"וידבר ה' אל משה במדבר סיני"
קול התורה עולה מן המדבר. אילו היה קול התורה עולה ממקום מושב בני אדם, היה הופך לרשות היחיד, לקולם של שבט אחד או אומה אחת. שם, במדבר, בבין החולות, בשטח הפקר שלא אדם ולא ציבור איווהו למושב להם, נוצרה תורת מוסר אלוהי, ששומה עליה להיות נכס של האנושות כולה. משם בקע קול זה, קריאה לביטול הגבולות בין עם לעם ובין גזע לגזע (עתים לתורה).
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד"
אומר רבי יעקב ניימן, מבעלי המוסר: התורה ניתנה במדבר, ללמד על הקשר שבין לימוד התורה ובין הביטחון בה', הן בכל הנוגע לקיום הגשמי, והן באשר לעצם הלימוד. אדם השרוי בבדידות במדבר, מרגיש ויודע שאין לו על מי לסמוך אלא על ה' בלבד, כך גם על לומד התורה להרגיש ולהאמין שהקב"ה יספק לו את צורכי מחייתו. ביטחון זה של לומד התורה הוא תנאי להצלחתו בלימודו, כלשון התפילה: "בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים, כן תחננו ותלמדנו". המדבר בא ללמד על שלמות הביטחון; אדם השרוי במדבר, אין מי שיקפח אותו או יקח ממנו את שיש לו. כך גם מי ששרוי בין אנשים, אל לו לחשוש משום דבר, כי רצון ה' הוא שיקום ויהיה.
"במדבר סיני"
את ספר "במדבר" מתחילים לקרוא בשבת שלפני חג מתן תורה. מתן התורה דווקא במדבר אינו מקרי, אלא הוא חלק מעצם המשמעות של תורה וגאולה. בכמה דתות נתפס המדבר כמקום אידיאלי להתקרבות בין אדם לאלוהיו, מקום שבני אדם בורחים אליו כדי לחיות חיי נזירות. ואילו בדת ישראל התורה אמנם ניתנה במדבר, אך היא נועדה לבני אדם שיחיו על פיה בתוך חברה מתורבתת ומפותחת, ותורה זו תסייע להם לכבוש ולרסן את הפראות השדית שבאדם. ההתגלות במדבר משמשת אפוא תזכורת קבועה לאדם. שאם לא יגבר על הישימון, עלול הישימון לגבור עליו. (תורה היום).
"איש ראש לבית אבותיו הוא"
שני בני אדם היו מריבים זה עם זה. הטיח אחד בחברו "אין לך כל יחוס !" נענה הלה ואמר: "אמנם מיוחס אתה, אולם בך היחוס מסתיים, ואילו בי היחוס מתחיל" זוהי הכוונה שבפס' "ראש לבית אבותיו הוא" כל אחד מהם היה מיוחס מכוח עצמו, כך שהתחיל בו יחוס חדש לבני המשפחה הבאים אחריו. (הר"מ חפץ זצ"ל)
"ויתילדו על משפחתם"
הם נעשו במדבר כאנשים שנולדים מחדש, ולא היו כלל וכלל אותם אנשים מלפני כן. גם היו קשורים לה' יתברך ותלוים בעזרתו כתינוק הנולד הקשור אל אמו ואינו מסוגל לזוז בלעדי עזרתה, כדרך שאמר הכתוב: "נפשי כגמול עלי אמו" [תהלים קלא,ב] (שפת אמת)
"כל פקודי הלויים... שנים ועשרים אלף"
מה טעמו של דבר שהיה שבט לוי מועט במספרו מכל יתר השבטים?
לפי שני ישראל, אשר סבלו ונתענו בשעבוד מצרים, היפרה והירבה אותם ה'-יתברך שלא כדרך הטבע, ככתוב: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ"(שמות א,יב). אבל שבט לוי, שלפי דברי חכמינו לא היה בשעבוד מצרים ולא עבד עבודת פרך, היתה איפוא ילודתו בדרך הטבע וברכת "כן ירבה וכן יפרוץ" לא חלה עליו. (רמב"ן)
"ויהי כל בכור זכר ... לפקדיהם"
אגב המנין היה משה רבינו מתקן את כל חסרונותיהם. "לפקודיהם" מלשון "ולא נפקד ממנו איש", היינו חסרון... (חידושי הרי"ם)
עמל התורה
אֶחָד מֵחֲסִידָיו שֶׁל רַבִּי אַהֲרן-לֵיְבּ מִפְּרִימִישְׁלָן בִּקֵּר פַּעַם אֵצֶל רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ מִלִּיזֶנְסְק. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ: "אֱמור לְרַבְּךָ בִּשְׁמִי שֶׁלּא יִהְיֶה גַּאַוְתָן גָּדוֹל כָּל-כָּךְ".
כְּשֶׁנִּמְסְרוּ הַדְּבָרִים לְרַבִּי אַהֲרן-לֵיְבּ, הִצְטַעֵר מְאוֹד וְהֶחְלִיט לִנְסועַ אֶל רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ. הוּא הִגִּיעַ אֵלָיו לִקְרַאת שַׁבָּת וְנִתְקַבֵּל עַל-יָדוֹ בְּכָבוֹד רַב. בְּצֵאת הַשַּׁבָּת שָׁאַל אֶת רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ, מַהִי הַגַּאֲוָה שֶׁהוּא מוֹצֵא בּוֹ. הֵשִׁיב רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ: "הֲלוֹא אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בָּא אֵלַי וּמִתְאוֹנֵן שֶׁאֵינְךָ מוּכָן לִלְמוד תּוֹרָה מִפִּיו!".
נָגולָּה אֶבֶן מִלִּבּוֹ שֶׁל רַבִּי אַהֲרן-לֵיְבּ וְאָמַר: "גַּם עַכְשָׁו אֵינִי רוֹצֶה. כָּל שְׁאִיפָתִי הִיא לַעֲמול בַּתּוֹרָה וּלְהָבִין בָּהּ בְּכוֹחוֹתַי שֶׁלִּי".
דבר תורה קצר במדבר, דבר תורה במדבר, פנינים, וורטים במדבר, סיפור חסידי במדבר
קול התורה עולה מן המדבר. אילו היה קול התורה עולה ממקום מושב בני אדם, היה הופך לרשות היחיד, לקולם של שבט אחד או אומה אחת. שם, במדבר, בבין החולות, בשטח הפקר שלא אדם ולא ציבור איווהו למושב להם, נוצרה תורת מוסר אלוהי, ששומה עליה להיות נכס של האנושות כולה. משם בקע קול זה, קריאה לביטול הגבולות בין עם לעם ובין גזע לגזע (עתים לתורה).
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד"
אומר רבי יעקב ניימן, מבעלי המוסר: התורה ניתנה במדבר, ללמד על הקשר שבין לימוד התורה ובין הביטחון בה', הן בכל הנוגע לקיום הגשמי, והן באשר לעצם הלימוד. אדם השרוי בבדידות במדבר, מרגיש ויודע שאין לו על מי לסמוך אלא על ה' בלבד, כך גם על לומד התורה להרגיש ולהאמין שהקב"ה יספק לו את צורכי מחייתו. ביטחון זה של לומד התורה הוא תנאי להצלחתו בלימודו, כלשון התפילה: "בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים, כן תחננו ותלמדנו". המדבר בא ללמד על שלמות הביטחון; אדם השרוי במדבר, אין מי שיקפח אותו או יקח ממנו את שיש לו. כך גם מי ששרוי בין אנשים, אל לו לחשוש משום דבר, כי רצון ה' הוא שיקום ויהיה.
"במדבר סיני"
את ספר "במדבר" מתחילים לקרוא בשבת שלפני חג מתן תורה. מתן התורה דווקא במדבר אינו מקרי, אלא הוא חלק מעצם המשמעות של תורה וגאולה. בכמה דתות נתפס המדבר כמקום אידיאלי להתקרבות בין אדם לאלוהיו, מקום שבני אדם בורחים אליו כדי לחיות חיי נזירות. ואילו בדת ישראל התורה אמנם ניתנה במדבר, אך היא נועדה לבני אדם שיחיו על פיה בתוך חברה מתורבתת ומפותחת, ותורה זו תסייע להם לכבוש ולרסן את הפראות השדית שבאדם. ההתגלות במדבר משמשת אפוא תזכורת קבועה לאדם. שאם לא יגבר על הישימון, עלול הישימון לגבור עליו. (תורה היום).
"איש ראש לבית אבותיו הוא"
שני בני אדם היו מריבים זה עם זה. הטיח אחד בחברו "אין לך כל יחוס !" נענה הלה ואמר: "אמנם מיוחס אתה, אולם בך היחוס מסתיים, ואילו בי היחוס מתחיל" זוהי הכוונה שבפס' "ראש לבית אבותיו הוא" כל אחד מהם היה מיוחס מכוח עצמו, כך שהתחיל בו יחוס חדש לבני המשפחה הבאים אחריו. (הר"מ חפץ זצ"ל)
"ויתילדו על משפחתם"
הם נעשו במדבר כאנשים שנולדים מחדש, ולא היו כלל וכלל אותם אנשים מלפני כן. גם היו קשורים לה' יתברך ותלוים בעזרתו כתינוק הנולד הקשור אל אמו ואינו מסוגל לזוז בלעדי עזרתה, כדרך שאמר הכתוב: "נפשי כגמול עלי אמו" [תהלים קלא,ב] (שפת אמת)
"כל פקודי הלויים... שנים ועשרים אלף"
מה טעמו של דבר שהיה שבט לוי מועט במספרו מכל יתר השבטים?
לפי שני ישראל, אשר סבלו ונתענו בשעבוד מצרים, היפרה והירבה אותם ה'-יתברך שלא כדרך הטבע, ככתוב: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ"(שמות א,יב). אבל שבט לוי, שלפי דברי חכמינו לא היה בשעבוד מצרים ולא עבד עבודת פרך, היתה איפוא ילודתו בדרך הטבע וברכת "כן ירבה וכן יפרוץ" לא חלה עליו. (רמב"ן)
"ויהי כל בכור זכר ... לפקדיהם"
אגב המנין היה משה רבינו מתקן את כל חסרונותיהם. "לפקודיהם" מלשון "ולא נפקד ממנו איש", היינו חסרון... (חידושי הרי"ם)
עמל התורה
אֶחָד מֵחֲסִידָיו שֶׁל רַבִּי אַהֲרן-לֵיְבּ מִפְּרִימִישְׁלָן בִּקֵּר פַּעַם אֵצֶל רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ מִלִּיזֶנְסְק. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ: "אֱמור לְרַבְּךָ בִּשְׁמִי שֶׁלּא יִהְיֶה גַּאַוְתָן גָּדוֹל כָּל-כָּךְ".
כְּשֶׁנִּמְסְרוּ הַדְּבָרִים לְרַבִּי אַהֲרן-לֵיְבּ, הִצְטַעֵר מְאוֹד וְהֶחְלִיט לִנְסועַ אֶל רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ. הוּא הִגִּיעַ אֵלָיו לִקְרַאת שַׁבָּת וְנִתְקַבֵּל עַל-יָדוֹ בְּכָבוֹד רַב. בְּצֵאת הַשַּׁבָּת שָׁאַל אֶת רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ, מַהִי הַגַּאֲוָה שֶׁהוּא מוֹצֵא בּוֹ. הֵשִׁיב רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ: "הֲלוֹא אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בָּא אֵלַי וּמִתְאוֹנֵן שֶׁאֵינְךָ מוּכָן לִלְמוד תּוֹרָה מִפִּיו!".
נָגולָּה אֶבֶן מִלִּבּוֹ שֶׁל רַבִּי אַהֲרן-לֵיְבּ וְאָמַר: "גַּם עַכְשָׁו אֵינִי רוֹצֶה. כָּל שְׁאִיפָתִי הִיא לַעֲמול בַּתּוֹרָה וּלְהָבִין בָּהּ בְּכוֹחוֹתַי שֶׁלִּי".
דבר תורה קצר במדבר, דבר תורה במדבר, פנינים, וורטים במדבר, סיפור חסידי במדבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה