פרשת קורח

"ויקח קרח"
פרשה זו יפה נדרשת (רש"י)
אומר היה ר' יהונתן איבשיץ זצ"ל (שכידוע סבל רבות ממחלוקת שהייתה נגדו)
פרשה זו של מחלוקת נדרשת "יפה" בכל הדורות... כי לא חסרים לנו בעלי מחלוקת ...

"ומדוע תתנשאו"
אחד הפלאים הגדולים הוא, שכל החולקים על הצדיקים בודים עליהם מלבם דברים כאלה שהם ממש ההיפך הגמור מטיבם ומהותם של הצדיקים.
גם נגד משה רבנו, אשר התורה העידה עליו כי הוא "עניו מאד מכל האדם", לא מצאו טענה אחרת אלא דווקא שהוא בעל גאווה – "ומדוע תתנשאו" . (הר' מקוצק זצ"ל)

"בוקר ויודע ה' את אשר לו"
חז"ל (יומא עה) אמרו על המן: "צדיקים ירדו על פתח ביתהם, בינונים יצאו ולקטו רשעים שטו ולקטו" וזה שאמר משה: אתם אומרים שאתם צדיקים? "בוקר ויודע". נראה מחר בבוקר איך ירד המן אצלכם, ליד ביתכם או רחוק ממנו.. (חמדה גנוזה)

"ולא יהיה כקרח ועדתו"
"איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים.. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח ועדתו" (אבות פ"ה) לא נאמר "מחלוקת קרח ומשה" כי משה לשם שמים התכוון אלא קרח ועדתו, בינם לבין עצמם לא היו בדעה אחת והייתה בינהם מחלוקת.

"הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו"
כשישראל באחדות אין כל אומה ולשון יכולות לשלוט בהם. ולהפך שאין אחדות אין חלילה תקומה. אחרי שישראל ראו את תוצאות המחלוקת והפירוד אמרו:"הן גוענו אבדנו כולנו" אם איבדנו את מידת "כלנו" כלומר את האחדות של כלל ישראל הרי אז "אבדנו" שנהיה ח"ו אבודים!

"רב לכם בני לוי"
וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו? עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה שיוצאה ממנו, שמואל, ששקול כנגד משה ואהרן, אמר : בשבילו אני נמלט. ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ומשה היה רואה. (רש"י)
מה היה, באמת, מקור תשובתם של בני קרח?
שהרי שידל משה רבנו את קרח בדברים ואמר : "רב לכם בני לוי", והשתדל להחזירו למוטב, וכידוע שדיבורו של צדיק אינו הולך לאיבוד. ואם אין דבריו משפיעים על האדם גופו, הריהם משפיעים על בניו. והודות לדיבוריו של משה נעשו בני קרח בעלי תשובה. אבל קרח עצמו שלא האמין בגודל כוחו של משה רבנו ובהשפעה האלוקית הצפונה בדבוריו, לא היה מסוגל איפוא לראות כי בניו יחזרו בתשובה.

''נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם''

מצינו בזוהר-הקדוש, שתלמיד-חכם נקרא ''שבת''. הכוונה שבדבר היא, כי צריך תלמיד-חכם שקדושתו וגדולתו תהיינה מכח עצמו, כשם שקדושת השבת היא עצמית, ולא רק משום שמוחזק הוא לקדוש בעיני הבריות, כמו קדושת יום-טוב שאינה אלא משום שקידשו ישראל את היום הזה ליום-טוב.לפיכך אמר הכתוב, שאף-על-פי שאותם מאתיים וחמישים איש היו ''נשיאי עדה'', הרי לא היו ראויים לכך מצד קדושתם העצמית, אלא ''קריאי מועד'' - לא היו אלא כמועדים ישראל מקדשים אותם - ''אנשי שם'' - רק שם טוב היה להם, אבל באמת מצד עצמם לא היו קדושים כלל וכלל.

''ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם''

מה טעם נענשו להבלע בתוך האדמה?אמר על כך הרבי ה וולף מסטריקוב בדרך צחות: משה רבנו הלא היה נמוך (קטן בעיניו) מכל האדם אשר על-פני האדמה, והיינו שהיה מגיע ממש עד עפר, ובכל-זאת טענו כנגדו: ''ומדוע תתנשאו'', זאת אומרת שאפילו מין ענווה כזאת, להיות שפל עד עפר, נחשבת גם היא בעיניהם לגאות והתנשאות, אם-כן לא נשאר להם אלא לירד מתחת לפני האדמה.

שלח לך

"ויתרו את ארץ כנען"
ההולך לתור ארץ ומבקש לראות את היפה שבה, וליהנות מן הטוב שלה, כמו (י, ל"ג): "לתור להם מנוחה", ואילו היוצא למשימת ריגול בארץ אויב, מחפש בה את צדדי חולשתה, ומבקש לראות את הרע ואת המכוער שבה, כמו (בראשית מב, ט): "מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם". כאשר שלח משה את האנשים על פי ה', שלחאותם כתיירים – "לתור את ארץ כנען", לראות את טובה ולחזור להגיד את שבחיה לבני ישראל. על כן מדברת עליהם התורה בכל הפרשה כעל "תיירים", ואינה מזכירה כלל לשון ריגול. אך כאשר אמונתם בה' ובמשה עבדו התרופפה, ואמרו (דברים א, כב): "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ", הם הפכו מתיירים למרגלים, כנאמר (א, כד): "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ", הם הפכו מתיירים למרגלים, כנאמר (א, כד): "ויבאו עד נחל אשכול וירגלו אתה", כי עשו מעשה מרגלים ולא מעשה תרים. (הכתב והקבלה).

"שלח לך אנשים"
"למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר" (רש"י). וכי דומה דיבה על עצים ואבנים ללשון הרע שדיברה מרים על משה? אלא עיקר חטאם של המרגלים היה בהתייחסותם אל ארץ ישראל כאל עצים ואבנים, ולא כאל דבר שיש בו נשמה. בארץ ישראל יש רוח חיים, והיא תובעת את עלבונה מן המוציאים עליה דיבה, ומקיאים מתוכה את החוטאים המטמאים אותה במעשיהם, כנאמר (ויקרא יח, כה): "ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את ישביה". המרגלים ראו כיצד לקתה מרים שדיברה לשון הרע על משה איש האלוהים, לא לקחו מוסר, והוציאו דיבה על ארץ ישראל – ארץ האלקים.

"ויקרא משה להושע בן נון יהושע"
"התפלל עליו, יה יושיעך מעצת מרגלים" (רש"י). ולמה לא התפלל על כל האנשים במשלחת המרגלים שלא ייכשלו? אלא משה חשש בעיקר מפני סכנת כשלון שליחותו של יהושע: אם איש יפה נפש כמוהו, מופת לרבים ביושרו, צדיקותו וענוונותו, ישוב משליחותו וישמיע דעה רעה על הארץ, יקבלו בני ישראל את דבריו באמון וללא היסוס. לא כן ביחס ל"ראשי בני ישראל". משה העריך שאם המרגלים – עסקני הציבור – יחזרו מתור את הארץ וידברו סרה עליה, יתייחס העם אליהם ואל כוונותיהם בחשדנות, ולא ייגרר אחרי הצהרותיהם שנועדו לזרוע מבוכה ובהלה. לכן לא חשש מעצתם הרעה, והתפלל רק על יהושע. (יפה עיניים).

"ויספרו ויאמרו באנו אל הארץ"
כל שסיפרו אמת היה, ולא בדו המרגלים דבר מלבם. אלא שאין שקר גדול יותר מאשר "אמת" שטחית, והיא ראיית ארץ ישראל במראה עיניים בלבד, ומתוך שיקול של "אפס כי עז העם הישב בארץ". את ארץ ישראל יש לראות באמת עמוקה יותר, אמת של אמונה בהבטחת ה'. על המרגלים הוטל לתור את הארץ "אשר אני נתן לבני ישראל", וחטאם היה שטחו עיניהם מלראות אמת זו. (נפלאות חדשות).

רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: המרגלים דיברו אמת, ואף על פי כן פשעו וחטאו. ללמדנו שלא כל דבר שאינו שקר אמת הוא, ולא כל מי שאינו שקרן הוא איש אמת.

בהעלותך

"ויעש כן אהרן"
"להגיד שבחו של אהרן, שלא שינה"
רבי שמחה בונים מפשיסחה היה אומר: מה גדולה היא שלא שינה? הרי גם יהודי פשוט לא היה מעז פנים לשנות ממצווה שציווה ה'? אלא, שבחו של אהרן שלא שינה את עצמו, ונשאר איש העם ואוהב את הבריות כמקודם; רודף שלום ומשכין שלום, בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. "שלא שינה" – הגדולה לא הביאה אותו לשנות את הליכותיו, מידותיו הטובות וענוונותו.

"ויעש כן אהרן"
"להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" (רש"י)
על מה ראוי אהרן לשבח? וכי הייתה לו סיבה לשנות את הוראתו של משה? אלא, טבעו של אדם שיש בו מעין התנגדות פנימית להוראות המונחתות עליו מגבוה על ידי אדם אחר. ככל שאדם גדול יותר, משתדל הוא להראות שמעשיו נעשים על פי שיקול דעתו והבנתו שלו. לפעמים נדמה לאדם שכבודו ייפגע, אם אכן יקיים הוראה מגבוה לפרטיה ודקדוקיה, מבלי שיתקנה או יוסיף בה משהו מסגנונו האישי. לא רק בגדולים כך, אלא בכל אדם. בני אדם רבים עושים דברים דווקא במקום שלגביו הם נקראים שלא לעשות כן. ו"כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו". על כן "שבחו של אהרן – שלא שינה". אהרן הכהן, סמל השלום והענווה, שמע מפי משה את כל ההוראות לגבי העלאת האור במנורה, ועשה בדיוק כפי שהורו לו". (לקראת שבת).

"קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך"
משה אינו מתפלל ש"יפוצו אויבנו וינוסו משנאינו", אלא מכנה את אויבי ישראל ושונאיו – "איביך" ו "משנאיך" – אויבי ה' ושונאי ה', "שכל השונא את ישראל, שונא את מי שאמר והיה העולם" (רש"י). למה נחשבים שונאי ישראל אויבי ה' ושונאיו? משום ששנאתם לישראל היא על היותו עמו הנבחר של הקב"ה, כנאמר (דברים יד, ב): "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים". לכן פוגעים הם בעם ישראל, כדי לפגוע בה' על שבחר בישראל. אכן, יכולת פגיעתם של הגויים בישראל נובעת מרפיונם הרוחני; אילו היו ישראל מתנהגים כראוי, לא הייתה לשום שונא ואויב יכולת לפגוע בהם. לכן מודגשת בתפילתו של משה העובדה ששונאי ישראל הם שונאי ה', לומר לך: שנאתם של הגויים אינה קשורה לחולשה הרוחנית של שונאי ישראל, אלא זו שנאה לשמו – שנאה נגד הקב"ה. משה קורא לקב"ה ואומר: "קומה ה'". אותם גויים שונאי ישראל אינם מתעניינים כלל אם עבודתם הרוחנית של היהודים שלמה היא או לא. הם יודעים רק שעמך הם, ולכן נלחמים בהם. אם חלילה יצליחו לפגוע בעם ישראל, יהיה זה חילול השם – שמך! לכן, "קומה ה'".

"ויעש כן אהרון"
להגיד שבחו של אהרון שלא שינה (רש"י). מדרך העולם שבפעם הראשונה האדם מתעורר ומתלהב לדבר מצוה. אבל משכבר התרגל לה – ההתלהבות מתנדפת, אבל לא כן אהרן "שלא שינה" כלומר אהרון עשה בכל ימי חייו את המצוה באותה התלהבות והרצינות של הפעם הראשונה. (שפת אמת)

"ויעש כן אהרון"
אפילו ביום הראשון של חנוכת המשכן, כאשר מתו שני בניו, ולא מן הנהוג הוא להדליק נרות כאשר הוא אבל (מדרש איכה), בכל זאת לא מסר אהרון את הדלקת הנרות לידי אחר, אף כי הדלקה כשרה בזר, אלא הוא עצמו העלה את הנרות והוכיח בזה שלא חל בו שום שינוי עקב אסונו, כי אם מקבל הוא דין שמים מאהבה... (תורת משה)

"ויקרא את שם המקום קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים"
לא רק את המתאוים קברו שם, כי אם התאווה עצמה נקברה שם. היא חדלה מלב כל אלה שחזו בעונש הנורא של המתאוים. שע"י קבירת המתאווים נקברה התאווה עצמה, ולפיכך נקרא המקום בשם "קברות התאווה" ולא "קברות המתאווים". (בינה לעתים)

"והאיש משה עניו מאוד, מכל האדם אשר על פני האדמה"
העיר על כך רבי ישראל ליפקין-מסלנט: צא וראה, שהקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו מעיד כאן על משה רבינו, שהיה "עניו מאוד מכל האדם" - כינוי מופלג, שלא מצינו כמותו בכל המקרא על שום אדם אחר. ודברים אלה לא נאמרו בערוב ימיו של משה, אלא בעיצומה של פעילותו הענפה כמנהיג העם; שהרי עוד שלושים ושמונה שנות מנהיגות נכונו אותה שעה למשה.ואף אחרי ששמע משה מפי הקדוש-ברוך-הוא ציון לשבח זה - לא גבה ליבו ולא רמו עיניו. זוהי המדרגה הנעלה ביותר של ענווה, שכמותה לא זכה שום אדם אחר "אשר על פני האדמה".

דבר תורה נשא, דבר תורה קצר לפרשת נשא, וורטים

"כה תברכו את בני ישראל אמור להם"
"בכוונה ובלב שלם" (רש"י). אמור להם שהברכות מכוונות רק לישראל ולא לכהנים, ובשעה שהם מברכים את ישראל לא תעלה במחשבתם כל נגיעה אישית וטובת הנאה שתצמח להם מן הברכות. כאשר תתקיימנה הברכות לישראל, ויתברך פרי בטנם ואדמתם, עשתרות צאנם ובקרם, ממונם ונכסיהם, תצמח מכך טובת הנאה גם לכהנים, שיזכו במתנות כהונה לרוב. לכן הזהירם הכתוב: "אמור להם" – להם ולא לכם. הכתוב אף מדגיש: "דבר אל אהרן", לפי שבעת כהונתו של אהרן במדבר לא נהגו עדיין מתנות כהונה, וברכתו כוונה אך ורק לבני ישראל. ("כתב סופר").

"אמור להם יברכך ה' וישמרך...וישם לך שלום"
פתח הכתוב בלשון רבים: "אמור להם", ואילו את הברכות עצמן אמר בלשון יחיד: "יברכך...וישם לך". לא כל ברכה יפה ללשון רבים, שאין הברכה שווה לכל אדם. אמרו חז"ל (תנחומא ישן יח): "'יברכך' – בממון, 'יברכך' – בבנים". הממון ברכה הוא לאחד, ואילו לאחר הוא קללה, שמעבירו מדרך הישר. כך גם בבנים. כאשר הבנים מביאים נחת להוריהם, הרי זו ברכה. ואילו כאשר הם גורמים להוריהם ביזיונות, זו היפוכה של ברכה, וכן כך בכל הברכות. לפיכך נאמרו ברכות הברכה המשולשת בלשון יחיד, לכל אחד ברכה שהוא צריך לה". ("דן מדניאל").

"וישמע משה את הקול מדבר אליו"
"מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו" (רש"י). אומר רבי משה פיינשטיין: משה למד גם מה שלא אמר ה' בפירוש, אלא גם מה שדיבר כביכול ה' בינו לבין עצמו. וזהו לימוד לדורות, שצריך להתעמק בדבר ה' – אלה דברי חכמים, ולהבין לאמיתה של תורה, גם בדברים שאינם נאמרים במפורש.

רבינו בחיי אומר: כי נתן הקב"ה את הברכות במתנה.
ולאחר כ"ד מתנות הכהנים שנתן להם זוהי המתנה העשרים וחמש.
יש לכך רמז בנאמר: "כּה תְבָרֲכוּ" שה"תְבָרֲכוּ" היא הכ"ה במספר.
ומוסיף בעל הטורים רמזים נוספים הטמונים במלה "כֹּה":
להזכיר זכותם של ישראל מעקידת יצחק שבה נאמר: "ואֲַנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה" (בראשית כב).
"כֹּה" - להזכיר גם ברכת ה' שבה הבטיח "כֹּה יִהְיֶה זרַעֶךָ"(בראשית טו).
במלה "כֹּה" גם רמוזים מספר האותיות בפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים ה) העולה למנין: "כֹּה". כ"ה פעמים נזכרה המלה 'ברכה' בתורה וכ"ה פעמים נשנתה המלה "שָׁלוֹם". זו
הסבה, אומר 'בעל הטורים', שברכת כהנים נפתחת ב'ברכה' ומסתימת ב"שָׁלוֹם".
ובמשנה (עוקצין ג): 'אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: "לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בָּשָׁלוֹם"" ' (תהלים
כט). אף בברכת כהנים, אחר כל הברכות, מסיימן ב"שָׁלוֹם",
לומר לך; שאין הברכות מועילות כלום, אלא אם כן, שלום ביניהם.

"זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב" (ז יז)
מפני מה חתם הכתוב אצל כל נשיא ונשיא "זֶה קָרְבַּן.."?. אלא בקש הכתוב
להשמיענו שכל נשיא שהקריב את קרבנו לא עשה זאת מפני שבקש לנהוג
כחברו שהקריב את קרבנו אתמול. "זֶה קָרְבַּן" – דהיינו: שהקרבת קרבנו של כל
נשיא היתה מחמת רצון עצמו. (רש"ב מפרשיסחא)