פרשת שמות

"ואלה שמות בני ישראל הבאים"
סופי תיבות של "תהלים". לרמז שבכל נדודינו, צרותינו ומצוקתינו, כאשר אנו באים מצרימה – באים
במיצר (בצרה), טוב לאמר פרקי תהלים, שרפואה בדוקה ומנוסה היא לכל צרה שלא תבוא. וכן אמרו חז"ל
(בראשית רבה סח, יד) "יעקב כל ספר תהלים היה אומר בבית לבן". (אור דוד)

"הבאים מצרימה"
יעקב אבינו התפלל תמיד שיהיה לבניו הכח להיות תמיד בבחינת "הבאים" כלומר אורחים מקרוב באו, המשתוקקים
לחזור הביתה לארץ ישראל. וזו כוונת הכתוב (ישעיה כז) "הבאים ישרש יעקב" יעקב השריש בלב בניו את
בחינת "הבאים". ובזכות זה "יציץ ופרח ישראל". (אדמו"ר ר' יהושע מבעלז)

"וירא בסבלתם"
משה רבינו לא חיפש חלילה את חטאי ישראל, אף שהיו עובדי עבודה זרה, לא ראה את זה כלל, אלא
"וירא בסבלתם", ראה את צרת ישראל. (אדמו"ר ר' אהרון רוקח מבעלז)

"אשר לא ידע את יוסף"
אילו היה פרעה יודע ומכיר את יוסף,את עברו ופרשת חייו, כי אז היה לומד לקח מזה שדווקא כל האמצעים
שהופעלו כדי להביא עליו רעה ,הן על ידי האחים והן על ידי פוטיפר הם אלו הדרכים אשר הובילהו אל פסגת
ההצלחה והגדולה, וממילא פרעה היה חושש לענות ולהציק ליהודים,פן יגרום על ידי כך לגאולתם ועלייתם
לגדולה. (אמרי אש)

"ותשלח את אמתה ותקחה"
ורבותינו דרשו (סוטה יב) : את אמתה, את ידה, שנשתרבב אמתה אמות הרבה (רש"י).
ומתחילה מאי סברה בת פרעה, שהושיטה את ידה לקחת את התיבה, הלא ראתה שהיא נמצאת מרחוק, מניין
ידעה שיתרחש לה נס ותתארך ידה? אלא מכאן ראיה, שלגבי כל דבר מצוה אין לעשות חשבונות, אין לפקפק
ואין לנהוג לפי ההגיון, העיקר הוא הרצון והמעשה - והנס ממילא יבוא (ר' מ"מ מקוצק)

"ואלה שמות בני ישראל הבאים"
דרש ר' יששכר דוב מבלז
"הבאים" לשון הוה. ללמדך: תמיד תמיד, כל הימים הארוכים שעשו בגלות מצרים, היו בבחינת "הבאים", כאילו רק היום באו, ועוד המה היו ספוגים באוירה של ארץ ישראל. כי לא הושפעו ולא נשתנו מאומה בהשפעות הסביבה המצרית.

"של נעליך מעל רגליך"
הדברים הללו, אמר ר' ישראל מקוברין, מופנים לכל איש מישראל : הסר את המנעולים על הרגלייך הטבעיים, החוסמים בעדך להתעלות ולהרגיש אור. ומיד תווכח "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" כי התנאים שהנך שרוי בהם מתאימים ומוכשרים להתעלות.

"ואמר לי מה שמו מה אומר אליהם"
סח ר' אברהם מרדכי מגור :
משה רבינו היה עניו מכל אדם. כששלחו הקב"ה למצרים האמין שהוא הפחות שבפחותים שבעם, והסימן - אין הוא יודע אפילו את שמו של הקב"ה, בעוד כל ישראל יודעים. טען וחשש שמא "ואמרו לי מה שמו", יבקשו לבחון אותי "מה אומר אליהם?" ומה אענה להם, הרי לא אדע ...

"ותתצב אחותו מרחוק, לדעת מה יעשה לו"
למה עמדה מרים מרחוק ?
אמר רב : לפי שהייתה מרים מתנבאת ואומרת : עתידה אמי שתלד בן, שמושיע את ישראל מיד מצרים. וכוון שנולד משה, נתמלא כל הבית כולו אור. עמד אביה ונשקה על ראשה.
אמר לה : בתי, נתקיימה נבואתך !
וכוון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפח לה על ראשה.
אמר לה : בתי, היכן נבואתך ?
וזהו שנאמר "ותתצב אחותו מרחוק לדעת מה יעשה לו" לידע מה יהא בסוף נבואתה.

"ומשה היה רועה את צאן יתרו"
בחנו הקב"ה למשה בצאן (הקב"ה בחן אותו ביחס אל הצאן)
כשהיה משה רבנו רועה את צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ משה אחריו עד שהגיע הגדי לחסוח (בין הרים). כיוון שהגיע לחסוח, נזדמנה לו ברכה של מים ועמד הגדי לשתות. כוון שהגיע משה אצלו, אמר : אני לא הייתי יודע, שרץ היית מפני צמא ! (עכשיו) עייף אתה. הרכיבו על כתפו והיה מהלך.
אמר הקב"ה : יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך - חייך (לשון שבועה)
אתה תרעה צאני ישראל

"ויגדל משה ויצא אל אחיו"
שואל רש"י, הרי כבר כתוב קודם לכן, "ויגדל הילד", אם כן, מה בא "ויגדל משה" ללמדנו?. הסבר מעניין לכך מצאנו במדרש, לפיו גדולתו של משה הייתה בכך שיצא אל אחיו כדי לעזור להם בעול השעבוד, ולא ישב ספון בארמון פרעה. בכך גילה משה, כי הוא ראוי להתמנות גואלם של
ישראל.


להשתדל – ללא גבול

משה רבנו נולד בצל גזרה של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", שכל מטרתה הייתה למנוע את גאולת ישראל על ידי הטבעת מושיעם.
אמו של משה הצפינה אותו עד כמה שרק היה בידיה, וכשהייתה משוכנעת כי "לא יכלה עוד הצפינו" עשתה עבורו "תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בסוף על שפת היאור".
ונשאלת השאלה: מדוע הייתה צריכה אמו לצפות את התבה, ואולי שמא לא ימצא אותו איש? והוא, חס וחלילה, ימות מרעב בתיבה, אם לא יטבע?
ויתרה מזאת, אולי ימצא אותו מצרי אכזרי ויהרוג אותו?
התשובה לכך היא כי אסור לו לאדם להתייאש מראש ולהרים ידיים, אלא תמיד בכל עת ובכל מצב, כפי שאמרו חז"ל "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם", צריך הוא לעשות את כל מה שניתן לו לעשות ולהתפלל לרחמי שמים ולסיעתא דשמיא.

בת פרעה הולכת לרחוץ ביאור והנה "ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה".
מי שמיועד להיות השליח להוצאת ישראל ממצרים ומיד פרעה מלך מצרים ניצול דווקא על ידי בת פרעה, אשר הולכת במקרה לרחוץ ביאור ומגלה שם את משה בתיבה. כאן מתגלה יד ההשגחה האלוקית הפועלת להצלת מושיעם של ישראל מסכנה בטוחה ומסתייעת לשם כך בטוב ליבה של בת פרעה.

"ותשלח את אמתה" – דורשים רבותינו, שהכוונה לידה, ש"נשתרבבה אמתה (ידה) אמות רבות". ידה התארכה כדי שתוכל להגיע לקחת את התיבה ולהציל ע"י כך את משה.
אולם תמוה מאוד: מה חשבה לעצמה בת פרעה? הרי ידעה היא את מידת ידה, וכמובן גם ראתה היא כי התיבה רחוקה, והיד בשום אופן לא תוכל להדביק אותה?

ההסבר הוא כי בכל מצב צריך אדם להושיט את ידו, ולהשתדל לעשות ככל שביכולתו, ורק אז זכאי הוא להתפלל אל ה' שיגמור בעדו.

התורה מספרת לנו על הגאולה הראשונה, שהינה אספקלריא לגאולה אחרונה, שבתהליכיה אנו זוכים לחיות.
יש לראות את יד ה' הפועלת בדורנו ומשתמשת בשליחים שונים, באמצעים שונים ובמעשי בני אדם שונים, כאשר כל אלה מכוונים לגאולת ישראל.
גם במצבים קשים שעוברים עלינו, אסור לנו בשום פנים ואופן להתייאש, ואנחנו מצווים לפעול ולעשות ככל שביכולתנו, ולהתחיל לבנות אפילו מאבן אחת, מתוך אמונה שלמה "כי פקד ה' את עמו", והוא יסייע ויגמור בעדו.

הרב חיים דרוקמן
* מתוך מעט מן האור לפרשת שמות תשס"א