הפנינים לרפואה שלמה לסבתי פנינה בת רוניה
"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה"
פירש''י: 'שרש מגדל עשב מר כגידין שהן מרים, כלומר: מפרה ומרבה רשע בקרבכם'. שבועה הושבענו כאן בכתוב: ''פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה'' ומה אנו יכולים לעשות שלא יהא אחד בתוכנו שיהא ''שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה'', הלא ניתן כח הבחירה לכל אחד ואחד לבחור בטוב או חלילה ברע בחיים או חלילה במות. אלא שאמר שלמה המלך ע''ה (משלי ו): ''וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר'' כלומר: הדרך להגיע לבחירה בחיים היא דרך תוכחת המוסר שיוכיח את עצמו ואת הנמצאים בסביבתו וזו היא חובה קדושה על כל הירא את דבר ה'.
רבינו ישראל מסלנט זצ''ל כותב באגרת המוסר שלו דברים כדורבנות, זה לשונו: 'ישים האדם אל לבו לזכות את הרבים, לעוררם להתבוננות יראה ומוסר.... וזכות הרבים תהיה תלויה בו. והוא רפואה גשמית וגם רוחנית, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה: 'כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו' (יומא פז.).
ומה מאד תגדל מצוה זו בעיני האדם, לשום לבו ונפשו להדריך בני אדם ללמוד המוסר, להציל נפשם משאול תחתית וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנא:): 'כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים' ואין לך רחמנות גדולה מלהזכיר ולעורר לבב בני אדם ללמוד היראה, כי אז בעיניהם יראו ואזניהם ישמעו ולבבם יבינו גודל המכשלה אשר לפניהם וינהמו על אחריתם לשוב אל ה' יתברך, להיות
''סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב'' (תהילים לד). אם מעט ואם הרבה.
האדם המעורר לזה יהיה לו חלק נכון בכל אשר יוולד מזה, להתעדן בעדן נצחי אשר עין לא ראתהו, נלאה שכל אנושי להקיף ולהכיר היטב כמות ואכות מצות הרבים, אשר תלוה את האדם מדבר הקל הזה, העמל מעט והשכר הרבה באין ערך ושעור, לזאת ישים האדם עינו וכח שכלו לדבר הגדול הלזה, אם בעל נפש הוא'.
"גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ"
בתקופת המלחמה האיומה והנוראה, כשדם ישראל לרבבותיו נשפך כמים ואין פוצה פה ומצפצף, זרם פליטים הגיע לארצנו הקדושה אחד מעיר ושנים ממשפחה, דוויים וסחופים לבבות שבורים ורוחות נכאים, עד אשר נדמו כעצים יבשים ללא טל של חיים, במצב נורא כזה היה הרב מפוניבז' זצ''ל מרבה לעודדם ולחזקם באופנים שונים.
והיה רגיל על לשונו דברי ה'ילקוט שמעוני': שאחר מעשה המרגלים כשנגזר על העם היוצא ממצרים שלא יכנסו לארץ, אלא יסתובבו במדבר כארבעים שנה ללא תכלית ומטרה ושם ימותו, נתאר לעצמינו איך חשך עליהם עולמם חושך ואפילה, הלא כל ימי חייהם היו אמונים על ההבטחה שהובטחה לאברהם אביהם אבי האומה, שיעלו ביום מן הימים לארץ ישראל ''אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'' וינחלוה, מזמן יציאתם ממצרים מתכוננים הם לבא לארץ לזכות ליכנס ולחסות בתוכה, כמה השתוקקות היתה אצורה בקרבם ואז כשהיו כבר קרובים כל כך אל המטרה הנכספת, כבר נשלחו המרגלים לתור את הארץ, באה אליהם הגזירה הנוראה ''וְשָׁם יָמֻתוּ'' (במדבר יד) במדבר הגדול והנורא הזה.
באותו זמן, כשהדכדוך והיאוש תפס כל פנה, אמר הקב''ה למשה רבינו ע''ה בהאי לישנא (ילקוט שמעוני במדבר יג תשמה): 'אמר לו הקב''ה למשה: ''משה, משה, בוא ורצה אותם העניים שכבר יצא לבם מעליהם'' ' אין הגדרה אחרת המתאימה למצב הנורא שהיו נתונים בו, אלא ש'יצא לבם מעליהם', כמו אנשים שנטרפה עליהם דעתם, עד שמשה רבנו לא ידע איך להתמודד עם בקשה זו, איך ירצם בעת צערם הנורא, במה ינחמם?! במה ישיב את לבם?! אמר משה לפני הקב''ה: ' ''רבונו של עולם, במה ארצם''?! אמר לו הקב''ה: ''צא ורצם בדברי תורה'' '! והיה לומד עמהם פרשת מנחה ונסכים.
''אכן'', היה אומר הרב מפוניבז' בפניהם, ''רק זו היא נחמתנו בעווננו, כשיהודים נמצאים בצרה ובשביה, כשיהודים נידונים בחימה שפוכה וכבר יצא לבם מעליהם, חומל עליהם הקב''ה ואומר לרצותם, בפרק משניות! בדף הגמרא! אין צרי ומרפא לנפש ישראל פצועה אלא זו בלבד.
חיבים איפוא בשעה טרופה זו, לגשת מיד ולהקים בתי אולפנא עבור הצעירים, יש למשוך יהודים מכל ימות השנה אל בית המדרש, כל מי שאי פעם בחייו למד דף גמרא וגם את אלו שלדאבוננו לא זכו ללמוד מימיהם, הכל צריכים חזוק והתעלות, שהמאור שבתורה מחזירן למוטב והכל מתעלין ומתענגין על ידי דף הגמרא, על ידי למוד תורתנו הקדושה''.
"וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ"
כתב רבינו יעקב 'בעל הטורים': ''אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב'' - 'ר''ת - אלול. לכך נהגו להשכים ולהתפלל סליחות מר''ח אלול ואילך. וכן
''לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' '' (תהלים כז יג) ''לוּלֵא'' אותיות - אלול שמאלול ואילך חרדתי נגד ה'.
"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם ושוטריכם כל איש ישראל"
דרכו של עולם, בשעה שמתעורר צורך לפעול ולעשות למען היהדות, לנהל מלחמת מצוה למען כבוד שמים, אומר כל אחד: מה אני ומי אני? דבר זה ראוי שיטפלו בו הרבנים, האדמורים, עסקני ציבור המובהקים, ולא אני האדם הפשוט … ברם, טעות חמורה היא הגורמת להרבה נזקים. כשהדבר נוגע "לפני ה' א-להיך" - שהמדובר הוא בכבוד שמים, מן הצורך שיהיה "אתם נצבים כולכם" - הכל חייבים להתגייס לפעולה, גם "ראשיכם שבטיכם" וגם "מחוטב עציך ועד שואב מימך". איש אל ישתמט מחובתו ואל יטיל את המלאכה על שכם הגדולים. (בוצינא דנהורא)
חסידים ומתנגדים מחולקים ביניהם לגבי נוסח התפילה. החסידים מקדימים "הודו" לפני "ברוך שאמר", ואילו המתנגדים מקדימים "ברוך שאמר" לפני "הודו", אולם משתווים הם ביניהם בהגיעם ל"יהי כבוד"
כשמדובר בכבוד שמים יש לחדול מכל חילוקי הנוסחאות והדעות ולהתלכד לכוח אחד, כדי להגן על "יהי כבוד ה' לעולם"
"בפיך ובלבבך לעשתו"
אל תצא ידי חובך בדיבור ומחשבה גרידא, אלא מה שבלבך ובפיך – עשה, בפיך ובללבך – לעשותו.
(ר' מ"מ מקוצק)
"ושבת עד ה' א-לוהיך"
הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ב) אומר: "ומה היא התשובה, שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". וזה מרומז כאן "ושבת"- תקבל על עצמך לשוב בלב שלם וברצון עז ובהחלטיות שלא ישוב לזה החטא עוד, "עד" (עי"ן בצירה, מלשון עדות) "ה א-להיך". (מעינה של תורה)
"ושבת עד ה' א-להיך... בכל לבבך ובכל נפשך"
ולא נאמר "ובכל מאדך", כי כוונת הכתוב לאחרית הימים, ועל אותה שעה אמרו חז"ל (סנהדרין צז) "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס.
(שער בת רבים)
"אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך"
כלום נידחים לשמים, הלא "בקצה הארץ" היה צריך לומר ?
הבעש"ט היה מלמד זכות על ישראל, שאפילו בשעה שאדם מישראל עושה איזה מרמה בעסקיו, סוף סוף גם בזה יש איזו כוונה טובה, כי רוצה להרוויח כסף כדי שיוכל לתת צדקה, לשלם שכר לימוד עבור ילדיו, לצורכי שבת וכדומה.
וזה הפירוש בפסוק "אם יהיה נדחך בקצה השמים" אם בדחייתך, בעבירותיך, בקצה המחשבה ישנה איזו כוונה לשם שמים, "משם יקבצך ה' " – מהניצוץ הקטן הזה של לשם שמים הנמצא בתוך העבירה, משם יקחך ה'. המחשבה הנעלה הזאת מצילה אותו שלא יפול בנופלים ומביאה אותו לתשובה שלמה.
(נעם מגדים)
"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה"
פירש''י: 'שרש מגדל עשב מר כגידין שהן מרים, כלומר: מפרה ומרבה רשע בקרבכם'. שבועה הושבענו כאן בכתוב: ''פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה'' ומה אנו יכולים לעשות שלא יהא אחד בתוכנו שיהא ''שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה'', הלא ניתן כח הבחירה לכל אחד ואחד לבחור בטוב או חלילה ברע בחיים או חלילה במות. אלא שאמר שלמה המלך ע''ה (משלי ו): ''וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר'' כלומר: הדרך להגיע לבחירה בחיים היא דרך תוכחת המוסר שיוכיח את עצמו ואת הנמצאים בסביבתו וזו היא חובה קדושה על כל הירא את דבר ה'.
רבינו ישראל מסלנט זצ''ל כותב באגרת המוסר שלו דברים כדורבנות, זה לשונו: 'ישים האדם אל לבו לזכות את הרבים, לעוררם להתבוננות יראה ומוסר.... וזכות הרבים תהיה תלויה בו. והוא רפואה גשמית וגם רוחנית, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה: 'כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו' (יומא פז.).
ומה מאד תגדל מצוה זו בעיני האדם, לשום לבו ונפשו להדריך בני אדם ללמוד המוסר, להציל נפשם משאול תחתית וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנא:): 'כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים' ואין לך רחמנות גדולה מלהזכיר ולעורר לבב בני אדם ללמוד היראה, כי אז בעיניהם יראו ואזניהם ישמעו ולבבם יבינו גודל המכשלה אשר לפניהם וינהמו על אחריתם לשוב אל ה' יתברך, להיות
''סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב'' (תהילים לד). אם מעט ואם הרבה.
האדם המעורר לזה יהיה לו חלק נכון בכל אשר יוולד מזה, להתעדן בעדן נצחי אשר עין לא ראתהו, נלאה שכל אנושי להקיף ולהכיר היטב כמות ואכות מצות הרבים, אשר תלוה את האדם מדבר הקל הזה, העמל מעט והשכר הרבה באין ערך ושעור, לזאת ישים האדם עינו וכח שכלו לדבר הגדול הלזה, אם בעל נפש הוא'.
"גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ"
בתקופת המלחמה האיומה והנוראה, כשדם ישראל לרבבותיו נשפך כמים ואין פוצה פה ומצפצף, זרם פליטים הגיע לארצנו הקדושה אחד מעיר ושנים ממשפחה, דוויים וסחופים לבבות שבורים ורוחות נכאים, עד אשר נדמו כעצים יבשים ללא טל של חיים, במצב נורא כזה היה הרב מפוניבז' זצ''ל מרבה לעודדם ולחזקם באופנים שונים.
והיה רגיל על לשונו דברי ה'ילקוט שמעוני': שאחר מעשה המרגלים כשנגזר על העם היוצא ממצרים שלא יכנסו לארץ, אלא יסתובבו במדבר כארבעים שנה ללא תכלית ומטרה ושם ימותו, נתאר לעצמינו איך חשך עליהם עולמם חושך ואפילה, הלא כל ימי חייהם היו אמונים על ההבטחה שהובטחה לאברהם אביהם אבי האומה, שיעלו ביום מן הימים לארץ ישראל ''אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'' וינחלוה, מזמן יציאתם ממצרים מתכוננים הם לבא לארץ לזכות ליכנס ולחסות בתוכה, כמה השתוקקות היתה אצורה בקרבם ואז כשהיו כבר קרובים כל כך אל המטרה הנכספת, כבר נשלחו המרגלים לתור את הארץ, באה אליהם הגזירה הנוראה ''וְשָׁם יָמֻתוּ'' (במדבר יד) במדבר הגדול והנורא הזה.
באותו זמן, כשהדכדוך והיאוש תפס כל פנה, אמר הקב''ה למשה רבינו ע''ה בהאי לישנא (ילקוט שמעוני במדבר יג תשמה): 'אמר לו הקב''ה למשה: ''משה, משה, בוא ורצה אותם העניים שכבר יצא לבם מעליהם'' ' אין הגדרה אחרת המתאימה למצב הנורא שהיו נתונים בו, אלא ש'יצא לבם מעליהם', כמו אנשים שנטרפה עליהם דעתם, עד שמשה רבנו לא ידע איך להתמודד עם בקשה זו, איך ירצם בעת צערם הנורא, במה ינחמם?! במה ישיב את לבם?! אמר משה לפני הקב''ה: ' ''רבונו של עולם, במה ארצם''?! אמר לו הקב''ה: ''צא ורצם בדברי תורה'' '! והיה לומד עמהם פרשת מנחה ונסכים.
''אכן'', היה אומר הרב מפוניבז' בפניהם, ''רק זו היא נחמתנו בעווננו, כשיהודים נמצאים בצרה ובשביה, כשיהודים נידונים בחימה שפוכה וכבר יצא לבם מעליהם, חומל עליהם הקב''ה ואומר לרצותם, בפרק משניות! בדף הגמרא! אין צרי ומרפא לנפש ישראל פצועה אלא זו בלבד.
חיבים איפוא בשעה טרופה זו, לגשת מיד ולהקים בתי אולפנא עבור הצעירים, יש למשוך יהודים מכל ימות השנה אל בית המדרש, כל מי שאי פעם בחייו למד דף גמרא וגם את אלו שלדאבוננו לא זכו ללמוד מימיהם, הכל צריכים חזוק והתעלות, שהמאור שבתורה מחזירן למוטב והכל מתעלין ומתענגין על ידי דף הגמרא, על ידי למוד תורתנו הקדושה''.
"וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ"
כתב רבינו יעקב 'בעל הטורים': ''אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב'' - 'ר''ת - אלול. לכך נהגו להשכים ולהתפלל סליחות מר''ח אלול ואילך. וכן
''לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' '' (תהלים כז יג) ''לוּלֵא'' אותיות - אלול שמאלול ואילך חרדתי נגד ה'.
"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם ושוטריכם כל איש ישראל"
דרכו של עולם, בשעה שמתעורר צורך לפעול ולעשות למען היהדות, לנהל מלחמת מצוה למען כבוד שמים, אומר כל אחד: מה אני ומי אני? דבר זה ראוי שיטפלו בו הרבנים, האדמורים, עסקני ציבור המובהקים, ולא אני האדם הפשוט … ברם, טעות חמורה היא הגורמת להרבה נזקים. כשהדבר נוגע "לפני ה' א-להיך" - שהמדובר הוא בכבוד שמים, מן הצורך שיהיה "אתם נצבים כולכם" - הכל חייבים להתגייס לפעולה, גם "ראשיכם שבטיכם" וגם "מחוטב עציך ועד שואב מימך". איש אל ישתמט מחובתו ואל יטיל את המלאכה על שכם הגדולים. (בוצינא דנהורא)
חסידים ומתנגדים מחולקים ביניהם לגבי נוסח התפילה. החסידים מקדימים "הודו" לפני "ברוך שאמר", ואילו המתנגדים מקדימים "ברוך שאמר" לפני "הודו", אולם משתווים הם ביניהם בהגיעם ל"יהי כבוד"
כשמדובר בכבוד שמים יש לחדול מכל חילוקי הנוסחאות והדעות ולהתלכד לכוח אחד, כדי להגן על "יהי כבוד ה' לעולם"
"בפיך ובלבבך לעשתו"
אל תצא ידי חובך בדיבור ומחשבה גרידא, אלא מה שבלבך ובפיך – עשה, בפיך ובללבך – לעשותו.
(ר' מ"מ מקוצק)
"ושבת עד ה' א-לוהיך"
הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ב) אומר: "ומה היא התשובה, שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". וזה מרומז כאן "ושבת"- תקבל על עצמך לשוב בלב שלם וברצון עז ובהחלטיות שלא ישוב לזה החטא עוד, "עד" (עי"ן בצירה, מלשון עדות) "ה א-להיך". (מעינה של תורה)
"ושבת עד ה' א-להיך... בכל לבבך ובכל נפשך"
ולא נאמר "ובכל מאדך", כי כוונת הכתוב לאחרית הימים, ועל אותה שעה אמרו חז"ל (סנהדרין צז) "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס.
(שער בת רבים)
"אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך"
כלום נידחים לשמים, הלא "בקצה הארץ" היה צריך לומר ?
הבעש"ט היה מלמד זכות על ישראל, שאפילו בשעה שאדם מישראל עושה איזה מרמה בעסקיו, סוף סוף גם בזה יש איזו כוונה טובה, כי רוצה להרוויח כסף כדי שיוכל לתת צדקה, לשלם שכר לימוד עבור ילדיו, לצורכי שבת וכדומה.
וזה הפירוש בפסוק "אם יהיה נדחך בקצה השמים" אם בדחייתך, בעבירותיך, בקצה המחשבה ישנה איזו כוונה לשם שמים, "משם יקבצך ה' " – מהניצוץ הקטן הזה של לשם שמים הנמצא בתוך העבירה, משם יקחך ה'. המחשבה הנעלה הזאת מצילה אותו שלא יפול בנופלים ומביאה אותו לתשובה שלמה.
(נעם מגדים)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה