פרשות ויקרא וצו

פרשת ויקרא

"ויקרא אל משה"
אומר רבי מרדכי הכהן: היה משה ירא שקריאת ה' דווקא לו, בפתיחת ספר "תורת כהנים", עלולה לגרום צער לאהרן ששמו לא נזכר כלל בכל פרשת "ויקרא" – אפילו פעם אחת. כדי להפיס את דעתו של אהרן כתב: ויקר אל משה" – לשון "מקרה" – רק במקרה הוא שה' קרא לו ולא לאהרן. אבל הקב"ה ציווהו לכתוב "ויקרא". התחכם משה וכתב: ":ויקרא" באל"ף זעירא, לומר, רק מקרה הוא שנקראתי אני בפרשתו של אהרן אחי.

"ויקרא אל משה"
"לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה – לשון חיבה" (רש"י). רמזה תורה למוכיחים בשער, המדברים אל ישראל, אומרים לישראל, ומצווים את ישראל – שמוטלת עליהם חובה להקדים דברי חיבה לדברי לקחם, שלא יהיו "נביאי זעם" ואל ידברו לישראל, בין ציבור ובין יחיד, בפנים זועפות ובקוצר רוח.

"ויקרא אל משה"
אומר רבי שמחה בונים מפשיסחה: אדם העומד על גג גבוה, יודע שהוא עצמו אינו גבוה ורק הגג מגביה אותו. ברוב ענוונותו חשב משה רבנו כי ההשגות האלוקיות אשר להן זכה, הן גג גבוה שהוא עומד עליו, אבל הוא עצמו אינו גבוה כל עיקר. לכן לא הרהיב עוז להיכנס אל הקודש פנימה, ועמד יחד עם כלל ישראל בפתח אוהל מועד, עד שנקרא על ידי הקב"ה: "ויקרא אל משה וידבר אליו ה' מאהל מועד"

טהור וטמא
שאלו את רבי מנחם-מענדל מקוצק: התורה קובעת כמה וכמה פעמים שכאשר טהור נוגע בטמא – נטמא הטהור. למה ההשפעה היא תמיד בכיוון השלילי, שהטמא מטמא את הטהור, ולא להפך – שהטמא ייטהר בעקבות הנגיעה בטהור? השיב הרבי מקוצק, בקצרה כדרכו: "הטמא הוא ודאי טמא, אך הטהור – מי ערב לנו שהוא באמת טהור!"...

''והסיר את מראתו בנצתה והשליך'' (א-טז)
רש''י: בשביל שניזון מן הגזל.
אמרה תורה דבר זה אצל קרבנו של העני ללמדנו, שאפילו העני אל יורה היתר לעצמו לשלוח ידו אל ממון חברו. (אלשיך)

"אשר נשיא יחטא"
אשרי הדור שהנשיא מביא קרבן על שגגתו (חז"ל)
נשאלת השאלה איזו זכות יש לדור אם הנשיא מביא קרבן על שגגתו ?
אלא משום שאין אדם רואה חובה לעצמו. ואם הנשיא מביא קרבן על החטא, כנראה מזה שהדור לא החניף לו אלא אף הגיד לו את עוונו, ולכן אשרי הדור שאינו מחניף לנשיאו. (ר"י מסלנטר)

"וקמץ הכהן"
הגאון רבי מאיר-שמחה מדווינסק (בעל 'אור שמח') הוזמן לערוך את החופה של אחד מתלמידיו החביבים, שהיה כוהן. בסעודת החתונה, כשנתכבד לשאת דברי ברכה, איחל לחתן שיתקיים בו "וקמץ הכוהן ממנה". תמהו הנוכחים לפשר הברכה הבלתי-מובנת. פירש רבי מאיר-שמחה: חז"ל אומרים שכאשר אדם נושא אישה, שואלים אם נתקיים בו 'מצא' או 'מוצא' – "מצא אישה מצא טוב" או "מוצא אני את האישה מר ממוות". ההבדל בין 'מצא' ל'מוצא' הוא בניקוד של האות מ – ב'מצא' הניקוד הוא בקמץ וב'מוצא' מנוקדת ה-מ בחולם. איחלתי אפוא לחתן שיתקיים בו "וקמץ הכוהן ממנה" – שיזכה ל"מצא אישה מצא טוב".

פרשת צו

"היא העולה על מוקדה"
הזוהר הקדוש מפרש את דברי הכתוב "היא העולה על מוקדה" – כי כאשר עולה על רעיונו של אדם מחשבה רעה, אזי "על המוקדה" עליו להשמידה מיד ולשרפה באש התורה והמצוות.

"היא העולה על מוקדה"
האות "מ" הזעירא "במוקדה" באה לרמז, כי ההתלהבות והלהט של אדם מישראל לתורה וליהדות, אינם צריכים להיות בולטים לעין לכל עין, כי אם חבויים בלבו פנימה... (הר"מ מקוצק)

ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו"
"כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט – עבודתו פסולה". כי אסור לאדם גדול ל"שחק" בענווה יתירה. (הספרי). וב"ילקוט שמעוני" אומר, "שלא ילבש בגדי חול עימהן", כלומר, שהכהן לא ישתמש בבגדי הקודש לענייני חולין, שלא ינצל את בגדי הקודש ומעמדו למטרות שאינן קדושות.

"והרים את הדשן"
ביום הקדוש ביותר – יום הכיפורים, במקום הקדוש ביותר – קודש הקודשים, מתחיל הכהן הגדול את עבודת הקודש (סדר העבודה) ב...הרמת הדשן, כלומר, בהורדת האפר מעל המזבח. ללמדנו, שאת עבודת הקודש יש להתחיל מהדברים הפשוטים. מלמטה. כך גם בעבודת הקודש – החינוך. זאת ועוד. את הרמת הדשן מבצע הכהן הגדול בעצמו, לא עוזריו השונים.ללמדנו: שאין מלאכה בזויה. ואומר על כך רבי שמחה בונים מפשיסחה: התורה חששה, שהכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים יעסוק רק בעניינים הרוחניים הנשגבים, וישכח להתפלל על העניינים ה"פשוטים", הגשמיים, פרנסתם של ישראל וצרכיהם ה"פשוטים" האחרים. לפיכך נצטווה הכהן הגדול, שעם היכנסו לקודש הקודשים, יחליף את בגדי הכהונה בבגדים פשוטים, ויתחיל דווקא בעבודת חולין הכי פשוטה. אז, ודאי יזכור, כי "מרובים צרכי עמך".

"והרים את הדשן"
ביום הקדוש ביותר – יום הכיפורים, במקום הקדוש ביותר – קודש הקודשים, מתחיל הכהן הגדול את עבודת הקודש (סדר העבודה) ב...הרמת הדשן, כלומר, בהורדת האפר מעל המזבח. ללמדנו, שאת עבודת הקודש יש להתחיל מהדברים הפשוטים. מלמטה. כך גם בעבודת הקודש – החינוך. זאת ועוד. את הרמת הדשן מבצע הכהן הגדול בעצמו, לא עוזריו השונים.ללמדנו: שאין מלאכה בזויה. ואומר על כך רבי שמחה בונים מפשיסחה: התורה חששה, שהכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים יעסוק רק בעניינים הרוחניים הנשגבים, וישכח להתפלל על העניינים ה"פשוטים", הגשמיים, פרנסתם של ישראל וצרכיהם ה"פשוטים" האחרים. לפיכך נצטווה הכהן הגדול, שעם היכנסו לקודש הקודשים, יחליף את בגדי הכהונה בבגדים פשוטים, ויתחיל דווקא בעבודת חולין הכי פשוטה. אז, ודאי יזכור, כי "מרובים צרכי עמך".

"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"
אמרו חכמינו: "המוריד גחלת מעל גבי מזבח וכיבה – חייב" (זבחים צא, ב). אם מכבה גחלת מעל המזבח הגשמי עובר בלאוו: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", קל וחומר למכבה גחלת רוחנית עליונה, מעל המזבח הרוחני. אדרבא, צריך להוסיף "אש מן ההדיוט" – בטוב טעם ובשכל טוב, באור תורה ונר מצווה, כדי שתהא עולה ומוסיפה כוח וגבורה, בכל דרגות החיים. (הרב אברהם יצחק הכהן קוק).

פרשת כי תשא ויקהל פקודי

כי תשא

"כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו"
כאשר תבוא למנות ראש ומנהיג לבני ישראל, תמנה רק את זה שמוכן לתת את עצמו ככופר נפש ולמסור את נפשו בעד כלל ישראל. (אלשיך)

"לחשוב מחשבות"
בצלאל ידע את מחשבותיו של כל מנדב, ולפי נקיון המחשבה היה קובע את מקומה ואת יעודה של כל נדבה, החל מהמרעה בשביל הבקר לעגלות ועד לקדשי הקדשים. נדבה שהיתה נקיה משמץ של פניה, שאיפת כבוד, גאות, או מחשבה זרה אחרת- היה מנצלה בשביל הכלים היותר מקודשים של המשכן, וכך היתה כל נדבה מנוצלת בהתאם למחשבת הנותן בשעת הנתינה. (שיחות צדיקים)

"זה יתנו"
"הראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש..ואמר לו: זה יתנו" (רש"י). ללמדנו, שצדקה כמוה כאש. כמה שתיקח ממנה, אין הדבר גורע ממנה כהוא זה. אין מחסרים אותה. כך גם הנותן צדקה, אינו מחסר מממונו כלום, כיוון שהקב"ה ממלא את חסרונו בכפל כפליים.

"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"
התורה חייבה את כולם לתרום באופן שווה, ללא הבדל מעמדו של התורם, זאת כי מטרת המפקד הייתה לאחד את העם. לו חויבו לתת כל אחד עפ"י מעמדו ועושרו, הדבר היה גורם לנאה ולפירוד, וכל אחד היה מחפש כמה תרם חברו, העשיר ממנו, על-מנת שהוא יצטרך לתרום פחות. (עפ"י הרב משה חפץ).

"וחנותי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם"
כדרך שאדם נוהג באחרים כך נוהגים בו מן השמים. אם מרחם הוא על הזולת ועושה עמו טובה וחסד, מרחמים גם עליו, אף כי איננו ראוי לכך.
"וחנותי- את אשר אחון" את זה שאור תמיד "אחון","ורחמתי – את אשר ארחם" את זה שאומר תמיד "ארחם" (רזין דאורייתא)

"הנה מקום אתי ונצבתי על הצור והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור"
הגאון מהר"מ שפירא ז"ל, רבה של לובלין, היה אומר:
הורה ה' יתברך למנהיגם של ישראל: "הנה מקום אתי" כל מקום שבו העניין מדובר בכבודי, כבוד שמים, אזי "ונצבת על הצור" תתייצב על הגובה הראוי ותהיה איתן כצור למען כבוד שמים. לעומת זה "והיה בעבור כבודי" לכשיעבור הרגע של כבוד שמים ויהיה כאן ענין של נגיעה צדדית, אישית, אזי "ושמתיך בנקרת הצור" תצניע עצמך בנקרה ותהיה ענו ושפל ברך...

"וראית את אחרי ופני לא יראו"
רובם של מאורעות וסיבות אין מבינים בתחילה את תכליתם ומשמעותם, כי נראים הם בעיני הבריות כמופלאים. רק כעבור זמן רב, במרוצת ההיסטוריה, מתבררת לנו משמעותם של המאורעות ואנו תופסים את מגמת ההשגחה העליונה בהתארעותם.
זהו שאומר הכתוב "וראית את אחורי" רק אחר כך אפשר להשיג את דרכי ההשגחה "ופני לא יראו" מתחילה אי אפשר להבינן. (תורת משה)

פרשת ויקהל פקודי

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם"
משה רבינו הקהיל את כל בני ישראל ואמר להם "אלה הדברים" – דברים אלה, כגון להקהילכם וללכדכם
תמיד בלב אחד ובעצה אחת, הם הם רצון ה' יתברך "אשר צוה ה' לעשות אותם" (ר' שמעון מאירוסלב)

"ויקהל משה"
למחרת יום הכיפורים (רש"י)
משה רבינו רמז לישראל, שלא רק ביום הכיפורים צריכים להיות חדורים סליחה ומחילה, אחוה ורעות, אלא גם למחרת
יום הכיפורים חייבים להמשיך במידות אלה. (אדמו"ר ר' משה מקוברין)

"ששת ימים תעשה מלאכה"
הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת (רש"י)
משה רבינו רצה להראות לישראל עד כמה חביבים הם לפני ה'. שאילו לגבי עבודת המשכן שנעשית בשביל כבוד ה'
יתברך, אסור בשבילה לחלל את השבת, אבל לגבי פיקוח נפש של ישראל, אפילו ספק פיקוח נפש דוחה את השבת. (חתם סופר)

"לא תבערו אש..."
פעם אחת באו והודיעו לר' יוסף חיים זוננפלד כי בבית אחד הבעירו אש ומבשלים בשבת. קם הרב ורץ בבהלה למקום הבערה.
נכנס אל הבית מבלי לשאול רשות והתחיל להוכיח את מחללי שבת על רשעם. עמדה בעלת הבית כנגדו ושאלה: וכי כך דרכו של
יהודי תלמיד חכם להתפרץ ולהיכנס אל בית חברו פתאום? נענה הרב בתמיהה: כלום דרכו של אדם להתעכב על ענייני דרך ארץ
ונימוס בו בשעה שרואה אש בוערת בבית חברו ...
(לקט שבת)

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"
למה נאמרה פרשה זו בהקהל? לפי שראה משה שעתיד ביהמ"ק להיחרב בעוון שנאת חינם, עמד והקהילם בטרם מסר להם ענייני המשכן. לרמוז: האחדות והליכוד של היהודים בצוותא, תנאי ראשון הוא למעשה המשכן.

ברכת האחדות

שני שותפים, שפרץ סכסוך ביניהם, הגיעו אל הרבי מהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש, וביקשו מהרבי שיפסוק מי מהם צודק. אמר להם הרבי:
"אשאל אתכם שאלה. במקום אחד אמרו חז"ל 'מזלם של שניים – עדיף', וכן נאמר 'טובים השניים מן האחד'. לעומת זה נאמר 'קדרה של שני שותפים, לא חמה ולא קרה'. איך מתיישבים המאמרים הללו?
אלא ההסבר פשוט: כל עוד השותפים פועלים מתוך אחדות, שורה עליהם ברכה גדולה. על זה נאמר 'טובים השניים', כשהם 'מן האחד' – מאוחדים. אולם אם זו 'קדרה של שותפים', הרותחת וגועשת, כי-אז זה מצב לא-מוצלח"...