"וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם... וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם" (טז ז)
כתב רבנו הגר"ח קנייבסקי שליט"א בספרו 'טעמא דקרא': כתוב כאן תיבת: "שְּׂעִירִם" חסר. והדבר אומר דרשני.
וי"ל: שהוא משום, ששני שעירי יוה"כ צריכין להיות שוין לכך נכתב חסר, כאילו היו שעיר אחד וכמו שפירש רש"י בפרשת 'עקב' על תיבת: "לֻחֹת" שנכתב חסר, בשביל ללמדנו שהיו שניהן שוין.
ומה שבסוף הפרשה נכתב: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם" ('ויקרא' יז). ג"כ תיבת: "שְּׂעִירִם" חסר. שם יש בו טעם אחר והוא: משום שמדבר בעבודה זרה ובעבודה זרה כתוב תמיד בתורה חסר, כמו: "לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם" (שם כו). "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם" (שם יט). והוא משום בזיון העבודה זרה, שהיא חסרה ואין בה שלימות.
"וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֶת ה' משֶׁה" (טז לד)
איתא ב'תורת כהנים' ומובא ברש"י: 'להגיד שבחו של אהרן, שלא היה לובשן לגדולתו, אלא כמקיים גזירת המלך'. וצ"ב, מה כבוד יש בלבישה זו, הרי בגדי זהב מכובדים יותר מהם?
וביאר בזה רבנו ה'חתם סופר': שלכאורה היה אהרן בוש בבגדי זהב, מפני חלקו בחטא עגל הזהב. וכיון שכך היה לו לשמוח ביום הכפורים שמסיר בושתו ולובש בגדי לבן. לזה השמיענו הכתוב שאדרבה היה נוח לו להתבייש, כדי שתהיה לו כפרה ואף על פי כן, לבש את בגדי הלבן כאשר ציוהו ה'.
"אחרי מות שני בני אהרן"
כיון ששמע איוב מיתת שני בני אהרן אמר: "אף לזאת יחרד לבי" (מדרש)
חכמינו אמרו, כי איוב נדון ביסורים על שום ששתק בעת שגזר פרעה להשליך את ילדי ישראל אל היאור, ולא מחה על כך.
והנה, על חטאתם של נדב ואביהוא אמרו חכמינו: "היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהו מהלכין אחריהם וכל ישראל אחריהם, אמר לו נדב ואביהוא, אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור. אמר להם הקב"ה: נראה מי קובר את מי".
וקשה, אם נדב אמר זאת מדוע איפוא נענש אביהוא ? אלא מכאן אנו למדים, שהשומע דבר רע ואינו מוחה אלא שותק, הריהו ראוי לעונש.
ובכן, כיון ששמע איוב על דבר מיתת שני בני אהרן – גם של אביהוא – למד מזה, שהעובר בשתיקה על דברים רעים נענש גם הוא – מיד נחרד לבו, כי הבין שגם הוא צפוי לעונש על אשר שתק ולא מחה כנגד גזרותיו של פרעה. (נחל קדומים)
"בקרבתם לפני ה' וימתו"
נדב ואביהוא, בני אהרן, ביקשו לעבוד את ה' מתוך התבטלות הגשמיות, ממש עד כלות הנפש, עד ש"וימתו". אומר רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש, כי זהו היה גוף החטא שלהם. ההתקרבות האמיתית אל ה' צריכה להיות ע"י קיום המצוות בעולם גשמי ובגוף גשמי. ב"מי שילוח" מביא המחבר, רבי מרדכי יוסף, את ה"נוסחא" כיצד צריכה להיות אותה קרבה אל ה'. זו, לדבריו, צריכה להיות מאוזנת. איזון בין יראת ה' לבין אהבת הבורא. בניו של אהרן הפריזו, לשיטתו, באהבתם את ה', ובכך הביאו כלייה על עצמם. באופן שונה מסביר רבי שמשון רפאל הירש. לשיטתו, חטאם היה בכך שחשבו את עצמם קרובים לה' יותר מכפי שהיו במציאות, ומתוך זה הם האמינו שהם יודעים מה רוצה ה', ועשו את המעשה בלי שיורה להם לעשות כן.
"וכפר בעדו ובעד ביתו"
מה עניין ביתו, הרי הכהן בא להתפלל על עצמו ועל העם כולו? אלא מפרש רבי שמשון רפאל הירש, שאין לתאר כהן גדול בלא בית, בלא נישואין ובלא אישה, שהרי הכהן הגדול מבטא עבור העם אידיאל מוסרי, הוא משמש דוגמא להתנהגות, ועליו להיות מודל לחיי משפחה שקטים, רגועים ומוסריים.
"ושפך את דמו וכסהו בעפר"
אומר השד"ל, "וכסהו בעפר", כדי שלא יישאר דם, שכן לו נשאר דם על הקרקע, עשויים לטעות ולחשוב שדם אדם הוא, ועלולים גם לחשוב, שבארץ ישראל הקדושה, נשפך ח"ו דם נקי.
"ולא תקיא הארץ אתכם"
רבי צבי הירש קלישר פירש שיש מי שאינו ראוי לשבת בארץ ישראל, ולכן הארץ היא זאת שממאיסה אותה עליו שלא ירצה לשבת בה, והוא הולך ומוציא דיבת הארץ רעה. אין הוא ידוע , שלא שנאתו שלו לארץ, אלא ששנאת הארץ אותו, מדברת מתוך גרונו. ("תורת עם").
סיפור חסידי
רבנו הזקן, בעל התניא, היה נוהג לנדוד בקהילות ישראל כאשר הוא מסתיר את זהותו. פעם אחת הגיע לביתו של יהודי, למדן, ירא-שמים ועשיר גדול, שהצטיין במיוחד בהכנסת-אורחים. הוא בנה בית-הארחה מיוחד, עם פתחים מכל ארבעת הכיוונים, כאברהם אבינו בשעתו, והציב שם משרתים שתפקידם לשרת כל עובר ושב, ללא תשלום.
כאשר רבנו הזקן הגיע לשם, הכיר בו בעל-הבית כי הוא איש מורם מעם וביקש לשוחח עמו. האיש שפך את ליבו לפני הרבי ואמר: "אני משקיע מאמצים רבים כדי לעזור לעניים ולנזקקים, אבל אני מרגיש שהדברים לא נעשים באמת". כאן פרץ בבכי וקרא: "מה ערך לכל מעשיי הטובים, כאשר הדבר אינו נעשה באמת!".
הרבי שקע בהרהורים ולבסוף אמר: "אבל העני נעשה שבע באמת"...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה