דבר תורה אמור, דבר תורה קצר אמור, פנינים, סיפור חסידי, פרשת אמור

"אמור אל הכהנים"
אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים (רש"י)מזהירים את הגדולים שלא יזלזלו בקטנים, כי כוחם
וגדולתם של ה"גדולים" מה"קטנים" הוא בא...

"קדושים יהיו לאלוקיהם... והיו קודש"
יש שרוצים להתקדש לפנים משורת הדין ואוסרים על עצמם דברים המותרים, אולם לא כל הרוצה להתחסד
מותר לו, קודם עליו לקיים מה שהתורה צוותה לקיים ורק אחרי זה מותר לו להוסיף סייגים על מה שמותר, וזהו
שכתוב: קודם כל "קדושים יהיו לאלוקיהם" שיהיו קדושים במה שנוגע לאלוקיהם שייקימו מצוות הבורא, ואחרי
זה "והיו קודש" יכולים הם להתקדש מעצמם ביתר חומרות וסייגים (ר"ש קלוגר)

"לאביו ולאמו לא יטמא"
לכן אסרה התורה לכהן גדול להטמא אפילו לאביו ולאמו, כדי ללמדו שאין לו שייכות למשפחתו יותר מאשר לכל
סתם יהודי. (ר"מ מקוצק)

הבעש"ט היה אומר: כל זמן שאני אוהב את בני יותר משאני אוהב סתם יהודי אחר שאינו קרובי, משמע שלא הגעתי
אפילו לחצי מדרגת אהבת ישראל!

"ובא השמש וטהר ... ואחר יאכל מן הקדשים"
אחרי שטיהר את עצמו ועשה תשובה, נהפך לאיש אחר לגמרי וזהו שאמר הכתוב: "ואחר (בבחינת איש אחר לגמרי) יאכל
מן הקדשים". (בשם הר' טרונק)

"כאשר ינתן מום באדם כן ינתן בו"
נשמת כל אדם מישראל היא חלק אלוקי ממעל, ומי שח"ו נותן פגם בישראל, כאילו נותן פגם בשכינה! "כאשר יתן מום
באדם- כן ינתן בו" כאילו חס חלילה נתן את המום "בו" בקב"ה. (רביד הזהב)

"לנפש לא יטמא בעמיו"
אין לטמא את הנפש בעמעום (''בעמו'' מלשון ''גחלים עוממות'') ובקרירות. יש למנוע את דעיכתו של הניצוץ האלוקי בנפש האדם, אלא להלהיבו בלי הרף... (הה''ק רח''ה ז''ל מאלכסנדר).

"וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה... כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה" 
בכל המועדים מותר לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש, פרט ליום הכיפורים שאז אסורה אפילו מלאכה כזו – "וכל מלאכה לא תעשו" – ומיד מוסיפה התורה טעמו של דבר, לפי שביום זה חובה היא להתענות ואינו שייך בו אוכל נפש, (ומה שצריכים להכין אוכל לפעוטות אינו בא בחשבון, לפי שזה צריך להיות "שוה לכל נפש").
בזה מתחוור היטב מה שבעת חנוכת בית המקדש הראשון, כאשר בני ישראל אכלו ושתו ביום הכיפורים מחמת השמחה (מועד קטן ט'), גם בישלו ביום הכיפורים (רש"י בעין יעקב) – והלא יכולים היו להכין את המאכלים מערב יום כיפור? אלא מכיון שמותרים היו אז לאכול הרי היה איפוא הבישול לצורך אוכל נפש ולכן מותר היה לבשל כמו בכל מועד אחר. (הג' מהר"ל חריף ז"ל).

סיפור חסידי
פעם אחת נסע הרב הקדוש ר' דוד מלילוב עם תלמידו הרב הקדוש רב יצחק מוורקא לעיר אחת, בשביל להטיל שלום בין בני העיר, שהיו שרויים במחלוקת. כשבאו לאותה העיר, עמדו להתפלל. אחרי התפילה ציווה ר' דוד לרתום תיכף את העגלה ולנסוע בחזרה. תמה מאד תלמידו הרב מוורקא, ופנה אל רבו בשאלה: רבי ! הלא באנו הנה לעשות שלום, ולמה נחזור מיד?

השיבו ר' דוד: כשאמרתי בתפילה "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן" כבר פעלתי את השלום כאן.

דבר תורה אמור, דבר תורה קצר אמור, פנינים, סיפור חסידי, פרשת אמור


נהנתם? מוזמנים לשתף

לעוד פנינים לפרשת אמור חפשו בכותרת חיפוש אמור

דבר תורה אחרי מות קדושים , פנינים, וורטים, דבר תורה קצר

"וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם... וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם" (טז ז)
כתב רבנו הגר"ח קנייבסקי שליט"א בספרו 'טעמא דקרא': כתוב כאן תיבת: "שְּׂעִירִם" חסר. והדבר אומר דרשני.
וי"ל: שהוא משום, ששני שעירי יוה"כ צריכין להיות שוין לכך נכתב חסר, כאילו היו שעיר אחד וכמו שפירש רש"י בפרשת 'עקב' על תיבת: "לֻחֹת" שנכתב חסר, בשביל ללמדנו שהיו שניהן שוין.
ומה שבסוף הפרשה נכתב: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם" ('ויקרא' יז). ג"כ תיבת: "שְּׂעִירִם" חסר. שם יש בו טעם אחר והוא: משום שמדבר בעבודה זרה ובעבודה זרה כתוב תמיד בתורה חסר, כמו: "לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם" (שם כו). "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם" (שם יט). והוא משום בזיון העבודה זרה, שהיא חסרה ואין בה שלימות.

"וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֶת ה' משֶׁה" (טז לד)
איתא ב'תורת כהנים' ומובא ברש"י: 'להגיד שבחו של אהרן, שלא היה לובשן לגדולתו, אלא כמקיים גזירת המלך'. וצ"ב, מה כבוד יש בלבישה זו, הרי בגדי זהב מכובדים יותר מהם?
וביאר בזה רבנו ה'חתם סופר': שלכאורה היה אהרן בוש בבגדי זהב, מפני חלקו בחטא עגל הזהב. וכיון שכך היה לו לשמוח ביום הכפורים שמסיר בושתו ולובש בגדי לבן. לזה השמיענו הכתוב שאדרבה היה נוח לו להתבייש, כדי שתהיה לו כפרה ואף על פי כן, לבש את בגדי הלבן כאשר ציוהו ה'.

"אחרי מות שני בני אהרן"
כיון ששמע איוב מיתת שני בני אהרן אמר: "אף לזאת יחרד לבי" (מדרש)
חכמינו אמרו, כי איוב נדון ביסורים על שום ששתק בעת שגזר פרעה להשליך את ילדי ישראל אל היאור, ולא מחה על כך.
והנה, על חטאתם של נדב ואביהוא אמרו חכמינו: "היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהו מהלכין אחריהם וכל ישראל אחריהם, אמר לו נדב ואביהוא, אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור. אמר להם הקב"ה: נראה מי קובר את מי".
וקשה, אם נדב אמר זאת מדוע איפוא נענש אביהוא ? אלא מכאן אנו למדים, שהשומע דבר רע ואינו מוחה אלא שותק, הריהו ראוי לעונש.
ובכן, כיון ששמע איוב על דבר מיתת שני בני אהרן – גם של אביהוא – למד מזה, שהעובר בשתיקה על דברים רעים נענש גם הוא – מיד נחרד לבו, כי הבין שגם הוא צפוי לעונש על אשר שתק ולא מחה כנגד גזרותיו של פרעה. (נחל קדומים)

"בקרבתם לפני ה' וימתו"
נדב ואביהוא, בני אהרן, ביקשו לעבוד את ה' מתוך התבטלות הגשמיות, ממש עד כלות הנפש, עד ש"וימתו". אומר רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש, כי זהו היה גוף החטא שלהם. ההתקרבות האמיתית אל ה' צריכה להיות ע"י קיום המצוות בעולם גשמי ובגוף גשמי. ב"מי שילוח" מביא המחבר, רבי מרדכי יוסף, את ה"נוסחא" כיצד צריכה להיות אותה קרבה אל ה'. זו, לדבריו, צריכה להיות מאוזנת. איזון בין יראת ה' לבין אהבת הבורא. בניו של אהרן הפריזו, לשיטתו, באהבתם את ה', ובכך הביאו כלייה על עצמם. באופן שונה מסביר רבי שמשון רפאל הירש. לשיטתו, חטאם היה בכך שחשבו את עצמם קרובים לה' יותר מכפי שהיו במציאות, ומתוך זה הם האמינו שהם יודעים מה רוצה ה', ועשו את המעשה בלי שיורה להם לעשות כן.

"וכפר בעדו ובעד ביתו"
מה עניין ביתו, הרי הכהן בא להתפלל על עצמו ועל העם כולו? אלא מפרש רבי שמשון רפאל הירש, שאין לתאר כהן גדול בלא בית, בלא נישואין ובלא אישה, שהרי הכהן הגדול מבטא עבור העם אידיאל מוסרי, הוא משמש דוגמא להתנהגות, ועליו להיות מודל לחיי משפחה שקטים, רגועים ומוסריים.

"ושפך את דמו וכסהו בעפר"
אומר השד"ל, "וכסהו בעפר", כדי שלא יישאר דם, שכן לו נשאר דם על הקרקע, עשויים לטעות ולחשוב שדם אדם הוא, ועלולים גם לחשוב, שבארץ ישראל הקדושה, נשפך ח"ו דם נקי.

"ולא תקיא הארץ אתכם"
רבי צבי הירש קלישר פירש שיש מי שאינו ראוי לשבת בארץ ישראל, ולכן הארץ היא זאת שממאיסה אותה עליו שלא ירצה לשבת בה, והוא הולך ומוציא דיבת הארץ רעה. אין הוא ידוע , שלא שנאתו שלו לארץ, אלא ששנאת הארץ אותו, מדברת מתוך גרונו. ("תורת עם").

סיפור חסידי
רבנו הזקן, בעל התניא, היה נוהג לנדוד בקהילות ישראל כאשר הוא מסתיר את זהותו. פעם אחת הגיע לביתו של יהודי, למדן, ירא-שמים ועשיר גדול, שהצטיין במיוחד בהכנסת-אורחים. הוא בנה בית-הארחה מיוחד, עם פתחים מכל ארבעת הכיוונים, כאברהם אבינו בשעתו, והציב שם משרתים שתפקידם לשרת כל עובר ושב, ללא תשלום.
כאשר רבנו הזקן הגיע לשם, הכיר בו בעל-הבית כי הוא איש מורם מעם וביקש לשוחח עמו. האיש שפך את ליבו לפני הרבי ואמר: "אני משקיע מאמצים רבים כדי לעזור לעניים ולנזקקים, אבל אני מרגיש שהדברים לא נעשים באמת". כאן פרץ בבכי וקרא: "מה ערך לכל מעשיי הטובים, כאשר הדבר אינו נעשה באמת!".
הרבי שקע בהרהורים ולבסוף אמר: "אבל העני נעשה שבע באמת"...