פנינים לפרשת תרומה
"ויקחו לי תרומה"
יש לראות את התורה כמקח וממכר. לעולם אין הסוחר פורש מעסקיו משום שפעמים אינו מצליח
במסחרו. יודע הוא, כי בהזניחו לגמרי את עסקיו הריהו נידון לירידה גמורה עד עפר.
הוא הדין צריך להיות לגבי התורה. אף אם לפעמים אין מצליחים בלימודה, יש להמשיך בשקידה ובעמל
מבלי להרפות את הידים. אם יחדל אדם לגמרי מלעסוק בתורה, ודאי לא יהא לו קיום...(ר' דוד זצ"ל מקוצק)
"זהב וכסף ונחושת"
ועוד, ישנם שלשה סוגי אנשים אשר נותנים צדקה:
"זהב": זה הנותן בריא.
"כסף": כשרואה סכנה פותח.
"נחשת": נעשה חולה שאומר תנו.
"וְעָשִׂיתָ מְנרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה"
אומר רש"י הקדוש: "לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקב"ה: 'השלך את הככר לאור והיא נעשית
מאליה'. לכך לא נכתבה 'תַּעֲשֶׂה'."
ר' ישראל ממודזיץ' היה אומר: "אפשר ללמוד מזה עצה תמידית לכל אדם מישראל - שכל דבר שאתה
מתקשה בו אין לך אלא להשליך יהבך על הקב"ה - "והוא יכלכלך" - הדבר ייעשה מאליו.
"ופניהם איש אל אחיו"
וכתוב אחד אומר "ופניהם לבית" (דה"י ג-כ) כאן בעושין רצונו של מקום כאן באין עושים רצונו של מקום (בבא בתרא)
אם אדם רוצה לעשות רצונו של מקום, אין לו לתת דעתו רק על עצמו, כי אם לדאוג גם לזולת, שגם רעהו יהיה יהודי נאמן, שגם בנו של רעהו ילמד תורה וזה שנאמר "ופניהם איש אל אחיו" שיהיו פניו מופנים גם אל אחיו. ברם, אם דואג אדם לעצמו, פניו מופנים רק לביתו הוא "ופניהם לבית" הרי זה סימן שאינו עושה רצונו של מקום. (פרדס יוסף)
"זהב וכסף ונחושת"
בעל החתם סופר זצ"ל מוצא כאן רמז מפליא, שאותיותיהן של שלוש מילים אלה מרמזות על כל ימות השנה שישנה בהם קריאת תורה: ז- יום השביעי, שבת. ה-יום חמישי בשבוע. ב- יום שני בשבוע. כ- כיפורים. ס-סוכות. פ – פסח,פורים. נ-נרות (חנוכה). ח- חודש (ראש חודש ובכללו גם ראש השנה שגם הוא ראש חודש). ש- שבועות,שמחת תורה. ת-תענית.
"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו"
בזמן שיש לבני ישראל רצון ונדיבות הלב לקיים מצוות לשם שמים, אומר ה' יתברך: "לי תרומה" אני בא ע"י כך
לידי התרוממות. "כשישראל עושין רצונו של מקום מוסיפים כח בפמליא של מעלה" (קדושת לוי)
"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת"
העיקר הוא אומנם נדבת הלב – "ידבנו לבו", אבל עם הלב לבד אי אפשר לבנות משכן. לכן, אל תשכחו את "זאת התרומה: זהב, וכסף ונחושת". רבי עקיבא אייגר)
פנינים לפרשת תצווה
"ואתה תצווה את בני ישראל"
משעה שנולד משה, אין פרשה בחומש ששמו של משה לא מוזכר בה, למעט בפרשתנו "תצווה". ומעניין, זאת דווקא בפרשה אותה קוראים בתורה ב-ז' באדר, יום הולדתו של משה, ויום פטירתו?! מסביר רבי זלמן סורוצקין, שדווקא על כן נקבעה פרשה זו להיקרא בעיתוי זה, כדי להדגיש את אופייה של אמונת ישראל, שלא העמידה את המנהיג, איש האלוקים, במרכז עשייתה ועבודת השם שלה. זאת, להבדיל מאמונות זרות, שכל חגיהן ומנהגיהן מתמקדים מסביב לימי ההולדת והמיתה של מחולל דתם. (מתוך: "תורה לעם").
"כתית למאור"
רק אחרי שהאדם מזכך ומטהר עצמו, כותש את תאוותיו וכותת את המידות הרעות, רק אז ראוי הוא למאור – להבין את אור התורה. (רב נחמן מברסלב).
"ואתה תצוה את בני ישראל"
לפי שאמר מחני נא לכך לא נזכר שמו בפרשה זו (רש"י)
מכאן למדים אנו, כי אסור לו לאדם לקלל את עצמו, שהרי משה רבנו אמר "מחני נא", מתוך שמסר נפשו עבור כלל ישראל, ואעפ"כ זה עשה רושם, שלא יזכר שמו בפרשה זו, על אחת כמה וכמה אדם שעושה זאת מתוך כעס גרידא, ללא שום תכלית.
וזוהי כוונת הכתוב: "ואתה תצוה את בני ישראל" תספר להם את אשר אירע לך כתוצאה מזה שאמרת "מחני נא", ותזהירם לבל יוציאו מפיהם קללה על עצמם. (שפתי כהן)
"ויקחו אליך שמן זית זך"
לעם ישראל ניתן כח מיוחד, שלא יוכל להתבולל בין האומות אף אילו היה רוצה בכך, כדוגמת שמן זית שאינו יכול מצד עצמיותו להתערבב במשקאות אחרים. לפיכך אמרה התורה "לא תתחתן בם" (בנין התפעל) ולא "לא תחתן" לפי שבני ישראל ניחונו בכוח כזה, שלא יוכלו להתחתן בם, שלא יהיה החיתון תופס. (שפת אמת)
"כתית למאור"
"כתית" כאשר מטיפים לו לאדם מוסר ומבקשים לכתת ולשבור את לבו, יש להתכון "למאור" להאיר את פניו ולהורותו את הדרך הישרה. "ולא למנחות" אבל לא להנחיתו ולהשפילו. (הה"ק ר' יחיאל ז"ל מאלכסנדר)
"לעלות נר תמיד"
צריך אדם להדליק אצל עצמו את נר התורה ("נר מצווה ותורה אור"), שיישאר רושם לתמיד, שיהיה זה נר- תמיד ויאיר אפילו בלילות החשכה של ירידה רוחנית.
"כתית למאור להעלות נר תמיד"
בית המקדש הראשון עמד ארבע מאות ועשר שנה שזה ת"י, והבית השני עמד ארבע מאות ועשרים שנה שזה ת"כ. ביחד הרי זה "כתית". אולם בית המקדש השלישי יהיה תמידי ונצחי "להעלות נר תמיד"
(תולדות יצחק)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה