פנינים וורטים פרשת בהעלותך - סיפור חסידי

פנינים וורטים פרשת בהעלותך - סיפור חסידי

"בהעלותך את הנרות"

למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות.

במה גדולה הדלקת הנרות מקרבנות הנשיאים?

במדרש רבה נאמר על כך: "הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים היו נוהגין, אבל הנרות לעולם קיימין". אך עם זה עדיין קשה להבין, והלא בזמן שבית-המקדש אינו קיים ואין הקרבנות נוהגים הן גם המנורה אינה קיימת?

ברם - אומר הרמב"ן - כאן הבטיח לו השם-יתברך לאהרן הכוהן, שעל-ידי בניו החשמונאים יתרחשו ניסים ונפלאות בחנוכה שניה, כאשר ידליקו את המנורה שמונה ימים בפך שמן של יום אחד, ותישאר לדורות מצווה של הדלקת-נרות - נרות החנוכה, שנוהגים אפילו בזמן שבית-המקדש אינו קיים. כלפי הנרות הללו נתכוון המדרש באמרו: "אבל הנרות לעולם קיימין".

קרבנות הנשיאים בא כדי לכפר על החטאים שהרגיש כל אחד מהם בשבטו.

אהרון הכהן הרגיש בעצמו את חטא עשיית העגל, לפיכך חלשה דעתו שלא הביא גם הוא קרבן, פן יגרום חטא זה לעיכוב בהשראת השכינה. על כן הראה לו השם-יתברך על המנורה, אשר הנר המערבי שבה היה דולק תמיד בדרך נס, אף כי לא יצקו בו שמן יותר מבשאר הנרות, למען ישמש עדות שהשכינה שורה בישראל (ראה שבת כ"ב) - הרי ממילא זוהי ההוכחה הברורה ביותר שנתכפר חטא העגל.

"ויעש כן אהרון"

"להגיד שבחו של אהרן, שלא שינה"

רבי שמחה בונים מפשיסחה היה אומר: מה גדולה היא שלא שינה? הרי גם יהודי פשוט לא היה מעז פנים לשנות ממצווה שציווה ה'? אלא, שבחו של אהרן שלא שינה את עצמו, ונשאר איש העם ואוהב את הבריות כמקודם; רודף שלום ומשכין שלום, בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. "שלא שינה" – הגדולה לא הביאה אותו לשנות את הליכותיו, מידותיו הטובות וענוונותו.

"ויעש כן אהרון"

להגיד שבחו של אהרון שלא שינה (רש"י). מדרך העולם שבפעם הראשונה האדם מתעורר ומתלהב לדבר מצוה. אבל משכבר התרגל לה – ההתלהבות מתנדפת, אבל לא כן אהרן "שלא שינה" כלומר אהרון עשה בכל ימי חייו את המצוה באותה התלהבות והרצינות של הפעם הראשונה. (שפת אמת)

"ויעש כן אהרון"

טבעו של אדם שיש בו מעין התנגדות פנימית להוראות המונחתות עליו מגבוה על ידי אדם אחר. ככל שאדם גדול יותר, משתדל הוא להראות שמעשיו נעשים על פי שיקול דעתו והבנתו שלו. לפעמים נדמה לאדם שכבודו ייפגע, אם אכן יקיים הוראה מגבוה לפרטיה ודקדוקיה, מבלי שיתקנה או יוסיף בה משהו מסגנונו האישי. לא רק בגדולים כך, אלא בכל אדם. בני אדם רבים עושים דברים דווקא במקום שלגביו הם נקראים שלא לעשות כן. ו"כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו". על כן "שבחו של אהרן – שלא שינה". אהרן הכהן, סמל השלום והענווה, שמע מפי משה את כל ההוראות לגבי העלאת האור במנורה, ועשה בדיוק כפי שהורו לו". (לקראת שבת).

"על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו"

אומר השל"ה הקדוש כי יש כאן רמז מוסר, כי בכל פעולה או תנועה שהאדם עושה יאמר "אם ירצה ה' " "בעזרת ה'". למשל, בלכתו בדרך, יאמר: הנני נוסע בעזרת השי"ת ובדעתי לחנות במקום פלוני בעזרתו יתברך אם ירצה.

נמצא שם שמים שגור בפיו תמיד, בשעה שעולה במחשבתו, ושבעת מעשה, וכן בכל פעולותיו.

''ויקרא את שם המקום קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים''

רק את המתאווים קברו שם, כי אם התאווה עצמה נקברה שם. היא חדלה מלב כל אלה שחזו בעונש הנורא. על-ידי קבירת המתאווים נקברה התאווה עצמה, ולפיכך נקרא המקום בשם ''קברות התאווה'' ולא ''קברות המתאווים''.

''ויצעק משה אל ה לאמר אל נא רפא נא לה''

מה לאמר - השיבנו אם אתה מרפא אותה אם לאו (רש''י).

לשם-מה היה צריך לתשובה, והלא יכול היה לברר דבר זה על-פי סימנו של רבי חנינא בן דוסא: ''אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל'' (ברכות ל''ד)?

ברם, רש''י אומר שלפיכך לא האריך משה בתפילה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומרבה בתפילה. ולגבי תפילה קצרה אינו יפה סימנו של רבי חנינא בן דוסא, שכן מספר מילים קצרות שגורות תמיד בפה, ולכן ביקש משה תשובה.

"והאיש משה עניו מאוד, מכל האדם אשר על פני האדמה"

העיר על כך רבי ישראל ליפקין-מסלנט: צא וראה, שהקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו מעיד כאן על משה רבינו, שהיה "עניו מאוד מכל האדם" - כינוי מופלג, שלא מצינו כמותו בכל המקרא על שום אדם אחר. ודברים אלה לא נאמרו בערוב ימיו של משה, אלא בעיצומה של פעילותו הענפה כמנהיג העם; שהרי עוד שלושים ושמונה שנות מנהיגות נכונו אותה שעה למשה.ואף אחרי ששמע משה מפי הקדוש-ברוך-הוא ציון לשבח זה - לא גבה ליבו ולא רמו עיניו. זוהי המדרגה הנעלה ביותר של ענווה, שכמותה לא זכה שום אדם אחר "אשר על פני האדמה".

 

"והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".

משה רבנו ידע היטב את מעלותיו הנפלאות, אבל הוא גם הכיר את הכוחות המיוחדים שניתנו

לו מן השמים. בענוותנותו הרבה חשב, שאילו היו כוחות אלו ניתנים לאדם אחר, היה הלה

מגיע לדרגה עליונה ממנו. (ספר המאמרים תש"י)

"לא-כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא"

אף-על-פי שמשה רבנו היה יכול להגיע לדברים רבים בדרך של הבנה, כבן-בית שיכול לראות כל דבר בבית, בכל-זאת "בכל ביתי נאמן הוא" - הוא עבד את ה' מתוך אמונה פשוטה. (מגיד ממזריטש)

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..

... אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל"

מה למינוי הזקנים, חכמי תורה, סנהדרין הגדולה, אצל הדרישה לאוכל, לבשר? הרי ודאי דברי התורה שיפיצו לא יספקו את תאוותיהם של בני ישראל? ומאידך, וכי לא היה אפשר להגיז שלוים מבלי למנות את הזקנים? היד ה' תקצר?

אלא ללמדנו: אם בשעה גדולה זו של הכנות, ערב הכניסה לארץ, העם דורש בשר, סימן מובהק הוא שמצבו הרוחני לקוי מאוד, שסולם ערכיו חומרני. יש צורך בשינוי מהותי-נפשי. משל למה הדבר דומה? לטיפול שינים. ברפואת שינים קיימים סוגי טיפולים שונים, סתימה זמנית, סתימה קבועה וטיפול שורש. כברפואת הגוף הפרטי כך גם ברפואת הכלל - התיקון לליקוי רוחני פנימי אינו רק בסיפוק של הדרישה לבשר. סיפוק הבשר באורח זמני הוא פתרון דוגמת סתימת שן, פתרון חיצוני בלבד. בנוסף לזה יש צורך בטיפול שורש יסודי, לעסוק בפעולה חינוכית אישית רחבה ועמוקה יותר בציבור לכל רבדיו. פעילות פנימית מעמיקה זו תוכל להתבצע על ידי מינוי שבעים הזקנים והדרכתם בהוראת תורה וכל מידה נכונה, שתהא מקור ברכה והשפעה לציבור הרחב. (הרב נריה זצ"ל)

  

לא תופס מקום

רבי בונם מפשיסחה שאל את אחד מחסידיו המכובדים, רבי ברוך סטוצ'ינר: ברוך, האם מצאת

לעצמך אכסניה הגונה בפשיסחה? השיב רבי ברוך: מי שאינו תופס מקום, יש לו מקום בכל

מקום...