פנינים וורטים פרשת בשלח - שבת שירה וטו בשבט

פרשת בשלח - שבת שירה וטו בשבט

שבת שירה

מנהג ישראל לפזר אוכל לציפורים לשבת זו, המדרש מספר שדתן ואבירם יצאו בשבת לפנות בוקר ופזרו מן במחנה ישראל, כדי להכחיש את דברי משה שאמר "היום לא תמצאוהו בשדה" . באותו בוקר, מספר המדרש. השכימו גם הציפורים קום, ואכלו את כל מה שפזרו הרשעים. זכר לכך, אנו מאכילים את הציפרים בשבת שירה. 
רק, שיש בעיה הלכתית בכך. אסור להאכיל בשבת בעלי חיים שאין מזונותיהן עליך. מותר להאכיל רק את הבייתות שאוכלות באבוס בעליהן.  על כן, יפה הוא המנהג להניח לצפרים אוכל מערב שבת. 
כך שבהשכמת הבוקר, כאמותיהן הרחוקות, יעוטו על ה"מן" כמוצאות שלל רב. 

"ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא"
מן השמים רצו, שיוכלו בני ישראל אי-פעם לעבור דרכים שאינן כה חלקות וישרות, שיוכלו למצוא עיצה לעצמם ולהחזיק מעמד בתקופות מאוחרות, אפילו כאשר הדרך תהיה משובשת, עקלקלה ורחוקה... (שפת אמת(

"מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
מסופר על הרבי מקוצק זצ"ל, שפעם בא אליו ר' יעקב דוד, שהיה מתלמידי הרה"ק ר' שלמה ליב מלינטשנא. אמר לו הרבי מקוצק לר' יעקב דוד: "אני מאד אוהב את רבך, ר' שלמה ליב, אבל מה הוא צועק תמיד לקב"ה שיביא את המשיח. ולמה אינו צועק לישראל, שיחזרו בתשובה? הלא זהו מה שאמר הקב"ה למשה רבנו: "מַה תִּצְעַק אֵלָי?! דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

"מה תצעק אלי"

מה היה פשר אי סבלנותו של משה, הרי הקב"ה הבטיח לו "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ואכבדה

בפרעה ובכל חילו". כלום ח"ו פיקפק משה באמיתות של הבטחת ה' ובקיומה ? האם ח"ו לא היה לו בטחון

שהקב"ה ימלא את הבטחתו? אלא שעל חשבונם של עם ישראל אסור להיות בעל בטחון.. (ר' ישראל מסלנט)

"וּפַרְעֹה הִקְרִיב... וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם... וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה"'   
משראו בנ"י כח עצום כזה של מסירות נפש מצד הטומאה, כאשר פרעה מחרף את נפשו ("וּפַרְעֹה הִקְרִיב ראשונה) ומפזר את ממונו ("אֲחַלֵּק שָׁלָל"), צעקו אל השי"ת ובקשו, כי יהיה גם להם כחות של מסירות נפש, למען יוכלו לעמוד נגד מסירות נפשו של פרעה. השיב להם השי"ת: "מַה תִּצְעַק...וְיִסָּעוּ" ('שמות' יד) יוכיחו נא את מסירת נפשם ע"י נסיעה לתוך הים וממילא יתגברו על המצרים. ('קדושת לוי')

"ויקח משה את עצמות יוסף"

משה לקח את עצמיותו של יוסף, ותוכן רוחו, שבשעה שקיבל משה עליו להיות מנהיגם של ישראל, קיבל

עליו ללמוד מיוסף, מה יוסף שילם לאחיו טובה תחת רעה ("אנכי אכלכל אתכם"), כך משה נטל על עצמו

להתנהג עם צאן מרעיתו במידה זו, לשנות את קשי ערפם בסבלנות וסלחנות ולגמול להם אך טוב. (ע"פ הדרוש)

"וייראו מאוד ויצעקו"

הם צעקו על עצם היראה הזאת. לבם דאב על אשר הם מתייראים הם מפני בשר ודם, שכן ירא שמים אמיתי

בוש ונכלם הוא מלהתיירא מפני דבר , פרט להקדוש-ברוך-הוא. (מאור ושמש)

"אז ישיר"

לישראל היו נסים גדולים בתקופת גלותם במצרים ובעת הליכתם במדבר. מדוע אמרו שירה רק על בקיעת הים ולא על נסים שקדמו לה? אלא, אומר רבי ישראל מרוז'ן, שבני ישראל אמרו שירה דווקא על נס זה, כיוון שדרכו הגיעו לאמונה שלמה בקב"ה.

"זה אלי ואנוהו אל-הי אבי וארוממנהו"

מי שאינו סומך עצמו על אביו שהיה צדיק, אלא הוא בעצמו עובד את ה' ובא לידי הכרה, עד שאומר הוא "זה א-לי" כלומר הא-ל שלי, שאני מצאתיו ואני עבדתיו, עליו נאמר "ואנוהו" – אני משבחו ואומר: לו נאוה תהלה! אבל "א-להי אבי" שהוא בעצמו לא עשה כלום אלא שהוא סומך עצמו על א-להי אביו – כגון שהיה אביו רב או צדיק – "וארוממנהו" הרי הוא כבעל גאווה במרומם את עצמו חנם (ר"מ מפרימשלן).

"וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ"
בנ"י עסקו בביזת מצרים וצבירת זהב ואילו משה עסק במצוות. לפיכך, הרי זה "עִמּוֹ". לפי שמצוה אדם לוקח עמו ואילו כסף וזהב אין אדם לוקח עמו, אלא הם נשארים כאן; "לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ" ('תהילים' מט). ('כלי יקר')

"ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן"
לא היה עליהם לעשות שום מצוה, כמו בשעת יציאת מצרים שהיו צריכים להקריב קרבן פסח כי אם להחריש ולדום. כי במקום שיש מסירות נפש למען השי"ת, שם אין עוד צורך במאומה. הכח הזה והזכות הזאת, גדולים הם מכל המעשים והפעולות. ('אבני נזר')

"אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם"
נראה לפרש; "כִּי גָאֹה גָּאָה", הכונה על פרעה. כי מובא במפרשים, שלפעמים הקב"ה מגביה ומרומם על גפי קרת, למי שרוצה לפרוע ממנו ואח"כ מורידו מטה מטה, ממקום גבוה לבור עמוק, כדי שירגיש ביותר את יד ה'. לכן הגביה את פרעה, עד שעשה את עצמו לאלוה ומשל ורדה בבני יעקב, כאילו הוא מאחד הגדולים אשר בארץ. ולבסוף הורידו בלב ים ואבד שמו וזכרו מעל פני תבל. וזהו שאמר הכתוב: "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה". עלי להודות לה', שהגביה את פרעה מאד, כדי להורידו לשאול תחתית, עד שנתקים בו; "סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". ('תורת מהרי"ץ)

"הים ראה וינס"

מה ראה? ארונו של יוסף, גם אצל יוסף כתוב "וינס החוצה "אמר הקב"ה ינוס הים מפני הנס מן העבירה" (מדרש תהלים(

"כי אני ה' רופאך"
עד כמה גדולה כוחה של אמונה, סיפר הגר"ח קנייבסקי שליט"א: הגאון ר' יצחק אלחנן זצ"ל היה מספר  ששמע מרופאו של הקיסר, שבא אל הקיסר בערב שבת אחה"צ, וכשיצא ממנו המתינה לו אשה אחת והתחננה על נפשה כי בנה חולה מאד, ושיכנס לראותו. וכשנכנס ראה שהוא כבר גוסס וכי אפסו כל התקוות, ובכל זאת רשם "רצעפט" שתלך לבית המרקחת ויקנו אלו התרופות, ותתן לחולה כל י"ז דקות ארבע טיפות.
ביום ראשון עבר הרופא במקום, וראה את הבחור הזה מסתובב כבר ברחוב, התפלא עד מאד ונכנס אל אמו לשאול מה ארע. וסיפרה לו, הנה כבר היה קרוב לכניסת השבת, וחשבתי שבין כה וכה לא אשיג את כל התרופות, והרי מיהו הרופא האמיתי אני יודעת, לכן הרתחתי מים ושמתי בו את ה"רצעפט", ונתתי לחולה כל י"ז דקות ארבע טיפות מהמים, וב"ה הבריא. (דרך שיחה)

פנינים לטו בשבט  - מכרה יהלומים
רבי אברהם דוב מאבריטש עלה בראש חסידיו והתיישב בצפת. הרבי היה אדם המעורב בדעת עם הבריות, אולם זמן מה לאחר עלייתו לארץ, הסתגר הרבי בחדרו במשך תקופה ולא דיבר עם שום אדם. כמובן, שחסידיו התפלאו מאוד, ותהו לפשר ההסתגרות המוזרה. והנה, באחד הימים יצא הרבי לפתע מחדרו, התבונן על האדמה שסביבו ופניו נהרו. כשחזר, קרא הרבי לכול חסידיו לסעודה חגיגית בה יסביר להם את פשר הנהגתו החריגה.
כאשר התאספו כולם פתח הרבי ואמר: דעו לכם, שבעת שגרנו בחוץ לארץ, בא אלי פעם שליח מארץ ישראל וסיפר לי בהתלהבות על מעלותיה הרבות של ארצנו הקדושה. כל כך התלהב אותו שליח, עד שאמר: "רבי הקדוש, מי שיש לו עיניים לראות, רואה שבארץ ישראל כל אבן היא יהלום".
באותה שעה התלהבתי והחלטתי לעלות לארץ. והנה, כשהגעתי לכאן, נראו לי אבני הארץ כאבנים רגילות. הבנתי, שעדיין לא זכיתי להבין את מעלת הארץ. לפיכך, הסתגרתי בחדרי ועסקתי בקדושת הארץ. והיום, כשיצאתי החוצה זכיתי וראיתי שכל אבן היא יהלום.

“זלזול בארץ ישראל”
בהתוועדות בבית-מדרשו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש, בליל שמחת-תורה, עמד על השולחן בקבוק משקה שהיה פקוק בדרך שעוררה שאלה אם מותר לפותחו בחג.
אחד המסובים הציע לבקש מאורח שבא מארץ-ישראל, ונהג יום-טוב אחד בלבד, לפתוח את הבקבוק, מכיוון שאצלו כבר יצא החג.
נענה הרבי: "כל יהודי מבקש שלוש פעמים ביום ב'שמונה-עשרה' שהקב"ה יעלה אותנו לארצנו הקדושה. לנצל את ארץ-ישראל לדבר קל-ערך – הרי זה זלזול וגסות".

שבת שלום ומבורך!