"וביום השמיני ימול בשר ערלתו"
בברכות ברית המילה אומרים: "זה הקטן גדול יהיה, כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים". ברכה זו מכוונת לאבי הבן יותר מאשר לרך הנימול. יש אבות שמחויבותם לזהותם היהודית באה לביטוי רק בקיום ברית המילה לילדיהם. על כן, מברכים את האב ואומרים לו: אם מבקש אתה ש"זה הקטן" יהיה יהודי גם כאשר "גדול יהיה", עליך לקבל על עצמך ש"כשם שנכנס לברית" – כמו שדאגת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו; "כן ייכנס לתורה" – כך עליך להכניסו לתוך מסגרת של חינוך יהודי; "לחופה" – לדאוג שיתחתן עם בת ישראל כשרה; "ולמעשים טובים" – ולקשור אותו עם מעשי צדקה וחסד של העם היהודי.
"וביום השמיני ימול בשר ערלתו"
אומרים "כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים", רק בברית מילה ולא לאחר קיום מצוות אחרות, מפני שמצוות המילה קבועה בגופו של האדם מישראל, ואינו יכול לעזבה או להינתק ממנה כל ימי חייו. "כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים" – שגם מהם לא ייפרד לעולמים.
"אדם כי יהיה בעור-בשרו שאת או ספחת.."
אומר רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק: יש מושג של טומאת החטא. כל התנ"ך מלא במושג זה של הזדהמות, התלכלכות, היגעלות על ידי החטא. הטומאה נהפכת לחלק מאישיותו של החוטא. החטא כמו מעביר את הכתר האלוהי מעל ראשו של אדם ופוגע בשלמותו הרוחנית. גם בהלכה, ולא רק במקראות ובאגדה, אנו מוצאים הד לטומאת החטא. כאן הביטוי הוא קונקרטי. יהודי העובר עברה משתנה מעמדו החוקי. אם עבר אדם עברה שיש בה עונש מלקות או מיתת בית דין, הרי נוסף לעונש המגיע לו שהוא תוצאה מן החטא, פסול הוא לעדות. אך לא מחמת העונש, אלא מכוח השינוי במעמדו האישי. האדם לאחר החטא אינו אותו אדם שהיה לפניו. לכל אדם יש חזקת נאמנות, יש אמת אינדבידואלית טבעית, שהיא חלק אינטגרלי מאישיותו. ברגע שאדם חוטא – הוא נפסד, הוא נטמא, יורד ממעמדו. החטא מפקיעו מזכויותיו הטבעיות, מסגולותיו האנושיות. הוא משתנה לגמרי. אישיותו האחת מסתלקת ואחרת באה במקומה. אין בכך משום עונש או קנס, אף לא זעם וחרון ונקמה, אלא פגימה "מטאפיסית" באישיותו, בקדושתו של האדם.
"אדם כי יהיה בעור בשרו"
פתחה התורה את פרשת הנגעים ב"אדם" – לומר ולהורות, שגם אם טובת הציבור מחייבת לפעמים את הוצאת הטמא אל מחוץ למחנה, כדי להרחיקו מן החברה, צריכים להמשיך להתייחס אליו כאל אדם, ואסור לחשוב שאם מצורע הוא, הריהו חשוב כמת.
"והיה בעור בשרו"
"והיה" – לשון שמחה. שמחה למה ועל מה? כאשר ישים אדם אל לבו שהנגעים באו עליו כעונש על חטאיו, אך ה' עשה עמו חסד והם דבקו רק בחיצוניותו – "בעור בשרו" – ולא בבשרו ממש, הוא יתמלא שמחה וישוב בתשובה. על כן נאמר: "והיה" – לשון שמחה.
"ועל שפם יעטה וטמא יקרא...בדד ישב"
אומר רבי מרדכי הכהן: בוא וראה כמה קשה עונשו של בעל לשון הרע. בכל העברות העונש הוא מידה כנגד מידה, וזה עונשו כפול ומשולש; הוא הלך רכיל, שמע מזה וסיפר לזה, לכן: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" – לא יבוא בחברת אנשים ולא יתערב עם הבריות; הוא ביטא בשפתיו רעות על רעהו, לכן: " ועל שפם יעטה" – שיהיה פיו סגור ושפתיו חתומות; הוא כינה אחרים טמאים, לכן: "וטמא טמא יקרא" – על עצמו, ש"כל הפוסל – במומו פוסל".
"וראה הכהן את הנגע… וראהו הכהן…"
נראה שיש כאן רמז, כשבודקים את האדם אין לראותו רק בחסרונו, במקום נגעו, אלא צריך לראותו כולו , גם את מעלותיו. וכך אמר בלק : "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה". וזה "וראה הכהן את הנגע" ואחר כך "וראהו הכהן" שיראהו כולו.
(הרב י.י. טרונק מקוטנא)
סיפור
בי מרדכי מנדבורנה התארח לפני הפסח בעיירה סמוכה לליסה. אחד מתושבי המקום סיפר לו שהוא נוסע לשבות בחצר הרב הקדוש מליסה. ביקשו רבי מרדכי למסור דרישת-שלום ולומר לרב דבר-תורה בשמו: בשולחן-ערוך, הלכות פסח, נאמר: "שואלים ודורשים בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום". הרמ"א מעיר על כך: "והמנהג לקנות חיטים לחלקם לעניים לצורכי פסח". מתעוררת השאלה, מה עניין זה אצל זה? ולמה כתב זאת הרמ"א בתוספת ו החיבור (והמנהג). אלא זו כוונתו: מה אכפת לי אם תדרוש או לא תדרוש, העיקר שתקנה חיטים כדי לחלקם לעניים.
כשנאמרו הדברים לפני הרב מליסה, התפעל מאוד וקרא: "כל שנה הייתי מתחבט בקושיה זו, ובא הרבי מנדבורנה ושלח לי תירוץ".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה