פנינים וורטים פרשת צו
"היא העולה על מוקדה"
הזוהר הקדוש מפרש את דברי הכתוב "היא העולה על מוקדה" – כי כאשר עולה על רעיונו של אדם מחשבה רעה, אזי "על המוקדה" עליו להשמידה מיד ולשרפה באש התורה והמצוות.
"זאת תורת העלה היא העלה על מוקדה"
אמרו חכמים: "כל המתגאה אינו נידון אלא באש, שנאמר: 'זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה" (ויקרא רבה ז, ו). ועוד אמרו חכמים: "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית" (סוטה, ה,א) ומפרש רש"י: "צריך שיהיה בו מעט גאווה, שלא יהיו קלי הראש מסתוללים בו, ויהיו דבריו מתקבלים עליהם בעל כורחם". וקבעו חכמים: "במקום שאין מכירים אותו, מותר לו לאדם להודיע על עצמו ולומר: 'אני תלמיד חכם צורבא-דרבנן, והקדימו את דיני לשל האחרים, בשביל כבוד תורתי". רמז לכך: "זאת תורת העולה" – במה יתגאה תלמיד חכם? ב"זאת התורה". (שם). והרבי מקוצ'ק אמר: חז"ל התירו לתלמיד חכם, שתהיה לו שמינית שבשמינית של גאווה, הצרה היא, שהרבה תלמידי חכמים אינם יודעים חשבון. ועל אלה שמגזימים בניפוח עצמי נאמר בויקרא רבה (צו): "אין עולה באה לכפר אלא על גסי הרוח". לפיכך נאמר בהם: "צו את אהרן ואת בניו", ללמדנו, שבעיקר צריכים להיזהר בזה אנשים גדולים וחשובים, הם ובניהם. (עפ"י ה"כתב סופר").
"ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו"
"כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט – עבודתו פסולה". כי אסור לאדם גדול ל"שחק" בענווה יתירה. (הספרי). וב"ילקוט שמעוני" אומר, "שלא ילבש בגדי חול עימהן", כלומר, שהכהן לא ישתמש בבגדי הקודש לענייני חולין, שלא ינצל את בגדי הקודש ומעמדו למטרות שאינן קדושות.
"והרים את הדשן"
ביום הקדוש ביותר – יום הכיפורים, במקום הקדוש ביותר – קודש הקודשים, מתחיל הכהן הגדול את עבודת הקודש (סדר העבודה) ב...הרמת הדשן, כלומר, בהורדת האפר מעל המזבח. ללמדנו, שאת עבודת הקודש יש להתחיל מהדברים הפשוטים. מלמטה. כך גם בעבודת הקודש – החינוך. זאת ועוד. את הרמת הדשן מבצע הכהן הגדול בעצמו, לא עוזריו השונים.ללמדנו: שאין מלאכה בזויה. ואומר על כך רבי שמחה בונים מפשיסחה: התורה חששה, שהכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים יעסוק רק בעניינים הרוחניים הנשגבים, וישכח להתפלל על העניינים ה"פשוטים", הגשמיים, פרנסתם של ישראל וצרכיהם ה"פשוטים" האחרים. לפיכך נצטווה הכהן הגדול, שעם היכנסו לקודש הקודשים, יחליף את בגדי הכהונה בבגדים פשוטים, ויתחיל דווקא בעבודת חולין הכי פשוטה. אז, ודאי יזכור, כי "מרובים צרכי עמך".
"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"
אמרו חכמינו: "המוריד גחלת מעל גבי מזבח וכיבה – חייב" (זבחים צא, ב). אם מכבה גחלת מעל המזבח הגשמי עובר בלאוו: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", קל וחומר למכבה גחלת רוחנית עליונה, מעל המזבח הרוחני. אדרבא, צריך להוסיף "אש מן ההדיוט" – בטוב טעם ובשכל טוב, באור תורה ונר מצווה, כדי שתהא עולה ומוסיפה כוח וגבורה, בכל דרגות החיים. (הרב אברהם יצחק הכהן קוק).
איזהו מכובד - המכבד את הבריות
נוהג היה בידו לבקר בכל ערב שבת את החולים המאושפזים בבתי-החולים שבמרכז העיר,
ללחוץ את ידם, לאחל להם ברכת "החלמה מהירה" ולעודדם.
פעם סר לבית-החולים "ביקור חולים" כדי לבקר חולה מסוים, שאושפז באחת המחלקות.
הוא שוטט בפרוזדורים הארוכים כדי למצוא את חדרו של אותו חולה.
פועל הניקיון עטור הזקן, שהיה לבוש חלוק לבן ובידו מטאטא, הבחין בר' אריה שהוא נבוך ואינו מוצא דרכו,
ניגש אליו ושאלו אם יכול הוא לסייע בידו.
התבונן בו ר' אריה ואמר לו: "תודה על הנכונות, אולם תחילה יורשה לי לשאול: עם מי יש לי הכבוד לדבר?"
שנים אחר כך אמר אותו פועל ניקיון לרב רפאל לווין, בנו של ר' אריה:
"זה למעלה משלושים שנה שאנוכי עובד בבית-החולים,
ומעולם, פשוט מעולם, לא חלק לי אדם כבוד בשיחתו עמי, כפי שנהג אביך, זכרונו-לברכה..."
הווה מקדים שלום לכל אדם
במשך למעלה משישים שנה לא החסיר אף יום אחד מלהשכים ולהתפלל תפילת "ותיקין" עם עלות השחר, כמנהג הגר"א.
כזה היה מנהגו אף כשמצב בריאותו נתערער.
מצווה זו קיים במסירות נפש, אף בלילות העוצר.
בלכתו לבית-הכנסת היה מקפיד להקדים שלום לכל הנקלע לדרכו,
וביותר היה מקפיד לברך באשמורת הבוקר את מנקי הרחובות, שאף הם היו משכימי קום.
הוא אף הסביר לי מנהגו זה: "מחבב אנכי את מנקי הרחובות.
צא וראה: בשעה שאנשים נמים את שנתם, מטריחים הם עצמם לכבד את שׁוּקי ירושלים ונהנים מיגיע כפיהם.
מלאכתם אינה נכבדה, כבוד אין הם נוחלים, משכורתם זעומה,
ואף על פי כן מקפידים הם לעשות מלאכתם נאמנה...".