"את הצפור החיה"
כל הפסוקים שבפרשה זו מתחילים באות ו' החיבור המחבר כל פסוק אל שלפניו, מלבד
פסוק זה שמדבר על שחיטת הציפור האחת שאינו מתחיל בוו החיבור. יש בזה רמז שלא תראה הציפור החיה בשחיטת חברתה, מלבד שיש בזה משום צער בעלי חיים, הרי מבואר בשו"ע (יו"ד ל"ו) צמקה הריאה כולה אם מחמת בני אדם שהפחידוהו כגון ששחטו אחת לפניה – טריפה. ובפתחי תשובה (שם) שהוא הדין בעופות. וכאן נאמר "שתי צפורים חיות" ודרשו חז"ל (חולין קמ) ולא טריפות. לכן נאמר "את הצפור החיה" בלי ו' החיבור – שלא תיעשה טריפה מתוך ראיית שחיטת חברתה. (אזנים לתורה)
"זאת תהיה תורת המצורע והובא אל הכהן"
בירושלמי מספר מעשה בכהן שהיה עני מאד ורצה לצאת לחו"ל לצורך פרנסה, אמר
לאשתו אין לי מה להניח לך, אלמדך אפוא את חכמתי וכך לימדה כיצד הוא רואה נגעים
תוך כדי לימדו אמר לה: דעי שאין שערה בראש שאין תחתיה מעיין שממנו היא גדלה
אמרה לו אשתו ישמעו אזניך מה שפיך מדבר ומה כל שערה ושערה מזמן לה הקב"ה מעיין שתתפרנס ממנו אתה לא כל שכן ומדוע תצא לחוץ לארץ מיד חזר בו.
"זאת תהיה תורת המצורע והובא אל הכהן"
בני אדם מזלזלים בלשון הרע כי אינם יודעים את חומרת הדבר ואת כח המחץ שבפה, ואת ההשפעה לרעה שיש בלשון הרע.
– וכי מה עשיתי? הרי אלה רק דברים בעלמא. – ולכן, והובא אל הכהן ויראה שדיבורו של הכהן החותך גורלו לשבט או לחסד במוצא פיו של הכהן "טהור" – נטהר.
ובאומרו טמא – נטמא. מזה ידע להעריך את הכח העצום שבדיבור לטוב ולרע. – החיים
והמות ביד הלשון. (המגיד מדובנא)
"כנגע נראה לי בבית"
בתנחומא בפרשתנו מובא: קשה לפני הקב"ה לפשוט ידו באדם הזה, ומה הוא עושה מתרה בו תחילה ואח"כ מלקה אותו… בתחלה מלקה ביתו, חזר בו מוטב, ואם לאו מלקה בגדיו… חזר בו מוטב, ואם לאו מלקה באדם בגופו.
ולכן כתוב כנגע נראה לי, היינו מה שהוא "לי", שמגיע לי, נראה בבית
(דברי שאול)
"לכל מראה עיני הכוהן"
שנינו במסכת נגעים (פרק ב', משנה ב'): "אין רואים הנגעים ... ביום המעונן". ועוד שנינו שם (משנה ג'): "כוהן הסומא (עיור) באחת מעיניו... לא יראה את הנגעים, שנאמר: "לכל מראה עיני הכוהן" (מכאן למדים חז"ל שעל הכוהן לראות בשתי עיניו על מנת שיוכל לאבחן את הנגעים ולקבוע אם זה נגע טהור או שאינו טהור).
העיר על כך רבי דויד מושקוביץ, בעל הספר "גלילי זהב", בדרך החידוד: "אין לראות הנגעים ביום המעונן" - בשעה שעננים מעיבים את שמי ישראל ופגעים רעים מתרגשים ובאים עליהם, יש להימנע מלראות נגעים ופגמים שדבקו בבני העם. כי אין להפריד את הנגעים מן הפגעים, שהסבו את בואם...
כיוצא בכך מי שסומא באחת מעיניו - מי שמסתכל רק בנגע, ואינו מסוגל לראות את הפגע שגרם לנגע - אף הוא פסול מלדון בנגעים. וכבר הורו לנו חז"ל: "הדן את חבירו לכף זכות, דנין אותו לכף זכות" (מסכת שבת דף קכ"ז עמוד ב').
"וציווה הכהן ולקח למטהר... ועץ ארז ושני תולדת ואזוב"
מפרש רש"י: "לפי שהנגעים באים על גסות-הרוח. מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב". כל חטא אחר יכול להתקיים רק על-ידי מעשה כלשהו - תנועת יד או רגל, תנופת ראש או עקימת שפתיים - מלבד גאווה. שוכב אדם במיטתו, אינו מניע אפילו אצבע קטנה, וחושב בליבו: כמה גדול אני... (ר' פנחס מקוריץ)
מת מגאווה
סיפרו לרבי מנחם-מנדל מקוצק על יהודי שמת ברעב. שאל הרבי, וכי לא היה מי שייתן לו צדקה ויאכילהו? אמרו לו, שבגאוותו התבייש האיש לבקש עזרה. אמר להם: אם-כן, לא מרעב מת האיש, אלא מגאווה.
"מי אני"
אחד מחסידיו של אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש היה נחשב עשיר העיירה שבה התגורר. גם בית-המדרש של העיירה היה נתון בשטחה של אחוזתו. כשהוא היה מגיע אל רבו, היה הרבי תובע ממנו לפזר מכספו בעבור ענייני הצדקה של העיירה – החזקת הרב, השוחט, המלמדים. כמו-כן היה מעורר אותו לייסד שיעורי תורה ברבים.
החסיד היה משיב בענווה: "מי אני שיהיה בכוחי להחזיק את כל ענייני היהדות של העיירה".
פעם אחת הגיב הרבי על תשובה זו: "אכן, צודק אתה בטענתך 'מי אני', אך האם אתה מציג אותה גם כשאתה נמצא במשרדך ועובר על ספרי החשבונות? האוּמנם גם כשאתה רואה את הרווחים הגדולים שנתן לך ה', אתה אומר 'מי אני שמגיע לי שפע גדול זה'?!".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה