"כה תברכו את בני ישראל אמור להם"
"בכוונה ובלב שלם" (רש"י). אמור להם שהברכות מכוונות רק לישראל ולא לכהנים, ובשעה שהם מברכים את ישראל לא תעלה במחשבתם כל נגיעה אישית וטובת הנאה שתצמח להם מן הברכות. כאשר תתקיימנה הברכות לישראל, ויתברך פרי בטנם ואדמתם, עשתרות צאנם ובקרם, ממונם ונכסיהם, תצמח מכך טובת הנאה גם לכהנים, שיזכו במתנות כהונה לרוב. לכן הזהירם הכתוב: "אמור להם" – להם ולא לכם. הכתוב אף מדגיש: "דבר אל אהרן", לפי שבעת כהונתו של אהרן במדבר לא נהגו עדיין מתנות כהונה, וברכתו כוונה אך ורק לבני ישראל. ("כתב סופר").
"אמור להם יברכך ה' וישמרך...וישם לך שלום"
פתח הכתוב בלשון רבים: "אמור להם", ואילו את הברכות עצמן אמר בלשון יחיד: "יברכך...וישם לך". לא כל ברכה יפה ללשון רבים, שאין הברכה שווה לכל אדם. אמרו חז"ל (תנחומא ישן יח): "'יברכך' – בממון, 'יברכך' – בבנים". הממון ברכה הוא לאחד, ואילו לאחר הוא קללה, שמעבירו מדרך הישר. כך גם בבנים. כאשר הבנים מביאים נחת להוריהם, הרי זו ברכה. ואילו כאשר הם גורמים להוריהם ביזיונות, זו היפוכה של ברכה, וכן כך בכל הברכות. לפיכך נאמרו ברכות הברכה המשולשת בלשון יחיד, לכל אחד ברכה שהוא צריך לה". ("דן מדניאל").
"וישמע משה את הקול מדבר אליו"
"מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו" (רש"י). אומר רבי משה פיינשטיין: משה למד גם מה שלא אמר ה' בפירוש, אלא גם מה שדיבר כביכול ה' בינו לבין עצמו. וזהו לימוד לדורות, שצריך להתעמק בדבר ה' – אלה דברי חכמים, ולהבין לאמיתה של תורה, גם בדברים שאינם נאמרים במפורש.
רבינו בחיי אומר: כי נתן הקב"ה את הברכות במתנה.
ולאחר כ"ד מתנות הכהנים שנתן להם זוהי המתנה העשרים וחמש.
יש לכך רמז בנאמר: "כּה תְבָרֲכוּ" שה"תְבָרֲכוּ" היא הכ"ה במספר.
ומוסיף בעל הטורים רמזים נוספים הטמונים במלה "כֹּה":
להזכיר זכותם של ישראל מעקידת יצחק שבה נאמר: "ואֲַנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה" (בראשית כב).
"כֹּה" - להזכיר גם ברכת ה' שבה הבטיח "כֹּה יִהְיֶה זרַעֶךָ"(בראשית טו).
במלה "כֹּה" גם רמוזים מספר האותיות בפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים ה) העולה למנין: "כֹּה". כ"ה פעמים נזכרה המלה 'ברכה' בתורה וכ"ה פעמים נשנתה המלה "שָׁלוֹם". זו
הסבה, אומר 'בעל הטורים', שברכת כהנים נפתחת ב'ברכה' ומסתימת ב"שָׁלוֹם".
ובמשנה (עוקצין ג): 'אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: "לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בָּשָׁלוֹם"" ' (תהלים
כט). אף בברכת כהנים, אחר כל הברכות, מסיימן ב"שָׁלוֹם",
לומר לך; שאין הברכות מועילות כלום, אלא אם כן, שלום ביניהם.
"זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב" (ז יז)
מפני מה חתם הכתוב אצל כל נשיא ונשיא "זֶה קָרְבַּן.."?. אלא בקש הכתוב
להשמיענו שכל נשיא שהקריב את קרבנו לא עשה זאת מפני שבקש לנהוג
כחברו שהקריב את קרבנו אתמול. "זֶה קָרְבַּן" – דהיינו: שהקרבת קרבנו של כל
נשיא היתה מחמת רצון עצמו. (רש"ב מפרשיסחא)
"בכוונה ובלב שלם" (רש"י). אמור להם שהברכות מכוונות רק לישראל ולא לכהנים, ובשעה שהם מברכים את ישראל לא תעלה במחשבתם כל נגיעה אישית וטובת הנאה שתצמח להם מן הברכות. כאשר תתקיימנה הברכות לישראל, ויתברך פרי בטנם ואדמתם, עשתרות צאנם ובקרם, ממונם ונכסיהם, תצמח מכך טובת הנאה גם לכהנים, שיזכו במתנות כהונה לרוב. לכן הזהירם הכתוב: "אמור להם" – להם ולא לכם. הכתוב אף מדגיש: "דבר אל אהרן", לפי שבעת כהונתו של אהרן במדבר לא נהגו עדיין מתנות כהונה, וברכתו כוונה אך ורק לבני ישראל. ("כתב סופר").
"אמור להם יברכך ה' וישמרך...וישם לך שלום"
פתח הכתוב בלשון רבים: "אמור להם", ואילו את הברכות עצמן אמר בלשון יחיד: "יברכך...וישם לך". לא כל ברכה יפה ללשון רבים, שאין הברכה שווה לכל אדם. אמרו חז"ל (תנחומא ישן יח): "'יברכך' – בממון, 'יברכך' – בבנים". הממון ברכה הוא לאחד, ואילו לאחר הוא קללה, שמעבירו מדרך הישר. כך גם בבנים. כאשר הבנים מביאים נחת להוריהם, הרי זו ברכה. ואילו כאשר הם גורמים להוריהם ביזיונות, זו היפוכה של ברכה, וכן כך בכל הברכות. לפיכך נאמרו ברכות הברכה המשולשת בלשון יחיד, לכל אחד ברכה שהוא צריך לה". ("דן מדניאל").
"וישמע משה את הקול מדבר אליו"
"מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו" (רש"י). אומר רבי משה פיינשטיין: משה למד גם מה שלא אמר ה' בפירוש, אלא גם מה שדיבר כביכול ה' בינו לבין עצמו. וזהו לימוד לדורות, שצריך להתעמק בדבר ה' – אלה דברי חכמים, ולהבין לאמיתה של תורה, גם בדברים שאינם נאמרים במפורש.
רבינו בחיי אומר: כי נתן הקב"ה את הברכות במתנה.
ולאחר כ"ד מתנות הכהנים שנתן להם זוהי המתנה העשרים וחמש.
יש לכך רמז בנאמר: "כּה תְבָרֲכוּ" שה"תְבָרֲכוּ" היא הכ"ה במספר.
ומוסיף בעל הטורים רמזים נוספים הטמונים במלה "כֹּה":
להזכיר זכותם של ישראל מעקידת יצחק שבה נאמר: "ואֲַנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה" (בראשית כב).
"כֹּה" - להזכיר גם ברכת ה' שבה הבטיח "כֹּה יִהְיֶה זרַעֶךָ"(בראשית טו).
במלה "כֹּה" גם רמוזים מספר האותיות בפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים ה) העולה למנין: "כֹּה". כ"ה פעמים נזכרה המלה 'ברכה' בתורה וכ"ה פעמים נשנתה המלה "שָׁלוֹם". זו
הסבה, אומר 'בעל הטורים', שברכת כהנים נפתחת ב'ברכה' ומסתימת ב"שָׁלוֹם".
ובמשנה (עוקצין ג): 'אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: "לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בָּשָׁלוֹם"" ' (תהלים
כט). אף בברכת כהנים, אחר כל הברכות, מסיימן ב"שָׁלוֹם",
לומר לך; שאין הברכות מועילות כלום, אלא אם כן, שלום ביניהם.
"זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב" (ז יז)
מפני מה חתם הכתוב אצל כל נשיא ונשיא "זֶה קָרְבַּן.."?. אלא בקש הכתוב
להשמיענו שכל נשיא שהקריב את קרבנו לא עשה זאת מפני שבקש לנהוג
כחברו שהקריב את קרבנו אתמול. "זֶה קָרְבַּן" – דהיינו: שהקרבת קרבנו של כל
נשיא היתה מחמת רצון עצמו. (רש"ב מפרשיסחא)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה