24 ביולי 2008

מטות

"זה הדבר אשר צוה ה' לאמור"
אמרו חז"ל: כל פטפוטין בישין בר מפטפוטי דאורייתא (כל פטפוטים לא יפים חוץ מדברי תורה), "זה הדבר אשר צוה ה' לאמור" זה הדבר אשר ציוה ה' - אותו מותר לאמור (רמ"ל ליטש מפרסברג)

"איש כי ידור נדר.. לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה"
לא יעשה דבריו חולין רש"י (כאילו "לא יחלל דברו")הצדיק ר' מנחם מנדל מקוסוב היה אומר : מי שנזהר תמיד שלא לעשות דברו חולין ומקפיד לכבד כל דיבור שלו (גם חולין) כדבר קודש, זוכה לכך שאף הקדוש ב"ה מכבד כראוי את מוצא פיו ומתקיים בו "ככל היוצא מפיו – יעשה", בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים.."

"החלצו מאתכם אנשים לצבא .. לתת נקמת ה' במדין"
המדיינים חטאו הן נגד ה' והן נגד בני ישראל. הקב"ה ויתר על כבודו וציווה למשה "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" אבל משה לא השלים עם ויתור זה על כבוד הבורא. ואילו הוא פנה לבני ישראל שיוותרו על כבודם שנפגע וינקמו את "נקמת ה' במדיין". לדעת רש"י שינה משה בכדי להורות לבני ישראל שהעומד נגד ישראל, כאילו עומד נגד הקב"ה. (האלשי"ך)

"ככל היוצא מפיו יעשה"
קל מאד לנדור נדר אבל קשה לקיים לכן נאמר "ככל היוצא מפיו" כשם שיצא הנדר מפיו בקלות "כן יעשה" בקלות כזאת כך יקיים..

"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב"
מדוע באה התורה לספר לנו באיזו דרך נהרג בלעם? עפ"י רש"י, בלעם ידע שישראל מנצחים את אויביהם רק ע"י כח התפילה, כלומר, כוחם בפיהם, בא הוא ותפס אומנותם של ישראל, וקיללם בפיו. בתגובה, באו ישראל והחליפו אומנותם באומנות האומות, החרב, שנאמר "ועל חרבך תחיה",- והרגוהו. בכיוון זה ממשיך רבי ישראל מראדין ואומר: עפ"י זה, באומנות הפה אנו יכולים בכח זה ליצור עולמות גשמיים ורוחניים. לפיכך, על כל אדם מישראל להיזהר, שלא לקלקל את כלי אומנותו- שהם פיו ולשונו- בדברים אסורים, כמו השמעת לשון הרע ורכילות, אלא ינצל "כלים" אלה לדברי תורה, תפילה ומעשים טובים.

"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל"
התורה הקדימה לפרשת נדרים את פניית משה לראשי המטות, כי הכוח שניתן לחכם להתיר נדר ולבטלו מיוסד על ההנחה שלפיה אדם מישראל רוצה שמעשיו יתאימו לדעת חכמי התורה. לכן, כל הנודר – על דעת חכמים הוא נודר, ואם הנדר מנוגד לדעתם והם אומרים לו: "מותר לך", יפקע הנדר מעיקרו. לפי אותו הגיון מפר הבעל את נדרי אשתו, על סמך ההנחה כי אשה – על דעת בעלה היא נודרת, כדי שבעלה יסכים לכך. לכן, מאחר שכל עניין התרת נדרים מבוסס ומיוסד על יסוד אמונת חכמים, ראה הכתוב והקדים: "וידבר משה אל ראשי המטות...לאמר: זה הדבר אשדר צוה ה'"
לאמר: דברם של ראשי המטות, החכמים, נחשב כדבר ה', ופעולה שאינה תואמת לדעתם, מנוגדת לדבר ה'. זו גם משמעות גזירה שווה שעשו חז"ל בין "זה הדבר" שנאמר אצל ראשי המטות, לבין "זה הדבר" שנאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז, ב). יכול אדם להקריב קורבנות ולעשות את המעשה הנעלה ביותר, אך אם לא יעשה זאת על דעת חכמי התורה, לא רק שאין ערך לקורבנו, אלא יהיה זה בכלל "שחוטי חוץ",שעונשם כרת (עפ"י כלי יקר).

"יום המיתה" - של מי?
הצדיק רבי משה מקוברין היה מדגיש תמיד את חשיבותה של השמחה ואת הצורך להתרחק מכל
שמץ של עצבות. פעם שאלוהו: איך אפשר לשלול את העצבות, והרי אמרו חז"ל, שאחת הדרכים
לנצח את יצר הרע היא על-ידי שמזכירים את "יום המיתה", דבר שמביא עצבות.
השיב הצדיק:
"מי מחייב אותנו לפרש שהכוונה היא ליום המיתה כפשוטו. להפך, צריך להזכיר ליצר הרע
את 'יום המיתה' שלו - את יום ביאת המשיח, שבו יעביר הקב"ה את רוח הטומאה מן הארץ.
הזכרת ביאת המשיח לא זו בלבד שאינה גוררת עצבות אלא שמחה גדולה ביותר".

אין תגובות:

כתבו לנו

נהנתם מדברי התורה באתר ? נשמח לשמוע
כתבו לנו תגובה


הצטרפו לערוץ דבר תורה בטלגרם? לחצו כאן < --- > הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו לחצו כאן