אחריתם לשוב אל ה' יתברך, להיות
''סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב'' (תהילים לד). אם מעט ואם הרבה.
האדם המעורר לזה יהיה לו חלק נכון בכל אשר יוולד מזה, להתעדן בעדן נצחי אשר עין לא ראתהו, נלאה שכל אנושי להקיף ולהכיר היטב כמות ואכות מצות הרבים, אשר תלוה את האדם מדבר הקל הזה, העמל מעט והשכר הרבה באין ערך ושעור, לזאת ישים האדם עינו וכח שכלו לדבר הגדול הלזה, אם בעל נפש הוא'.

"גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ"
בתקופת המלחמה האיומה והנוראה, כשדם ישראל לרבבותיו נשפך כמים ואין פוצה פה ומצפצף, זרם פליטים הגיע לארצנו הקדושה אחד מעיר ושנים ממשפחה, דוויים וסחופים לבבות שבורים ורוחות נכאים, עד אשר נדמו כעצים יבשים ללא טל של חיים, במצב נורא כזה היה הרב מפוניבז' זצ''ל מרבה לעודדם ולחזקם באופנים שונים.
והיה רגיל על לשונו דברי ה'ילקוט שמעוני': שאחר מעשה המרגלים כשנגזר על העם היוצא ממצרים שלא יכנסו לארץ, אלא יסתובבו במדבר כארבעים שנה ללא תכלית ומטרה ושם ימותו, נתאר לעצמינו איך חשך עליהם עולמם חושך ואפילה, הלא כל ימי חייהם היו אמונים על ההבטחה שהובטחה לאברהם אביהם אבי האומה, שיעלו ביום מן הימים לארץ ישראל ''אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'' וינחלוה, מזמן יציאתם ממצרים מתכוננים הם לבא לארץ לזכות ליכנס ולחסות בתוכה, כמה השתוקקות היתה אצורה בקרבם ואז כשהיו כבר קרובים כל כך אל המטרה הנכספת, כבר נשלחו המרגלים לתור את הארץ, באה אליהם הגזירה הנוראה ''וְשָׁם יָמֻתוּ'' (במדבר יד) במדבר הגדול והנורא הזה.
באותו זמן, כשהדכדוך והיאוש תפס כל פנה, אמר הקב''ה למשה רבינו ע''ה בהאי לישנא (ילקוט שמעוני במדבר יג תשמה): 'אמר לו הקב''ה למשה: ''משה, משה, בוא ורצה אותם העניים שכבר יצא לבם מעליהם'' ' אין הגדרה אחרת המתאימה למצב הנורא שהיו נתונים בו, אלא ש'יצא לבם מעליהם', כמו אנשים שנטרפה עליהם דעתם, עד שמשה רבנו לא ידע איך להתמודד עם בקשה זו, איך ירצם בעת צערם הנורא, במה ינחמם?! במה ישיב את לבם?! אמר משה לפני הקב''ה: ' ''רבונו של עולם, במה ארצם''?! אמר לו הקב''ה: ''צא ורצם בדברי תורה'' '! והיה לומד עמהם פרשת מנחה ונסכים.
''אכן'', היה אומר הרב מפוניבז' בפניהם, ''רק זו היא נחמתנו בעווננו, כשיהודים נמצאים בצרה ובשביה, כשיהודים נידונים בחימה שפוכה וכבר יצא לבם מעליהם, חומל עליהם הקב''ה ואומר לרצותם, בפרק משניות! בדף הגמרא! אין צרי ומרפא לנפש ישראל פצועה אלא זו בלבד.
חיבים איפוא בשעה טרופה זו, לגשת מיד ולהקים בתי אולפנא עבור הצעירים, יש למשוך יהודים מכל ימות השנה אל בית המדרש, כל מי שאי פעם בחייו למד דף גמרא וגם את אלו שלדאבוננו לא זכו ללמוד מימיהם, הכל צריכים חזוק והתעלות, שהמאור שבתורה מחזירן למוטב והכל מתעלין ומתענגין על ידי דף הגמרא, על ידי למוד תורתנו הקדושה''.

"וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ"
כתב רבינו יעקב 'בעל הטורים': ''אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב'' - 'ר''ת - אלול. לכך נהגו להשכים ולהתפלל סליחות מר''ח אלול ואילך. וכן
''לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' '' (תהלים כז יג) ''לוּלֵא'' אותיות - אלול שמאלול ואילך חרדתי נגד ה'.

"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם ושוטריכם כל איש ישראל"
דרכו של עולם, בשעה שמתעורר צורך לפעול ולעשות למען היהדות, לנהל מלחמת מצוה למען כבוד שמים, אומר כל אחד: מה אני ומי אני? דבר זה ראוי שיטפלו בו הרבנים, האדמורים, עסקני ציבור המובהקים, ולא אני האדם הפשוט … ברם, טעות חמורה היא הגורמת להרבה נזקים. כשהדבר נוגע "לפני ה' א-להיך" - שהמדובר הוא בכבוד שמים, מן הצורך שיהיה "אתם נצבים כולכם" - הכל חייבים להתגייס לפעולה, גם "ראשיכם שבטיכם" וגם "מחוטב עציך ועד שואב מימך". איש אל ישתמט מחובתו ואל יטיל את המלאכה על שכם הגדולים. (בוצינא דנהורא)

חסידים ומתנגדים מחולקים ביניהם לגבי נוסח התפילה. החסידים מקדימים "הודו" לפני "ברוך שאמר", ואילו המתנגדים מקדימים "ברוך שאמר" לפני "הודו", אולם משתווים הם ביניהם בהגיעם ל"יהי כבוד"
כשמדובר בכבוד שמים יש לחדול מכל חילוקי הנוסחאות והדעות ולהתלכד לכוח אחד, כדי להגן על "יהי כבוד ה' לעולם"

"בפיך ובלבבך לעשתו"
אל תצא ידי חובך בדיבור ומחשבה גרידא, אלא מה שבלבך ובפיך – עשה, בפיך ובללבך – לעשותו.
(ר' מ"מ מקוצק)

"ושבת עד ה' א-לוהיך"
הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ב) אומר: "ומה היא התשובה, שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". וזה מרומז כאן "ושבת"- תקבל על עצמך לשוב בלב שלם וברצון עז ובהחלטיות שלא ישוב לזה החטא עוד, "עד" (עי"ן בצירה, מלשון עדות) "ה א-להיך". (מעינה של תורה)

"ושבת עד ה' א-להיך... בכל לבבך ובכל נפשך"
ולא נאמר "ובכל מאדך", כי כוונת הכתוב לאחרית הימים, ועל אותה שעה אמרו חז"ל (סנהדרין צז) "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס.
(שער בת רבים)

"אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך"
כלום נידחים לשמים, הלא "בקצה הארץ" היה צריך לומר ?
הבעש"ט היה מלמד זכות על ישראל, שאפילו בשעה שאדם מישראל עושה איזה מרמה בעסקיו, סוף סוף גם בזה יש איזו כוונה טובה, כי רוצה להרוויח כסף כדי שיוכל לתת צדקה, לשלם שכר לימוד עבור ילדיו, לצורכי שבת וכדומה.
וזה הפירוש בפסוק "אם יהיה נדחך בקצה השמים" אם בדחייתך, בעבירותיך, בקצה המחשבה ישנה איזו כוונה לשם שמים, "משם יקבצך ה' " – מהניצוץ הקטן הזה של לשם שמים הנמצא בתוך העבירה, משם יקחך ה'. המחשבה הנעלה הזאת מצילה אותו שלא יפול בנופלים ומביאה אותו לתשובה שלמה.
(נעם מגדים)

כתבו לנו

נהנתם מדברי התורה באתר ? נשמח לשמוע
כתבו לנו תגובה


הצטרפו לערוץ דבר תורה בטלגרם? לחצו כאן < --- > הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו לחצו כאן